1גמרא ת״ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי או׳ זה אתרוג ופרכינן ואימא פלפלין. פי׳ והא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שנעשה מימות משה אבל לפי שאמרו שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג בפריו ועצו שוה ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג אקשינן דודאי הא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקבלנו כן מפי השמועה ופרקינן דודאי הוכחה גמורה הוא דפלפלין ליכא למימר דפרי א׳ אמר רחמנא ואין לך לומר אלא שהוא אתרוג וכן הא דאמרינן זה הדר עד שיבואו קטנים גדולים קיימין ואמרינן נמי הדר באילנו משנה לשנה לא שיהא זה הוכחה גמורה שהוא אתרוג שהרבה אילנות אחרים יש שהם כך אלא שהקבלה העידה לנו שהדר זה אתרוג ואתרוג לשון חמדה וריגוג ובשם התואר בא הלשון להעיד על סימניו:2והא דאמרינן מה ת״ל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה ק״ל ל״ל קרא ואמאי גרע משאר אילנות. פירש רש״י ז״ל דאצטריך קרא לרבויי מפני שהם עצים קטנים כעין רתמים ואינו דאיסור ערלה לא תלי בגודל אילן וקתני שהרבה אילנות קטנים יש שנוהגות בהם ערלה ועצי הורדים הם קטנים ואין ספק שנוהגת בהם ערלה אלא שהעלים שאנו אוכלים אינן הפרי כי הפירי הם הגרעינין שנעשה באותו עגול בתוך העלין והעלין כאלו נקראין ורדים הם שומר לפירי ומשום דכי שקלת להו לא לקי פירא אין ערלה נוהגת בהם כדמוכח בפ׳ כיצד מברכין וכן יש אילנות קטנים אחרים שערלה נוהגת בהם וכללו של דבר כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בורא פה״ע דבהא כי הדדי נינהו כדמוכח התם. ובתוס׳ פירשו מפני שהפלפלים כשהם יבשים אינם ראוים לאכילה הוצרך הכתוב ללמדנו שנוהג בהו דין ערלה כיון דחזו לאכילה כשהן רטובין והכי מוכח במסכת יומא בפ״ב דאמרינן כס פלפלי ביומא דכפורי פטור ופרכינן למימרא דלאו מיכלא הוא והתניא היה ר״מ אומר כו׳ עד ללמדך שהפלפלים חייבין בערלה אלמא עץ מאכל נינהו ופרקי׳ הא בריטבתא הא ביבשתא דאלמא מתניתין הא אשמועינן דעץ מאכל הוא כיון דחזו לאכילה ברטיבתא וזה נכון. וי״א שהפלפלין אינו כשאר פירות שנעשין באילן אלא נעשין כעץ עצמו כעין שרף אבעבועות ולכך הוצרכו ללמדנו שהם פירי ושחייבות בערלה אפילו שאינו פירי כדאיתא במסכת ע״ז פ׳ אין מעמידין ואינו נכון:3איכא נוסחי דגרסי של אשרה ושל עיר הנדחת מ״ט משום דהו״ל מצוה הבאה בעבירה ול״נ שאין זה מצוה הבאה בעבירה שזה לא עבר עבירה באתרוג זה וגבי לולב לא פי׳ התלמוד טעם אלא משום דכתותי מכתת שיעורא ותירץ הראב״ד ז״ל שלשון זה בכאן מתחלף פירושו משאר מקומות ופירושו מצוה שיש בה חשש שתביא לעבירה שיבא להריח בו שלא בכונה ונמצא נהנה מע״ז ולפיכך אפילו בשל אשרה דעכו״ם פסול כל שבעה מה שאין כן בלולב דליכא למיחש להכי ובהדס דאיכא למיחש לריחא כיון דהדס דמצוה אסור להריח בו דהא מריחא אקצייה כדלקמן לא חשש אבל באתרוג לא זהיר כיון דבעלמא מותר להריח בו ולא בדיל מינה אפשר דמתהני מריחא. ולא נהירא דהא ודאי להריח בכונה לא חיישי׳ דבאיסורא מזהר זהיר ואע״פ דאמרינן בפ״ב דמסכת ע״ז לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא התם איידי דמתעכב טובא בסחורותיו חוששין שמא ישכח שהם של ע״ז ויריח בכונת ריח אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהירי לא אתי לאמנועי ואי משום שעולה ריחו באפיו שלא בכונה להא לא חיישינן כי היכי דלא חיישינן דעביד לריחא וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין ליהנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במסכת פסחים גבי הנאה הבאה לו בע״ר וכ״ש הכא דהוי לא אפשר דמודו כ״ע דלא אפשר ולא קא מכוין שרו ופי׳ לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר עכ״פ ואע״פ שאפשר לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם לפי הפי׳ הנכון והכא נמי א״א לו שלא יטול לולב וכיון שכן אפי׳ אפשר לו לטרוח ולחזר אחר אתרוג אחר לא אפשר חשוב כ״ש למאי דאסיקנא התם דאפילו אפשר ולא קא מכוין שרי לכתחלה נמי וההיא דלא ישב בצלה דאמרינן כי מטית התם ארהיטני טעם אחר יש בדבר כדפרישית התם. והנכון דל״ג לה כלל הכא וליתיה בנוסחי דוקני וטעמא דאתרוג כטעמא דלולב והדס דמיירי באשרה דמשה דכתות׳ מכתת שיעורי׳ ושל עכו״ם ביום שני יצא בשאול וכדכתי׳ לעיל:4ושל ערלה פסול מ״ט רבי חייא בר אבין ורבי אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה. פירש הראב״ד דברים כפשטן שהוא אסור באכילה ולא קרינא ביה לכם וחד אמר לפי שאין בו דין ממון ולא קרינא בי׳ לכם דומיא דתרומה טמאה ואע״ג דאית בה ממון שמסיק תחת תבשילו מדלא חזי לאכילה לא קרי׳ ביה לכם וכי פליגי בדבר שראוי לאכילה בלבד ואינו רשאי ליהנות ממנו בענין אחר כגון מעשר שני בירושלים למ״ד ממון גבוה הוא דמר סבר כיון דחזי ליה לאכילה לכם קרינא ביה ומר סבר כיון דלית בה דין ממון לא קרינא ביה לכם ואינו יוצא בו ביום ראשון מיהת האי פירושא ליתא חדא דא״כ פסולא דשל ערלה ושל תרומה טמאה לא הוי אלא ביום ראשון ואלו תנא פסיק ותני ל״ש י״ט ראשון ול״ש ביום שני דומיא דשל אשרה ושל עיר הנדחת וכדאיתא בריש פרקין דכולה מתניתין רישא וסיפא בחדא גוונא נינהו. ותו דודאי כל מידי דהוי דידי׳ וברשותיה דלית ביה זכות לאחרים לכם קרינא ביה תדע דבמעשר ב׳ דפליגי אי הוי לכם או לא היינו לר״מ דאמר מעשר ב׳ ממון גבוה הוא אבל לרבנן דאמרי ממון הדיוט הוא לכם קרינא ביה ואע״פ שאין בו דין ממון וזה ראיה גמורה:5והנכון דבתרומה טמאה וערלה כ״ע לא פליגי דפסולין כל שבעה משום דלא חזו למידי וקיימי לשריפ׳ וכתיתא מכת׳ שיעורייהו אלא ה״ק מר סבר לפי שאין בה היתר אכילה וכו׳ וקס״ד דה״ק דמר סבר דבלאו טעמא דכתותי מכתת שיעוריה איכא למפסלינהו וביום ראשון מיהת משום דלא חזו לאכילה. ומר סבר דמהאי טעמא לא הוה אפשר למפסלינהו אלא מטעמא שאין בה דין ממון ואקשינן מתרומה ואסקינן דהכי קאמר מ״ס לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא שעומדת לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה ואשכחן כי האי לישנא בריש פרק כל שעה מנין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ולפי שכל ההנאות מביאות לידי מאכל קרי ליה היתר אכילה ומהאי טעמא נמי מפסיל של תרומה מכיון דלא חזו להסק׳ מיהא ואע״פ שרשאי ליהנות ממנו בדרך שריפתו ומש״ה תני לה במתניתין כל חד באנפי נפשיה דהיינו של אשרה ושל עיר הנדחת חייב בשריפה ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא״א ליהנות בשריפתו ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר ליהנות בשריפתו ומש״ה פליג להו בתלתא בבי אע״ג דטעמא דכלהו משום דכתותי מיכתת שיעורא. ורב אסי לא פליג אלא בהא דאתא למימר מלתא אחרינא דבלאו האי טעמא נמי איכא למיפסלינהו ליום ראשון מדין לכם לפי שאין בו דין ממון ולאו משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם היא אלא משום מעשר שני לר״מ דאמר ממון גבוה הוא קא מיפלגי וכו׳ והנה אמת הנה נכון מפי מורי נר״ו ובלקוטין יש לי שיטה אחרת וגבי הדס ולולב לא שייך תרומה ולא ערלה ששתיהן אינן נוהגות אלא בפרי להכי לא מתניא אלא באתרוג שהוא פרי וזה פשוט מאד:6בשלמא עיסה דכתיב עריסותיכם שלכם אתרוג נמי כתיב לכם תימא כיון דאתרוג וחלה שניהן שווין בדין לכם מ״ש באתרוג של שותפין דלא קרינא ביה לכם ואלו עיסת שותפות חייבת בחלה אע״פ שאין שיעור בחלקו של אחד מהם דלא בעינן שיהא בחלקו כשיעור אלא כשהיא משותפת בין עכו״ם לישראל כדאיתא התם אבל בשל ישראל וישראל חייבת ומרבי׳ לה מדכתיב עריסותיכם וי״ל דשאני חלה דכתיב בה עריסותיכם ל׳ רבי׳ דאע״ג דהוו שתים ביחד לכם קרי׳ ביה מה שאין כן באתרוג דלא כתיב ביה הכי דמאי דכתיב לכם עם כל ישראל מדבר כדכתיב ולקחתם לכם:7אלא מצה מי כתיב מצתכם ואסיקנא דאתיא לחם לחם כו׳ ובירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה ומשום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה דקנייה ביאוש ושינוי רשות של מצוה כדלעיל ואע״פ שאינה באה לרצות אית בה משום מצוה הבאה בעבירה ובגמרא דילן לא אדכרו הא התם כלל משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפרק אלו נערות דמכי לעסיה בפומיה קנייה דלאו בר אהדרויי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה כדפרישנא לעיל גבי לולב וסוכה ולא משכחת לה נמי במצה שאולה דשאולה כה״ג במידי דלא הדר בעינא הלואה היא וממונו של לוה גמור היא ולכם קרינא ביה לא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דר״מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקנייה בלעיסה דכי איתיה דגבוה הוא ולא קרינא ביה לכם לר״מ מה שאין כן בטבל ותרומה וכיוצא בו וזה מבואר ולרבנן ליכא למדרש לחם לחם משום לכם אבל דרשי ליה למילי אחרי׳ טובא כדאיתא התם:8שאני הכא דכתיב עריסותיכם תרי זמני. פי׳ למעוטי של מעשר שני דלא קרינא ביה שלכם ובודאי דחויי דקא מדחה לה דדלמא להא אתו תרווייהו ולא גמרינן מינה לאידך אבל קושטא דמלתא האי עריסותיכם בתרא לא מיתר להכי אלא דרשינן מינה התם כדי עריסותיכם של מדבר חייב בחלה ודכותה בתלמודא:9חד אמר מפני שמכשירה. פירוש לקבל טומאה על ידי שנותנה במים עם הלולב והכתוב אומר את משמרת תרומותי לשמרם מטומאה ופיסולא אחרינא:10אלא אי אתמר הכי אתמר על מיעוטו כשר א״ר חסדא לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים וג׳ מקומות פסול. פי׳ כשהוא מפוזר בכלו או ברובו כדכתיבנא במתניתין:11דה״ל כמנומר ופסול דייקי רבנן ז״ל מדלא אמר דה״ל מנומר ודקאמר כמנומר בכ״ף הדמיון משמע דמנומר פיסולא אחרינא הוה שיש בו בהרות של גונים הרבה מיהו כתב הראב״ד ז״ל דדוקא שהם גונים הפוסלים באתרוג כגון לבן וכושי וירוק ככרתי אבל מנומר מגונים שכולו מאותו גוון כשר השתא נמי כשר ויש שפוסלין בכל ענין מדלא פי׳ ועוד כשהוא בהרות ברובו אינו הדר ופסול:12אמר רבא ועל חוטמו והוא אותו גבוה שתחת הנץ כעין נזר אפילו במשהו פי׳ מפני ששם מראיתו של לולב שהאדם נותן עיניו ונראין דברי האומרים שכן הדין לכל שאר הפסולין שפוסלין בחוטמו במשהו ואע״ג שיש לחלוק ולומר שלא אמרו אלא בחזזית שהוא ענין ראוי לפסול ומ״מ דין חוטמו כדין השאר ובודאי שיהא כל החוטם שהוא מיעוט האתרוג לא נידון כרובו כמו שאמרו בירושלמי אעפ״כ כיון שנתפרש חומר בחוטמו בפסול חזזית אין לנו להקל בו בשאר הפסולין אלא בראיה וכן דעת מורי הרב בשם רבותיו ז״ל:13ניטלה פטמתו תני רבי יצחק ניטלה בוכנתו. פי׳ הרב אלפסי ז״ל דפטמת והוא הנץ שנעשה בראש האתרוג והוא שושנתו מלשון שקורין פטמא של רמון לאותו נץ שעל הרמון וכן אמרו בירושלמי ניטלה פטמתו תמן אמרי שושנתו וא״כ אין זה בוכנתו פי׳ בוכנ׳ הוא הדבר העגול הנכנס׳ בגופו של אתרוג כבוכנ׳ ותחת השושנה יש בסופ׳ כעין זו הבוכנ׳ וכן יש אחרים כיוצא בה וגדולה ממנה בעוקצו של אתרוג שתלוי בו בסוף העוקץ העגול הנכנס באתרוג כמין בוכני באסית׳ ולדברי רי״ף ז״ל לא בא ר׳ יצחק לפ׳ שפטמתו ששנינו זהו בוכנתו דאי משום בוכנתו שתחת הנץ לא אמר ר״י שהרי לדברי רבינו ז״ל מכיון שניטל הנץ אע״פ שהבוכנה קיימת פסול שזהו ניטל פטמתו ואין צ״ל בשניטלה הבוכנא שניטלו שניהם אלא שר׳ יצחק בא ללמדנו פסול אחר כי כששנינו ניטל עוקצו כשר שהוא קצה העץ שתלוי בו באילן דוקא שלא ניטל אלא העוקץ הבולט שאינו נכנס באתרוג כלל אבל אם נטל עמו הבוכנא שבסוף העוקץ הנכנס באתרוג כבוכנא באסיתא פסול ואין זה הפירוש נכון מכמה טעמים חדא דא״כ היכי אמרינן תני רב יצחק בר אליעזר ניטלה בוכנתו הוה ליה למימר תני ר׳ יצחק ניטלה בוכנתו פסול שהרי לא בא לפרש הפסול ששנינו בפירוש אלא שבא ללמדנו פסול אחר ועוד כיון שפטמתו ובוכנתו תרי מילי נינהו היכי לא קתני במתניתא דלקמן דתניא כלהו פסולי אלא נטלה בוכנתו לחוד הו״ל למתני פטמתו נמי כדקתני נקלף ונסדק ואידך כלה דמתני'. ועוד שלא מצינו לשון פטמא על הפרח כי מה ששנינו פטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא העגול שבראש הרמון בתוך המסרק והפרח ההוא נץ שמו כן שנינו פטמא של רימון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו. והירושלמי שפיר׳ פטמתו שושנתו כסבור שהנץ הוא קרוי פטמתו הא אפליג עלה התם רבי יצחק בן אלעזר והכי אתמר התם נטלה בוכנתו תמן אמרין שושנתו ר׳ יצחק חקולא היינו רבי יצחק בן אלעזר האמור בגמרא שלנו וכדאיתא בהדיא בפרק ערבי פסחים והוא חולק שאין פטמתו שושנתו אלא פיקה וכל דבר עגול נקרא פיקה כאותו עץ הנתון בכוש שטוות בו נשים וכמו שאמר במסכת נדה שלש פיקאות הן ולמדנו מדברי רבי יצחק כי פטמתו ובוכנתו אחד הן והן הדבר העגול שנכנס באתרוג כבוכנא באסית׳ ודומה לפיק׳ ולא הזכיר בתלמוד שלנו אלא דברי ר׳ יצחק בן אלעזר דאידך טעותה הוא דטעו בפי׳ פטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו ולפום גמ׳ דילן ליכא שום פיסולא בשניטל אותו העץ ואינו לא מעלה ולא מוריד ורובן של אתרוגין נושרין מהן אותם פרחים מיד וליכא למיחש להו ואין לנו לפרש בפטמתו אלא שהוא בוכנתו כדברי רבי יצחק שבא לפרש אותו וזהו שלא הזכירו בלשונו פסול לפי שלא בא בפסול מחודש וכאלו אומר דרבי יצחק תני במתני׳ נטלה בוכנתו וכיון שכן אפשר לפרש דניטל עוקצו כשר לגמרי ואפילו ניטל עם הבוכנא שבסופו מפני שאינו מחסר כלום באתרוג וגם אינו פוסל בהדרו כשהוא למטה בעוקץ שאינו נראה ובוכנתו שהוא פסול הוא אותו הדד העגול אשר בראשו בסוף השושנה ואע״פ שאין האתרוג חסר מגופו כלום בנטילתו מ״מ אינו הדר וזה שבא ר׳ יצחק ופי׳ דפטמתו ששנינו לא שניטל׳ השושנה לבדה דלהא לא חיישי׳ אלא שניטלה עם הדד שלה הנכנסת באתרוג כבוכנא באסיתא וכן פרש״י בשם רבו הזקן ר״י ז״ל אבל יותר נראה לומר דבוכנתו שהוא פטמתו שהוא העגול שבסוף העוקץ וברישא דמתניתין לפסולה כשניטל אותו עגול והוה ס״ד דאפילו ניטל העץ בלא העגול לבדו פסול שהכל בכלל פטמתו להכי פירשו בסיפא דניטל עוקצו לבדו כשר דכלה סיפא דמתני׳ פירוש׳ דרישא הוא להכשיר דבר בגוף הדבר שפסלו ברישא וכן מצינן לשון פטמ׳ ועוקץ על כיוצא בזה בדדי אשה שאמרו במס׳ נדה איזהו סימנא משתשחר הפטמת ר׳ יוסי אומר עד שיתן ידו על העוקץ וכו׳ וסופו לחזור הרי שקראו עוקץ לחודו של דד הנכנס בפי התינוק שהוא בולט חוץ מן הדד וקראו פטמת לאותו עגול המשחיר הסמוך לעוקץ וכן נראה שקראו באתרוג עוקץ לעץ הבולט וקראו פטמת לעגול שבסופו הנכנס באתרוג ונמצאו העוקץ והפטמת שניהם במקום אחד ולפי שיטה זו כל שניטלה השושנה של מעלה אפילו עם הדד שבסופה ולא חסר באתרוג כלום כשר ואין לנו לפסול אלא כשניטל העוקץ ופטמתו ורוב אתרוגין יש שאין להם אותה שושנה ודד שלה והאתרוג הדר זולתם וזו שי׳ רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל וכן מצינו בנמוקי קרובו הר״ר יונה ז״ל אעפ״כ כיון שלא נתברר בתלמוד יפה יש לנו לחוש ולו׳ דר׳ יצחק בא לפ׳ דניטלה פטמתו ששנינו אינו השושנה אלא בוכנתו של אתרוג בין אותה בוכנא שבראשו תחת השושנה בין הבוכנא דבסוף העוקץ ועל שניהם שנינו נטלה פטמתו פסול אבל אם ניטלה השושנה לבדה או העוקץ לבדו או שניהם ושתי הבוכנות קיימות כשר וכזה ראוי להורות ולעשות מעשה ולא יותר מפי מורי נר״ו:14והא אנן תנן נקלף פסול ל״ק הא בכלה הא במקצתה. פי׳ הרי״ף ז״ל במקצתה כשר שהמקצה הנשאר מציל שאמרו בגלודה שאם נשתייר בה כסלע כשרה ורש״י ז״ל פי׳ בהפך דבמקצתה פסול דה״ל כמנומר וכן נראה נכון יותר:
