1איכא דאמרי ברוכי כ״ע לא פליגי דלא מברכינן בסוכ׳ בשמיני לדידן כי פליגי במיתב רב סבר מיתב מיהא יתבינן ורבי יוחנן סבר מיתב נמי לא יתבינן. תמיהא מלתא לר׳ יוחנן היכי אפשר דלא יתבינן בסוכה בח׳ דכיון דספק ז׳ הו״ל ספיקא דאוריתא ולחומרא. י״ל דכי לא ידעי בקביעא דירחא אה״נ דלכ״ע מיתב יתבינן כי פליגי בזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ולא עבדינן תרי יומי אלא משום מנהג אבותינו וסבר רבי יוחנן שאע״פ שאבותינו דלא ידעי בקביעא דירחא יתבי בסוכה בח׳ מספיקא אנן לא אזלינן במנהג דידהו בהא כי היכי דלא לזלזלו בח׳ שהוא י״ט מן התורה לדון אותו כז׳ שהוא חול ויהיו מקילין בקדושתו ורב סבר דכיון דבלא ברכה יתבינן בה הא מינכרא מלתא שאינה ז׳ ממש אלא ספק ולא יזלזלו בקדושתו וזה סיוע לרבינו אלפסי ז״ל שכתב דטעמא דלא מברכין בשמיני בסוכה משום דאתו לזלזולי בח׳ ויש שהקשו עליו למה לי מהאי טעמא ת״ל דהא כתב איהו ז״ל גבי ערלה כבושה והכי נמי סברי רובא דרבוותא ז״ל דכל ספק מצוה דאורייתא דברכה דידה דרבנן חזר ועושה המצוה מספק דהוי ספיקא דאורייתא ואינו חוזר ומברך דהוי ספק ברכה דרבנן וכדאמרינן בברכות בספק קרא ק״ש וספק קרא אמת ויציב דבדאורייתא חוזר ובדרבנן אינו חוזר וברכת סוכה דרבנן בח׳ שהוא ספק אין לו לחזור ולברך לאו מלתא היא שא״כ היאך אנו מברכין ומקדשין ביום שני שהוא ס׳ אלא שיש לך לומר שאין ספק זה כשאר ספקות שהחכמים שאמרו לנו לעשות יום שני תקנו לנו שנברך בו כיום ראשון שאם לא נברך ונקדש בו יזלזלו בקדושתו לפיכך אמר הרי״ף דכיון שכל עיקר לא חייבונו חכמים לברך על ספק יום שני יותר משאר ספקות אלא כדי שלא יזלזלו בקדושתו כדאיתא בפרק במה מדליקין לגבי ברכת סוכה מוקמינן לה אדינא דשאר ספיקות שאין לברך בו כדי שלא יזלזלו ביום שמיני דאדרבה אם אנו מברכין בישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי יזלזלו בקדושתו לדונו כשביעי שהוא חול ויש שהקשה עליו דהא יום ב׳ דפסח ודאי שהוא חול ואע״פ שאנו עושין אותו ספק יום ראשון שהוא קדוש ולא חיישינן שמא יזלזלו בקדושתו בשני גמור ולא דמי כלל דהכא שהוא ח׳ בודאי וקדוש מדאורייתא וברכה של סוכה אינה מדין עצמו אלא מושאלת היא לו מדין ספק שביעי בעי׳ למיעבד גדר וסייג שלא לברך כשאר ספיקות כדי שלא יזלזלו בקדושתו של תורה אבל התם שיום שני הוא חול גמור מן הדין אין אנו מונעין ממנו ברכה הראויה לו לעצמו מפני שלא יזלזלו בקדושה שאינה שלו אלא מדין ספק ראשון וזה טעם נכון וברור ונתקיימו דברי ר׳ אלפסי ז״ל:2והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכי׳ ואתיא דלא כרב אסי דאמר מבדיל ומקדש מיומא טבא לחבריה ולא חייש לזלזולא די״ט שני רק הא קיל״ן דלית הלכתא כרב אסי:3א״ר יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח תדע שהרי חלוק. ר״פ אמר הכא כתיב פר והכא כתיבי פרי'. פי׳ שביום ח׳ לא היה אלא פר א׳ ובשאר ימים כתיב פרים והיו מתמעטין והולכים ויום ז׳ היו שבעה ואלו היה שמיני מכלל החג היה ראוי שיהיו בו ששה פרים ומכיון שלא היה אלא פר אחד למדנו שהוא רגל בפני עצמו:4רב אשי אמר הכא כתיב כמשפט ובהאי כתיב ביה כמשפטם. פי׳ דביום הז׳ כתיב כמשפטם דמשמע כמשפט של שאר ימים שהוא מכללם וביום השמיני כתוב כמשפט לומר שהוא משפט חלוק לעצמו ואינו מכלל הימים הראשונים ואף על פי שבכל ימים הראשונים כתיב כמשפט ואף על פי שהם כלם רגל אחד מכל מקום מכיון שכתיב ביום השביעי כמשפטם וחזר לכתוב בשמיני כמשפט גילה לך הכתוב שהוא חלוק לעצמו משלפניו ובזה די לנו כמו שהיא רגל בפני עצמו:5לימא מסייע ליה הפרים והאלים והכבשים כלם מעכבים זה את זה שלא יקריב מקצתם עד שיהיו כלם רבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה שהרי מתמעטין והולכין. פי׳ וכיון שמתמעטין ליכא עכובין בכלהו אף ביומו אמרו לו והלא כלם מתמעטין בשמיני שהוא רגל ואפי׳ כבשים ואילים:6אמר להם שמיני רגל בפני עצמו. פי׳ ולא חשוב מיעוטא כיון שכבר עבר כל הרגל עבר זמנם ואע״ג דהא רבי יהודה אמרה מכיון דשתקו ליה רבנן משמע דמודו לי׳ דהוי רגל בפני עצמו אלא דס״ל דכיון דרגל מיהת הוא מיעוטא חשוב והיינו דמסייעינן מינה לר׳ יוחנן דאי לא נהי דמסייע ליה רבי יהודה הא פליגי עליה רבנן אלא ודאי כדאמרן שכשם ששבעת ימים טעונין שיר קרבן וברכה ולינה כך שמיני של חג טעון קרבן שיר וברכה ולינה וה״פ שכשם ששבעת ימי החג טעונין קש״ב חלוקין משאר ימי החג כך שמיני טעון קש״ב חלוק ומחודש מחג שאלו היה קש״ב שלו כשלהם היא הנותנת שהוא מכללם ואינו רגל בפני עצמו ולקמן בשמעתין מפרשינן מאי שיר ולינה וברכה הא מפרש לה הכא תלמודא דהיינו ברכת מזון ותפלה שאומרים בקדושה וברכת המזון ותפלה את יום שמיני חג עצרת הזה וכן פרש״י ז״ל בפי׳ הראשון אבל הוא כתב בו פי׳ שני בשם רבותיו שהיו מברכין למלך זכר לחנוכת הבית שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו למלך ואמר הוא ז״ל שכן מפורש בתוספתא דסוכה ואינו נכון שא״כ מאי ברכה בפני עצמה שהרי בימי החג לא היו מברכין למלך ואין לנו אלא מה שמפורש בכאן בתלמוד הערוך שבידינו:7הכי נמי מסתברא דאי לא מברך האידנא מברך למחר. פי׳ שאם פשע ולא בירך ביום ראשון כשנכנס בה מברך אות׳ בשאר ימים כי עדיין הוא זמנה וכל הרגל ואצ״ל אם לא נכנס שם עד עכשיו ויש שמפרשין אותו כשלא נכנס שם עד עכשיו אבל אם נכנס שם ולא בירך ביום הראשון שוב אינו מברך ואינו נכון אלא כמו שפירשנו עיקר וכן העושה סוכה או לולב שיש לו לברך זמן אם פשע ולא בירך מברך כשנכנס שם כמו שכתבנו למעלה שכל שלא עבר זמנו יש לו לומר זמן אם פשע ולא אמר בתחלה ובי״ט שני בזמן הזה חוזרים ואומרים זמן ואפילו השתא דידעינן בקביעא דירחא שכבר עשאוהו כאלו הוא ספק ושמא אתמול חול והיום קדש וכן בשני י״ט של ראש השנה כדכתיבנא בדוכתא. דתניא הבכורים טעונין קרבן שיר ברכה ולינה פירשו בירושלמי בבכורים הדא דתימא כשאין עמהם קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מפני הקרבן פי׳ שאפילו בשאר ימים של חול כל המביא קרבן בירושלים טעון לינה כמו שדרשו בספרי ופנית בבקר כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך רבי יהודה אומר יכול יהא פסח קטן טעון לינה ת״ל שבעת ימים את שטעון ז׳ טעון לינה יצא פסח קטן שאינו טעון אלא יום א׳ וחכ״א הרי הוא כעצים ולבונה שטעונין לינה:8הא כיצד מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. פי׳ תחת יד הבעלים לאו דוקא דהוי חציצה אלא לומר שמסייע עמהם והבעלים עיקר והוא טפל:9תניא כותיה דר״נ שמיני פז״ר קש״ב פייס בפני עצמו פרש״י כי בח׳ היה בו פייס כמו בשאר הימים אבל בחג לא הוה בו פייס כלל מפני שהיו שם פרים מרובים ולא היו צריכין פייס וליתא דהא ודאי צריכין היו לפייס איזו לפרים ואיזו לאלים ואיזו לכבשים ומפורש הוא בתוספתא שהיה פייס בי״ט ראשון של חג וכן נ״ל לפי שאמרו בפרק החליל שכל המשמורות היו שונות ומשלשות חוץ משתים שלא היו משלשות ומפני זה היה צריך להקפיד בפייס אבל עיקר הפייס כי ביום הראשון היו מפיסין לראשי משמורות ומתוך אותו פייס זוכין בכל הימים בסדר שלהם בזו אחר זו כדאיתא בפרק החליל ובח׳ מפני שאינו מכלל החג והוא קרבן בפני עצמו היו מפיסין פעם אחרת וזהו ששנינו בח׳ חזרו לפייס כרגלים כלומר שחוזרים לפייס בח׳ אחר שפייס הרגל פייס אחד והשתא א״ש לישנא דפייס בפני עצמו וכאידך דאמרינן זמן בפני עצמו וחבריו:10רגל בפני עצמו דרך כלל לכלהו פרטי אית ביה לומר שהוא רגל בפני עצמו לענין שטעון קש״ב ולינה בפני עצמו אבל הכא אמרינן ליה דרך פרט שרגל בפני עצמו הוא ענין פרטי לעצמו וכזמן ושיר וברכה וחבריו מדקאמר פז״ר קש״ב ולא קאמר פ״ז קש״ב או רפ״ז קש״ב שיהא כלל ופרט ובפ״ק דר״ה נמי אמרינן אימר דאמרינן ח׳ רגל בפני עצמו לענין פז״ר קש״ב אבל לענין תשלומין דראשון הוא אלמא רגל בפ״ע דמני בפז״ר קש״ב פרטא היא דאי לאו הכי הוה ליה למימר אימור דאמרינן רגל בפני עצמו הוא לענין פ״ז קש״ב אלא ודאי פרטי הוא לאיזה ענין שיהיה וא״א לומר שיהיה רגל בפני עצמו לעיקר הרגל שיהא חייב בראיה וחגיגה לעצמו שא״כ הוו להו ד׳ רגלים שאם חגג ביום ראשון וחזר לביתו שיהא זקוק לחזור בשמיני כרגל אחר והתורה לא אמרה אלא ג׳ רגלים והכי מוכח מדתנן שאם לא חגג בי״ט ראשון שחוגג את כל הרגל וי״ט האחרון הא אלו חגג בי״ט ראשון או בשאר ימים אינו חייב לחוג בח׳ לעצמו ופשוט הוא ורש״י ז״ל פירש שהוא רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות עליו וכן מפורש בכתוב שהוא חלוק בלולב וסוכה וכדאיתא לעיל אלא שזה הוא בכלל מה שאמרו ברכה בפני עצמו שהוא נזכר בברכה ותפלה בשמיני עצרת ולא בשם חג הסוכות לפי שאינו מכללו אלא א״כ הוא מפרש ברכה ברכת המלך כפי׳ התוספתא והוא ז״ל לא הודה בפי׳ ההוא וגם אינו נכון כמו שכתבנו למעלה והרי״ף ור״ח ז״ל פירשו שהוא רגל בפני עצמו לענין אבלות שעולה לשבעת ימים ככל שאר ימים טובים וכדאמרינן בפרק אלו מגלחין אמר רבינא אף אנו נאמר ערב החג וחג שמיני שלו הרי כאן אחד ועשרים פי׳ שהקובר מתו ערב הרגל אותה שעה שנהג בה אבלות נחשב לו לז׳ ימי אבלות וי״ט ראשון מפסיק ממנו לגמרי גזירת שבעה אבל אינו מפסיק ממנו לגמרי גזירת שלשים שאין רגל מפסיק אלא כשנהג בגזירת אבלות של ז׳ או שלשים אפי׳ שעה אחת אבל כשלא נהג בשלשים כלל שבא רגל בתוך ז׳ אינו מפסיק אלא שעולה הרגל לז׳ אחרים וכן שמיני חג העצרת שהוא רגל לעצמו עולה לז׳ אחרים הרי כ״א יום ואלו היה שמיני עצרת מכלל רגל החג לא היה עולה אלא ליום א׳ והדין כן היא אבל אין זה פי׳ רגל בפ״ע האמור כאן שא״כ מה חדש לנו רבינא דהא מתניתא היא והול״ל החם תניא כותיה דרבינא שמיני פז״ר קש״ב אלא שענין רגל בפני עצמו האמור כאן ענין אחר והאמוראים ממה שלמדו ששמיני רגל בפני עצמו דרך כלל לכל אלו הפרטים של פז״ר חדשו הם שהוא נמנה שבעת ימים לענין אבלות ובתוספות פי׳ בשם ר״ת ז״ל שרגל בפני עצמו הוא לענין לינה וכמו שאמרו למעלה שהוא טעון לינה. ואינו מחוור שהרגל בפני עצמו האמור למעלה על קשב״ל הוא שם כלל וזהו שם פרט כמו שכתבנו מה ראו לתת שם הכלל על הפרט של לינה בלבד יותר משאר הפרטים טוב היא יותר שיאמר פז״ל קש״ב ויש שפירשו שהוא רגל בפני עצמו לענין בל תאחר ולא שיהיה נמנה רגל ג׳ לעבור עליו עם שני רגלים שהרי אמרו בפי׳ נדר לפני עצרת הרי כאן חמשה לפני החג הרי כאן ד׳ ואלו היה שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין רגלים אתה מוציא הנודר לפני עצרת שהם ששה והנודר לפני החג חמשה אלא לומר שאם עברו שני רגלים קודם החג הוא ראוי לעבור בבל תאחר אע״פ שלא עבר השמיני ואע״פ דשמיני תשלומין דראשון הוא הא אשכחן בעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ואעפ״כ הוא עומד על עיקר הרגל ול״נ דהתם מוכח במה שאמרו שנה בלא רגלים היכי משכחת לה גמר מדרבי מאיר לכלהו רבנן מכיון שהגיע הרגל השלישי ואין קרבנו בידו הוא עובר בבל תאחר ואפילו ביום הראשון ועוד שמפני כן לא היה להם לומר שהוא רגל בפני עצמו דאמרינן התם פסח שני רגל בפ״ע הוא או תשלומים דראשון הוא למאי נפקא מינה כגון ששגג בראשון והזיד בשני אי אמרת רגל בפני עצמו הוא חייב כרת אבל אי אמרת תשלומין דראשון הוא פטור אי נמי גר שנתגייר בנתיים וקטן שהגדיל בנתיים אי אמרת רגל בפ״ע הוא חייב לעשות פסח שני ואי אמרת תשלומין דראשון הוא פטור. וכן יש לנו לומר לענין שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו שאם היה קטן או חגר או עכו״ם או כיוצא בהם שפטורין מי הראיה בראשון והגדיל ונתגייר ונתפשט בנתים שהוא חייב בשמיני בראיה וחגיגה ושמחה מה שאין כן בשאר ימי החג לדרבי יוחנן דאמר סתם כלן תשלומין דראשון אי נפטר ביום הראשון אע״פ שנראה בשאר ימים הרי הוא נדחה ופטור כדאיתא בפ״ק דחגיגה אבל שמיני אף על פי שהוא תשלומין דראשון למי שנראה בראשון ולא חגג שחוגג בו ואי חגג אינו חוגג בו ה״ה רגל בפ״ע לחייב מי שלא היה ראוי לחוג בראשון ונראה בשמיני אפי׳ לרבי הושעיא דקאמר התם ששבעת ימי הפסח כלן תשלומין זה לזה ואי לא חזי בראשון וחזו בשאר ימים חייב בחגיגה וראיה ואף על פי שאינה רגל בפני עצמו שאני התם דרבינהו קרא נמי מדכתיב שבעת ימים תחוג לה׳ אלקיך וכתיב ולא יראה את פני ה׳ ריקם שכל יום ויום משבעת ימים נתחייב לעצמו אבל שמיני לא נכתב שם אלא שנתרבה לתשלומין בלבד כדאיתא התם אבל לא מצינו בו חיוב לעצמו עד שרמז לנו הכתוב שהוא רגל בפני עצמו כדנפקא לן מקראי דלעיל ולמדנו שיש לו חיוב לעצמו וזה נראה נכון. מיהו עדיין צריכין אנו ללמוד למה לא הזכיר כאן בפרטין אלו לינה כמו שהזכירוהו למעלה וכי תימא דהאי תנא סבר את שטעון ששה טעון לינה והא אסקינא בשמעתין דרבי יהודה סבר את שטעון ששה טעון לינה ואת שאינו טעון ששה אינו טעון לינה ואפ״ה מודה בשמיני שהוא טעון לינה ועוד אנו צריכין תלמוד מה עיקר הלינה שהזכירו בשמיני שהרי אינו חייב בראיה לעצמו כשאר הרגלים ואם אינו חייב בראיה היאך יהא בלינה ואם מפני ראייתו של י״ט ראשון היא חייב לינה אף בשמיני כדרך שחייב כל שבעת ימי החג וכל שבעת ימי הפסח דאמרינן במס׳ זבחים בפרק דם חטאת דז׳ ימי הפסח כולם טעונין לינה ומוכח לה מדכתיב ופנית בבקר הכ׳ עשאן כולן בקר אחד ויהא זה מה שאמרו בפ״ק דסוכה דגמר סוכות מפסח לענין לינה ולומר שכשם שטעון בפסח לינה כל שבעה כך בסוכות טעון לינה כל שמנה א״כ היאך קראו שמיני חג בפני עצמו לענין זה אדרבה מפני שהוא בכלל החג כשאר ימים יש לו לינה אלא ודאי לינה האמורה שם בשמיני מחמת עצמו הוא שאלמלא שהוא רגל לעצמו לא היה לו לינה זו וא״ת דמיירי בשלא חגג בראשון וחגג בח׳ תיפוק לי שהוא טעון לינה מפני הקרבן שהרי כל המביא קרבן טעון לינה מפני הקרבן כדכתיבנא לעיל ובודאי שהדברים נראין שהרגלים אפי׳ בלא קרבן טעון לינה לכבוד י״ט דאלו בקרבן לא הוו צריכי ריבויא אלא ודאי שאף בלא קרבן ריבהו הכתוב ללינה כל שבעת ימי הפסח ולכל החג ולבכורים וכן שמיני טעון לינה מפני כבוד י״ט אלא שעדיין לא אתי שפיר לישנא דרגל בפני עצמו שהרי מכיון שאינו רגל בפני עצמו ואפי׳ סוף כל חייב בלינה בשבעת ימי החג כדפרישנא אבל עיקרן של דברים מתבררין ממה שכתבנו שהח׳ רגל בפני עצמו לחייב בראיה וחגיגה למי שלא נראה בראשון ונראה בשמיני ובכלל חיוב זה ג״כ שהוא חייב בלינה כשנראה בשמיני ואע״פ שלא הביא קרבנו מפני כבוד י״ט כשאר רגלים וזהו שלא פרט כאן לינה מפני שנכלל בכלל מה שאמרו רגל בפ״ע וליכא למנדע מינה:
