1והא דאמרינן תנאי היא דתניא תפילין וכו׳ הוה משמע לכאורה דרבי יוחנן דאמר סוכה ז׳ כרבי דאמר תפילין כ״ז שמניחן ושמואל דאמר בסוכה יום א׳ כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך אלא שחרית בלבד וכי היכי דלרבנן סגי בברכה אחת לכל הנחות שביום הכי נמי סגי ברכה אחת לסוכה של שבעה דכיון דלא מפסקי לילות מימים כלהו כחד יומא אריכתא נינהו ומה שמברך בתפילין בכל יום ויום משום דאיכא הפסקת לילות בנתיים דקסבר לילה לאו זמן תפילין דאי לא בברכ׳ יום ראשון סגי דומיא דסוכה ואם כן טעמא דרבנן דתפילין דלאו כהלכתא דהא קי״ל בתפילין דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן ואשתכח דליכא הפסקת לילות ולמה מברך עליהם לא הי״ל לחזור ולברך עליהם אלא כשהפסיק שבת או מועד בנתיים שאינו זמן תפילין. וי״ל דמ״מ כיון דאין מורין להניח תפילין לכתחלה בלילה הפסקה חשיב אבל יותר נראה לומר דרבנן דתפילין סברי דלילה זמן תפילין הלכה ואין מורין כן והא דמברכי כל שחרית משום דסברי לה כרבי יוחנן דסוכה ז׳ אע״ג דליכא הפסקת לילות משום שנתערטל ממנה וחזר ונתלבש בה אלא דקסברי דכל ליומיה מיהת לא בעי אלא ברכה אחת וחליצת תפילין שבנתים אינו ערטול מצוה והפסק דיו שיחזיר לברך עליו כל שחרית שבא אחר חליצה והיסח הדעת לגמרי והשתא דרבי יוחנן בין כרבי בין כרבנן. ודשמואל דלא כחד מינייהו אלא כאידך תנא דסבר דסוכה יום אחד דאותבינא מיניה לר׳ יוחנן ועליה אמרי׳ תנאי הוא ויש כיוצא בזה בתלמוד וחדא מינייהו בפרק נגמר הדין בפלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא היא דאוקימנא כתנאי דתניא ציפן זהב וכו׳ דלא כחד תנאי דההיא מתניתא דרשב״ג אלא חד מתנאי דרבנן דאידך מתניתא דאמר לאומן עשה לי נרתק של תפילין דאותיבנא מיניה התם כדפריק במסכת גיטין בס״ד:2והא דאמרי׳ אמר רב יוסף נקוט דרבה בר חנא בידך דכלהו אמוראי קיימי כותיה בסוכה תמיהא מלתא דהא בסוכה שפיר מודו רבין ורבה בר חנא ואלו בלולב פליגי ליכא למפסק כותיה משום דמודו ליה בסוכה דהאי לאו טעמא הוא כלל. והנכון דהכא לאו למפסק הלכתא בין רבה בר חנא ורבין דלא אתינן אלא למפסק בין שמואל ור״י דאע״ג דקי״ל דשמואל ור״י הלכה כרבי יוחנן אלו איפליגו אמוראי אליבא דרבי יוחנן ולא איפליגו אדשמואל לא שבקינן דשמואל דהוא ודאי משום דרבי יוחנן דהוי ספק ולהכי קאמר רב יוסף ואע״ג דאיפליגו הני אמוראי בדרבי יוחנן בלולב כיון דכלהו מודו בדר׳ יוחנן גבי סוכה הלכתא כרבי יוחנן בסוכה מיהת אבל לא בלולב דהא אמוראי פליגי בדר׳ יוחנן ועוד דסוגיין כשמואל כדכתיבנא לעיל. והא דנקט רב יוסף דרבה בר חנא טפי מדרבין משום דלרבה בר חנא אייתי תלמודא למפלגא אדשמואל ואידך לסייעתא דידיה או למפלג עליה בלולב אייתינהו תלמודא ואסיקנא דאביי פסיק הלכתא כר׳ בתפילין ורבא דפסק כרבנן הדר ביה ועביד כרבי:3ואמר מר זוטרא חזינא ליה לר״פ דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו וכיון שכן הלכתא כרבי והא דאמרי׳ רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי מברכי מסתבר לי דהיינו היכא דאסחו דעתייהו מיניהו לדברים בטלים דכי הדרי לשמושי בהו ולמיתב בהו דעתייהו הדרי ומברכי דהויא להו כהנחה והיינו לדידהו דזריזי בהו טובא מהסח הדעת ולדידהו הוי הפסק אבל לדידן מסתיין בשעת הנחה כר׳ וכאידך רבנן וי״א שחייב לברך כ״ז שמשמש בהם ואינו נראה נכון מיהו אם שכח והניחן בלא ברכה ממשמש בהו ומברך:4העושה סוכה לעצמו אומר זמן. פי׳ בשעשאה תוך שלשים יום לחג דחיילא עליה חובת סוכה אבל לא קודם שלשים יום כדאיתא בפ״ק דפסחים לענין בעור וכן דעת מורי נר״ו. ומאי דאמרינן היתה עשויה ועומדת היינו אפי׳ בשהיתה עומדת ועשויה מקודם שלשים יום לשם החג ממש שלא בירך עליה ולא כמו שפי׳ שהיתה עשויה שלא לשם החג אלא לשם צל בלבד ודכ״ע אין לו לברך בשעת עשית לולב וסוכה אלא זמן אבל לא ברכת המצות לברך אקב״ו לעשות סוכה או לולב דהכי אסיקנא במנחות פרק התכלת שכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון אלו וכגון ציצית ותפילין אינו מברך ברכת המצות בעשייתן אלא זמן בלחוד:5היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר. פי׳ בסכך או בדפנות הצריכות לה לעכב מברך מיד שהחיינו ושוב אינו מברך אותו בכניסת ליל החג שכבר בירך זמן מדין סוכה בשעת מעשה:6ואם לאו לכשנכנס בה מברך שתים. פי׳ ברכת לישב בסוכה וברכת שהחיינו שעל הסוכה:7אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר ליה כלהו אכסא י״מ דלתנא דמתניתא כל שלא בירך זמן בשעת מעשה שמברך אותו בשעת כניס׳ זמן זה עולה לו אף לרגל ורב אשי אשמעי׳ דרב כהנא אינו מברך זמן כלל בשעת עשיית סוכה ולא בשעת עשיית לולב אלא זמן דסוכה מנח ליה עד ליל סוכות שמקדש על הכוס ומסדר עליו ברכת הסוכה והזמן שעולה לשניהם וכן בלולב מסדר הזמן בשעת נטילה עם ברכת הנטיל׳ והכין כתבו רובא דרבנן ז״ל ועמא דבר כותייהו שלא לברך זמן בשעת מעשה סוכה ולולב ולא מחוור דהא תנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה כדקתני בהדיא העושה סוכה העושה לולב מברך שהחיינו וקתני נמי אם יכול לחדש בה דבר מברך מיד דחייב לברך זמן מיד היכי שביק ליה עד שעת כניסה אלא ודאי דלתנא דמתני׳ בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה ועל הלולב וכשנכנס בה ליל החג חייב לומר זמן אחר קודם או לאחר מכאן על הכוס מדין הרגל ואין זה יוצא בזמן של סוכה כלל. ואתא רב אשי ואמר שיכול הוא לפטור עצמו עכשיו בזמן א׳ כיון ששניהם באין עליו בליל החג והוא שיסדר ברכת הסמוכה על הכוס לאחר קדוש ויאמר אח״כ זמן ויעלה לו זמן לסוכה ולחג אבל לא בא רב אשי לפטור מזמן שבשעת מעשה ודכ״ע כל שבירך על הסוכה או על הלולב זמן בשעת מעשה שוב אין לומר עליהם זמן אלא שאומר זמן בשעת קדוש מדין החג והרוצה לצאת ידי שתיהן כשעושה סוכה לעצמו מברך זמן ואח״כ מסדר ברכת לישב וזמן על הכוס ועושה לולבו ע״י אחרים כדי שלא יתחייב עליו לומר זמן בשעת מעשה וכן ראוי לעשות וכך מצאתי בשם רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל:8א״ר יוחנן אתרוג בשביעי אסור. פי׳ אסור באכילה אע״פ שכבר יצא בה ונגמר מצותה בשמיני מותרת ור״ל אמר אתרוג אפילו בשביעי מותרת וכלהו מודו דסוכה בשמיני אסורה וטעמא דר׳ יוחנן באתרוג שאסור בשביעי כולו פי׳ תלמודא משום דלכולי יומא אתקצאי ולא מתסר בשמיני משום דאתרוג כיון דלא חזיא לבין השמשות לא אתקצאי לשמיני אבל סוכה דחזיא לבין השמשות דשביעי הנכנס לשמיני מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכדאמרינן בפרק כירה גבי מטה שיש עליה מעות שאם היו עליה כל בין השמשות מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומ׳ וכן רבים שם והטעם דמשום דכתיב גבי שבת וי״ט והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת וי״ט אם לא היה לו הכן מבעוד יום ממש אע״פ שיש לו הכן בי״ט או שבת ממש הלכך סוכה שהוקצית למצותה יום שביעי בין השמשות לא היה לח׳ הכן מבעוד יום ונאסר לכל היום אבל אתרוג דלא חזיא לבין השמשות נסתלקה הקצאתה מבעוד יום של שמיני והוכנה לשמיני ולפיכך מותרת והא דקאמר ר׳ יוחנן דלא חזיא לבין השמשות אע״ג דס״ל לכולי יומא אתקצי יש לפרש דברים כפשוטן דמדינא לא מתקצאי אתרוג לכל היום השביעי כיון דנפיק ביה בשחרית ותו לא צריך וליכא למיסרי׳ כוליה ז׳ מגו דאיתקצאי בין השמשות אתקצאי לכוליה יומא כדסברי מקצת רבנן ז״ל דה״ט דרבי יוחנן. דליתא כלל דלא איתמר טעמא אלא בשבת וי״ט מטעמא דהכנה דבעו הכנה מבעוד יום כדאמרינן אבל לא בשביעי שהיא חול ולא בעי הכן מבעוד יום אלא שכל שבא לו הכן מבעוד יום מותר והיינו דלא נקיט בעעמא דר׳ יוחנן באתרוג שאסורה בשביעית דין מגו כדנקיט בסוכה בח׳ שהוא י״ט ונקיט טעמא באתרוג משום דלכולי יומא איתקצאי כלומר דאע״ג דמדינא בשחרית נפיק ביה והוכן מיד וכיון דלא נטל שחרית יטול בין הערבים היה דעתו להקצותו מתחלה לכל יום השביעי שמא יפשע ולא יטול שחרית ויצטרך ליטול בין הערבים מיהו לא היה דעתו להקצותו אלא ליום השביעי שהוא יום ברור אבל לא לבין השמשות שאין דרך לצאת בו דהא אם לא נטל קודם בין השמשות שוב אינו נוטל בבין השמשות ספק יום שמיני דהו״ל ספיקא דרבנן דשאר ימים מדרבנן הוא ובין השמשות שהוא ספק י״ט וספק אם חייב בו הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכיון שלא הקצהו מתחלה לבין השמשות לא חל עליו איסור בין השמשות שאין איסור תופס ביום חול יותר ממה שהקצהו כמו שאומרין שאין מוקצה לחצי שבת וכדכתיבנא הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל שמיני ואף ע״ג דביצה שנולדה בי״ט א׳ וכיוצא בה אסורין כל בין השמשות ומותרין ביום שני ולא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצי לכוליה יומא שאני התם שהא׳ מהם חול גמור וכשבא יום שני הרי אנו אומרים ממה נפשך או שהיום חול ואינו צריך הכן או שהיום קדש והראשון היה חול והיו לשני הכן בביצה זו מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לשביעי ולא הוכן בו כלל והשמיני ודאי קדשוהו להו כשבת וי״ט שנולדה בזה אסור׳ בזה ועליה אמרו שהם קדושה אחת כי האיסור של בין השמשות אוסרו לכל י״ט שלא היה לו הכן ביום חול ולא שהיו קדושה אחת ממש וזה נראה נכון. ויש לפרש עוד דבכלל מאי דא״ר יוחנן באתרוג דאתקצאי לבין השמשות מספק שביעי ואפ״ה לא אמרי׳ ביה דאתקצאי לכוליה יום שמיני במגו שאין אומרים כן אלא במה שהוקצה בבין השמשות ממש מדין עצמו אבל זה שאין ההקצאה בבין השמשות מעצמו אלא מפני ספק שביעי כיון שעברו בין השמשות ונתברר שהוא שמיני נסתלק ספקו של יום שביעי ובא יום שמיני בהכנה וזהו טעם לביצה שנולדה בזה מותרת בזה לפי שלא נאסרה בין השמשות אלא מדין ספ׳ יום ראשון וכבר נתברר ספקו ויש שנתנו טעם אחר שאין אומרים דין מגו אלא בדבר שדחאו בידים כההיא מטה שיש עלי׳ מעות או בדבר שהוקצה למצותו ממש מדעת אבל לא במה שנאסר מדין הכן וי״ט אחר השבת וב׳ י״ט של ר״ה שנולדה בזה כו׳ לפי שהם קדושה א׳ וכיומא אריכתא דמי. עי״ל דהכא באתרוג כיון דמדינא למצותה אתקצאי והיה בדין שתהא מותרת לאלתר שיצא בה ואנו מחמירין לאסרה עליו כל היום משום דזמנין דנפיק בה בין הערבים מסתיין בחומר׳ זו לאסרה עליה ואפי׳ בין השמשות מספק היום ולא שנפרט בחומרא זו כאיסור הבא מן הדין לומר בו מגו וטעם ביצה שנולדה בי״ט ראשון שהיא מותרת בי״ט שני או משום דחד מינייהו חול או משום דלא אתקצאי בידים ונכון הוא אבל הפי׳ הראשון נ״ל עיקר ונכון יותר ור״ל מודה בסוכה בשמיני שהיא אסורה משום דאית בה דין מגו כטעמא דר׳ יוחנן ופליג באתרוג בשביעי משום דסבר דלמצותה בלחוד אתקצאי ודין מגו לא שייך ביה כדפרישנא בדר״י. ומאי דא״ל ר״פ לאביי לר׳ יוחנן מ״ש סוכה ומ״ש אתרוג ואלו לר״ל לא מבעיא ליה מידי משום דלדידיה כיון דשביעי גופיה שהיא לאלתר שיצא בו מתסר ליכא טעמא לאסרה בשמיני אבל לר׳ יוחנן דאסור אתרוג כל יום ז׳ כדין סוכה קא מבעיא ליה אמאי לא מיתסר בשמיני כדין סוכה מדין מיגו ופריק ליה דבסוכה דחזיא לבין השמשות ומחייב למיתב בגוה ואתקצאי מדינא לבה״ש אתקצאי לח׳ כולי׳ משא״כ באתרוג דלא חזי׳ לב״ש נפיק בה שחרית וליכא למימר בה מגו מטעמא דכתיבנא:9לוי אמר אתרוג בח׳ נמי אסורה לא אתי עליה מטעמא דאביי דאמרי׳ לקמן לדידן דעבדי׳ ב׳ יומי כו׳ מכלל דהשתא לא איירי בהכי וא״כ תמיהא מלתא טובא מ״ט דלוי ובתו׳ תירצו דלוי מגזירה דסוכה הוא דאסרה דאי שרית באתרוג אתו למשרי בסוכה ואחרים פירשו דלוי סבר דכיון דבמקדש שמצותו כל שבעה יש לו ליטלה בין השמשות אם לא נטלה בשחרית או כל היום משום דהוי ספיק׳ דאורייתא ואשתכח דאתקצאי לבין השמשות מדינא גזר לוי דתיתסר בשמיני שמהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בשמיני השתא נמי ניכול. והנכון דלוי מדינא אסר ליה אף בזמן הזה דס״ל כר׳ יוחנן דלכוליה יומא אתקצאי ואף לבין השמשות מספק שביעי וקסבר נמי שכל מה שנאסר בבין השמשות של ערב י״ט או מדינא ממש או משום חומרא תופס כל היום לאיסור מדין מגו שאין מוכן לחצי יום:10א״ר זירא אתרוג שנפסלה אסורה לאכלה כל שבעה ואתיא כרבי יוחנן דאמר לכוליה יומא אתקצאי. ולדידן השתא דשמיני ספק ז׳ אסור אף זו אסורה בשמיני ומותרת בט':11וא״ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומי טבא. פי׳ ביום ראשון דבעינן משלכם:12מ״ט ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני י״א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל בנותן לו במתנה ע״מ להחזיר לא דכיון דע״מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע״ג דכל מתנה ע״מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע״מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפרק יש נוחלין מ״מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות וכיון שלא קיים תנאי שיחזירנו לגדול בהקנאה כראוי נמצא שבטל מתנה ראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכן כתבו בתוספות ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי״ט ע״מ להחזיר משמע כמו שכתבנו בפרקין דלעיל יש לנו לומר דהא דרבי זירא אפי׳ בנותן לתנוק ע״מ להחזיר אותה וכיון שהתינוק הזה לא הוי בר אקנויי כי מקני לי׳ מעיקרא ע״מ להקנות הו״ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו שהוא כמפליגו בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו התינוק לגמרי אע״פ שלא חזר והקנהו לבעלים הראשונים ומפני זה הטעם מפקפק מורי נר״ו בלולב שלוקחין מקופה של עניים או משל רבים שיש בו זכות לקטנים שלא לצאת בו ביום א׳ אע״פ שיש לומר דשאני התם שהנותן להקדש לכתחלה כמעות וכיוצא בו שאינו דבר מסוי׳ ע״ד הפרנסי׳ נותן שיש להם רשות לשנותן לכל מה שירצו לפי מה שפירשנו בפרק השותפין ראוי להחמיר מיהו ודאי ליתא לדרבי זירא אלא בקטן שלא הגיע לעונות הפעוטות כגון שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאפי׳ לדברי האומר דזכות׳ דקטן מדרבנן היא כשיש דעת אחרת מקנ׳ אותו מה שאין כן במציאה שאין לו בה זכי׳ אפי׳ מדרבנן כדתנן מציאת חש״ו יש בהם גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור מדבריהם וכדפרישנא בדוכתא מ״מ זכיה דרבנן זכיה גמור׳ היא דהפק׳ ב״ד הפקר וכיון דלא ידע לאקנויי נמצא הלה יוצא בלולב שאינו שלו אף לדין תורה אבל אם הגיע לעונת הפעוטות אף הקנאתו הקנאה כתקנתא דרבנן משום כדי חייו כדאיתא במסכת גטין וכשם שקונה מדבריהם חוזר ומקנה מדבריהם שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והוא שאין לו אפוטרופוס שאם יש לו אין הקנאתו הקנאה כדאי׳ במסכת כתובות בהדיא וקטן שיש לו אב שסמוך עליו דינו כמו שיש לו אפוטרופס לדעת מקצת חכמים כמו שכתבנו שם בס״ד:13לדידן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן. פי׳ לר׳ יוחנן קא מיבעיא לן דאסר לה בשביעי אי אסר לה בשמיני משום שביעי או לא דאלו לר״ל דאמר למצותה אתקצאי בלחוד ומותרת בז׳ בזמן שאין עושין אלא יום אחד ואין איסורה תופס יומו היאך יהא תופס בזמן הזה ח׳ ספק ז׳ אלא לרבי יוחנן הוא דמיבעיא לן ומשום דר״ל ור׳ יוחנן הלכה כר״י נקטי׳ לה סתמא:14אמר אביי שמיני ספק ז׳ אסורה. פי׳ האי לישנא מוכח בהדיא דלאו משום מגו דאתקצאי לבין השמשות אסר לה אלא משום ספקו דאע״ג דליכא מצות לולב ואתרוג בשמיני מ״מ כיון דספק שביעי הוא לענינים אחרים הרי אנו נוהגין אף באלו דין שבעה מיהו די לנו לאוסרה בשמיני אבל ט׳ ספק ח׳ מותרת שאף בשמיני לא נאסר אלא מחומרא ואין לו׳ בה דין מגו לאסור התשיעי כדכתיבנא ואמימ׳ אמר אפי׳ תשיעי ספק שמיני אסורא דסבר לה שמיני בזמן הזה דינו כשביעי גמור ומדינא מיתסר משום דאתקצאי לכוליה שביעי ושמיני כשביעי וסבר כלוי דלעיל דאמר מיגו דאתקצאי לבין השמשות דשמיני אתסר לכולי׳ יומא דתשיעי:15מרימר אמר אפילו שמיני ספק שביעי מותרת דקסבר כיון דאין מצות אתרוג נוהגת בזמן הזה דשמיני גמור הוא היא מותרת לרבי יוחנן כדלעיל דליכא דין מגו כדכתיבנא והלכתא דשמיני ספק שביעי אסורא לדידן מהא תלמוד כיון שאנו עושין שמיני ספק שביעי בדין הוא שיהא אתרוג ניטל אף בשמיני אלא דמספיקא לא דחינן טלטול דרבנן ליטול לולב מדאורייתא וכיון שראוי ליטול אלא שאינו רשאי האיסור אינו זז ממקומו ואסור׳ בשמיני כולה לר׳ יוחנן אבל בתשיעי מותרת דהא ליכא למיסר באתרוג מדין מגו כיון שאין איסור בשביעי ממש מן הדין ותשיעי לדידן כשמיני לרבי יוחנן הלכך לולב ואתרוג בח׳ מותרים אבל סוכה דלר״י אסורה בז׳ מן הדין משום דחזיא לבין השמשות ואסורה כל ח׳ במגו בזה״ז נמי שמיני כז׳ ואסורה בבה״ש מדינא דהא קי״ל דמיתב יתבינן וחזיא לבין השמשות ומתסרא בתשיעי מדין מגו דט׳ לדידן כשמיני לר׳ יוחנן ואף אם נפלה הסוכה אסור ליהנות מן הנויין או מן הדפנות בתשיעי ואצ״ל בסוכה עצמה שהוקצית אף לט׳ מתחלתה משום סתירת אהל וזה ברור ואין בו בית מיחוש:
