1וסבר רבי יהודה כל אהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל ורמינהו חצרות היו בירושלים. פי׳ מתני׳ לענין מימי חטאת של פרה שהיו שומרין אותן שמירה יתירה ואפילו מטומאת התהום כלומר שמא יטמאו בקבר שבוקע ועולה עד לרקיע והממלא מימי חטאת שהיו שומרין אותו שלא יטמא ממנו בטומאת מת ולפיכך היו מביאין עוברות שיולדו׳ בחצ׳ הבנוי על הסלע שאין לחוש בסלע שיש שם קבר וגם עושין תחתיו חלל אהל שמאהיל על הקבר אפילו היה שם שאינו בוקע ועולה והיו התינוקות גדלין שם ולא היו מטמאין לעולם בטומאת מת ואמרו בתוספת׳ שלא היו מניחין אותן אלא שהם בני שש או בני שבע שנים שאינם רואין קרי שאלו היו גדולים שרואין קרי חוששין שמא יראו קרי שלא בהרגשה והכי משמע ממתני׳ דקתני ותינוקות יושבין על גביהן ולא היו עושין לו שימור גדול משאר טומאות משום דהוי מלתא דלא אפשר שהרי היו טמאין משעת לידה שהיתה אמן טמאה לידה וטמאתן אלא שמקואות היו בחצרות אלו שהיו מטבילין אותן ולא היו עושין שימור זה אלא בממלא מי חטאת אבל לא בשורף את הפרה שהרי אי אפשר לשמרו מקרי לפי שאינה אלא בגדול הרואה קרי ולא היו חוששין בו לקרי שלא בהרגשה וכיון שכן אף מטומאת התהום לא היו משמרין אותו ובודאי שאף בממלא מי חטאת אין שימור זה מן הדין דהא אחזוקי טומאה לא מחזקינן ולא עוד אלא שאין מקום לשמיר׳ זו כיון שעתידין ליתן אותן לשורף את הפרה שלא נשמר מכל זה אלא דשמור זה מעלה הוא דעבד רבנן במימי חטאת לפי שהקלו בפרה מצד א׳ שאמרו לעשותן בטבול יום כי כל ז׳ ימים היו מזין על השורף את הפרה מכל מימי חטאת שהיו שם וביום השביעי היו מטמאין אותו בשרץ שהכתוב אומר ואסף איש טהור וטבל במים איש טהור שהיה טמא וטהר ע״י טבילה ולפי שהצדוקין היו אומרים שדינה במעורבי שמש דוק׳ ולא בטבול יום ומפי השמוע׳ למדו אפילו בטבול יום אמרו חכמים שיהו עושין אות׳ בטבול יום כדי להוציא מלבן של צדוקין ולפי שהי׳ ראוי יותר לעשותה במעורבי שמש והקלו בה חכמים בזה מפני התקנה כדי שלא יגררו אחר הצדוקין חששו שמא יזלזלו בטהרת׳ והחמירו בזה מצד אחר לשמו׳ מימי חטא׳ השימו׳ שאמרנו ובדין הוא שיעשה כן בטהרת השורף אלא דהיכי דלא אפשר לא אפשר וזו היא ששנינו חצרות היו בירושלים בנויות ע״ג הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום פי׳ ספק טומאת מת מיקרי קבר התהום לפי שהתהום דבר נעלם ומכוסה ומביאין נשים עוברות ויולדות שם פירוש ומטבילין אותן ואת בניהם במקואות שהיו שם מפני טומאת לידה. ומגדלות שם את בניהם לפרה וכשרוצין למלאות מן השלוח מימי חטאת מביאין שם שוורים ועל גביהן דלתות פי׳ שאינם מקבלין טומאה ואין לחוש בהם שנטמאו בשום טומאה דאלו נסרי׳ דעלמא כיון דעבידי להו לישב עליהן הא חזו ומיחדי למדר׳ וכל הראוי למדר׳ מטמא טומאת מת אבל דלתות אלו שהן עשוין למלאת אינן מטמאו׳ מדרס ולא שום טומא׳ ואפילו מדרבנן כדמוכח ממאי דכתיבנא בפ״ק והיו מושיבין באלו דלתו׳ תינוקות ע״ג פירוש ונמצא תחתיהן אהל שהוא מגין מטומאת התהום:2וכוסות של אבן שאינם מקבלין טומא׳ בידיהן הגיעו לשילוח ירדו לתוך הבית ומלאו ועלו רבי יוסי אומר ממקומו היה משלשל בחבל וממלא מפני קבר התהום ותימא כיון דאפשר בשלשול בחבל כרבי יוסי מ״ט דת״ק שהיה מורידו ולא היה חושש בקבר התהום באותו מקום ורש״י ז״ל רצה להשמר מזה ופירש דת״ק סבר דמילוי בידים ממש בעינן ולא שלשול בחבל וליתא דבמשניות מוכח שאפילו נתמלא מאליו שלא מכח אדם כשר ובתוספתא דפרקין שנינו אמרו לפני ר״ע משום רבי ישמעאל כוסות של אבן היו תלוין בקרני השוורים כיון ששחו השוורים לשתות נתמלאו מאליהן אמר להם אל תתנו מקום למינין לרדות אחריכם והנכון דת״ק סבר דכל כי האי פורתא דלא שכיח שיהא שם בנהר קבר התהום לא עבדי׳ מעלה וחומרא יתירה לחוש לקבר התהום ומסתייהו למיזל עד הנהר על גבי שוורים:3ותניא רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות וכו׳ לקמן פריך ליה ופריק כי אתא רב דימי א״ר אלעזר מודה רבי יהודה ממלא אגרוף וזה אגרופו של בן בטיח שהוא כראשו של תינוק. ואיכא דקשיא ליה מכדי אהל אהל ממשכן גמרינן וא״כ אפילו יש בו כמה אגרופין נמי מיבעי עשוי בידי אדם דהא משכן יש בו כמ׳ אגרופין ומ״ש ומיה׳ ל״ק ולפום מאי דפרישנא לעיל דאנן ממצורע אית לן למיגמר אלא דלר״י אתיא ג״ש ומיעטא במקצת ומש״ה אמרי׳ דלא מהני ג״ש אלא להיכא דליכא כמלא אגרוף דלא חשיב ובהא גמרינן ממשכן למיהוי עשוי בידי אדם אבל כשהוא חשוב אהל שיש בו כמלא אגרוף למצורע מדמינן לה דחשוב אהל אע״פ שאינה עשוי בידי אדם כנ״ל:4ג״ה תנ״ה מוד׳ ר׳ יהודה בשקיפין ובנקוקי הסלעים אבל בספרים ישנים מצאנו דגרסי דיקא נמי דקתני סיפא ומודה ר׳ יהודה בשקיפין כו׳ וסיפא דמתני׳ היא והיא גי׳ דייקא טפי דמאי דאפשר לאתויי ממתניתין גופה לא מייתי לה תלמודא ממתניתא ואוקמינן והרי דלת שיש כמה אגרופין כדי שלא יצא גופו של תינוק לחוץ כלום וקתני ר׳ יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלמא דלתות לא חזו לאהל וקשי׳ להו לבעלי התוספות למה ליה לתלמודא למייתי על׳ מטעמא דיש בהן כמה אגרופין ת״ל דעשוין בידי אדם דומיא דמשכן ותירצו דחייש תלמודא דלמא איכא בדלתו׳ פיסולא אחרינא דלא דמו למשכן דקסבר כמ״ד הת׳ בעירובין דאהל זרוק לא שמי׳ אהל ולהכי מקשי ליה האי פיסולה הא מתכשרא במלא אגרוף דכל דהוי כמלא אגרוף מקום חשוב הוא ולא בעי׳ ליה דומיא דמשכן ויפה תירץ מיהו מסתברא לי דקושי׳ מעיקר׳ ליתא דר׳ יהודה בעי אהל שהוא עשוי בידי אדם מתחלתו לשם אהל דומיא דמשכן דעביד לשם אהל משא״כ בדלתות ולהכי מקשי׳ אע״ג דלא עביד בידי אדם לשם אהל מ״מ הא מתכשרין במלא אגרוף והיינו נמי דמקשי׳ בסמוך והרי מטה דאית בה כמה אגרופין ואלו מטה עשוי בידי אדם ולא ידעינן בה שום פיסולה ואפ״ה לא פרכינן לה אלא משום דאית בה כמ׳ אגרופין. ופריק בפירוקא קמ׳ דשאני מטה דגריעא טובא כיון דעביד׳ לגבה ומבטל תחתיה מתורת אהל מה שא״כ בדלתות ולהכי לא מהני בה אגרופין שהרי מתחל׳ הוציאוה מתורת אהל ובפרוק׳ בתרא אסיקנא דמטה נמי מלא אגרוף עביד לה אהל וטעמא דמתניתין משום דהוי אהל עראי:5שאני שוורים שמגינין על בני מעים שלהם והכתוב קראו אהל וסכך כדכתיב ובעצמות וגידים תסוככני:6תניא אר״ש משיחתו של ר״ג למדנו שני דברים למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה וכ״ת מאי תלמודא פשיטא דהא סוכה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים מהם ל״ק דהא אמרי׳ בסוף פרקין דאצטריך הלכה למ״מ למיפטרינן סד״א תשבו כעין תדורו איש ואשתו א״נ דילפינן חמשה עשר מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות ולפי זה צריכין אנו ללמוד מדברי ר״ג שעבדים פטורין מן הסוכה או מן הכתוב או מהלכה למ״מ:7מתני׳ הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה ר׳ יהודה אומר וכו׳ והלכתא כר״י אע״ג דהוי יחידאה דהא אמוראי שקלו וטרו במימרי׳ והכין פסקו רבוות׳ ז״ל:8גמרא מ״ט דר״י פליגי בהו רבי אבא בר ממל ורבי זירא חד אמר לפי שאיו לה קבע ופרש״י שהסוכה סמוכה על כרעי המטה על גבה וכשהמטה מטולטלת הסוכה מטולטלת עמה וה״ל עראי ור׳ יהודה לטעמי׳ דאמר סוכה דירת קבע בעיא ול״נ דה״ל לתלמודא למימר בהדיא ור׳ יהודה לטעמיה כדאמרינן לעיל ובכל דוכתא ותו דהא סוכה שהיא עשויה בראשי הספינה ובראש העגלה שהיא מטולטלת וכשרה לד״ה בשיכולה לעמוד בפני רוח מצויה ותו דלפירושיה הא דאמר אביי לקמן אבל סכך כשרה היינו שסיכך אותה ע״ג יתידות תקועין שאינן מטולטלת וא״כ מאי קמ״ל פשיטא ובירוש׳ פי׳ לפי שאין לה קבע שהיא נתונה על כרעי המטה בגבה ואין תחתיה חלל עשר׳ טפחי׳ והוה ס״ד שימדוד מתחתי׳ הקרקע ומתחת המטה שאין המטה ממעטת בחלל כשם שאינה ממעטת בעלמא וקאמר רבי יהודה דהא ממעטא. ולי נראה חדא דהיכי הוה סלקא דעתך כלל שתהא הסוכה עשויה על המטה ונמדור מכרעיה התחתונים. ועוד דלהאי פירושא נמי הא דאמר אבל סכך כשר היינו שסיכך ביתדות מבחוץ והיא נתונה מבפנים והא פשיטא דלא ממעטא והראב״ד ז״ל פי׳ שהסוכה הזאת על היתדות והיתדות סמוכין על המטה והיינו אין לה קבע שאלו תנטל המטה יפלו היתדות ותפול הסוכה והאי פירושא טפי מכלהו אלא דלא אתי שפיר לישנא דהסומך סוכתו על כרעי המטה וה״ל למיתני הסומך סוכתו למטה. ותו דהא דאמר אביי אבל סכך כשרה היינו שתקע היתידות בארץ והא פשיטא דאין כך סכך על גבי המטה. והנכון כמו שפי׳ רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל שהסומך סוכתו בכרעי המטה היינו שכפ׳ מטתו לפי שיש תחתיה גובה עשר׳ כדאוקימנא לעיל בגבוהה עשרה ולפיכך סמך על כרעיה שנתן הסכך עליהן ופסיל לה ר׳ יהודה לפי שאין לה קבע שאינה ראוי׳ לעמוד כפוי׳ ועומדות לתקנה שתעמוד כדרכה דוגמא דאמרינן התם פרט למי שאו׳ לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכן הדין בזה והשתא א״ש הא דאמר אביי לקמן ל״ש אלא סמך במטה בפניה שהיא עומדת להתהפך ואין לה קבע לעמוד כן אבל סכך ע״ג מטה שעומדת כדרכה על גבי יתידות גבוהות עשרה נתונות במטה כשרה ואע״ג שמטלטלת עמה:9וחד אמר לפי שמעמיד בדבר המקבל טומאה. פי׳ שהוא פסול לסכך גזירה שמא יבא לסכך בו והא דתנן וכלן כשרות לדפנות בשאין הסכך עומד סמוך בהן. אי נמי דכל שאין איסורא לסכך אלא מגזירה דרבנן כגון חבילין לא גזרו בו סמיכה וגזרה לגזרה היא כנ״ל. וקשיא לן הא דתנן לקמן העושה סוכתו בראש האילן כשרה ותנן נמי שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה והא אילן פסול הוא לסכך ואפ״ה כשהעושה בו סוכתו כשר׳ תי׳ הראב״ד ז״ל דשאני אילן דלא חזי ולא שכיח לסכך בו ולפי׳ לא גזרו בו ושמא שכח ר׳ ז״ל הא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום אלמא שכיח מלתא לסכך במחובר. והנכון כמו שפי׳ רבינו הגדול ז״ל שלא אסרו חכמים אלא שלא להעמיד הסכך עצמו בדבר הפסול לסכך שמא יבא לסכך בו אבל מתני׳ דלקמן אין הסכך סומך על האילן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדס׳ של עץ בקרקע הסוכה וסכך עליהן אע״פ שהקונדסין עומדין באילן לא חיישינן שהרי מעמיד דמעמיד הוא ואם באנו לאסור להעמיד קונדסי סוכה במחובר הרי אתה אוסר מלהעמידם בארץ ולסכך בהן דהא לא אפשר ודיקא נמי דבהכי מיירי מתני׳ דלקמן מדקתני ואין עולין לה ביום טוב דאלמא צריך הוא לעלות שם והיינו כשקרקע שלה באילן ולא שקרקע שלה בארץ וסכך באילן אע״פ שיש לדחות דעולין לאו דוקא אלא נכנסין בעי למימר ואורחא דידהו הוא למקרי כניסה לסוכה עליה לפי שהיה דרכן לעשות סוכה בגגותיהן וכדתנן העלום לסוכה מעלים לסוכה אפ״ה פשטיה דלישניה היינו כדפרישנא ומשום דסכך לא קאי באילן אלא קונדסי שלו וקרי ליה התם בערובין תשמיש צדדין דוגמא דמאי דאמרינן טלטול מן הצד שהוא לשון מושל לפי שאינו כדרכו והיינו דאמר אביי אבל סכך ע״ג מטה שנעץ יתדות במטה וסכך עליהם כשרה למ״ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה כיון שאין הסכך ממש סומך על המטה אע״פ שיתדותיו סומכות עליו והיינו רבותא דאשמועינן וקי״ל כמ״ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה ויש לשאול על מה סמכו העולם לסמוך סכך סוכותיהם על הכתלים דהא פסול הוא לסכך כדכתוב בפ״ק. ובהא ודאי איכא למימר מאי דאמר הראב״ד ז״ל דליכא למיחש שיבא לסכך בעפר דכ״ע ידעי דעפר קבוע הוא לבית דירה ופסול לסכך וליכא למגזר ביה. ויש מקומות שעושין בכתלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכתלים לגמרי ומנהג חסידים הוא מפי רבי׳ נר״ו:
