סוכה מ״ג ב:ח׳-ט׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

8 רש"י פתח ↗

מאן לימא לן - דערבה במקדש בנטילה דלידחי השתא ערבה איסורא מדרבנן זכר למקדש דנידחי שבת:

8 רשימות שיעורים פתח ↗

שם. בגמ' - דערבה בנטילה. בביאור מצות נטילת ערבה במקדש חולקים רש"י והרמב"ם. עיין ברש"י ד"ה והביאום הכהנים שמפרש לפי מסקנת הסוגיא שהכהנים עושים את הסדר הזה: הכהנים נוטלים את הערבות בידיהם מנענעים ומקיפים בהן את המזבח ואח"כ זוקפים אותן. לדעתו הסדר הוא נטילה, הקפה, וזקיפה. ברמב"ם פ"ז מלולב הלכ"א - כ"ג נמצא סדר אחר: בראשונה הכהנים זוקפים את הערבות על צדדי המזבח אח"כ באין העם ולוקחים מהן ונוטלין אותן. הקפות המזבח עושים עם הלולב ולא עם הערבות. לדעתו זקיפת הערבה קודמת לנטילה. ומסתבר שחולקים ביסוד המצוות של ערבה ולולב שבמקדש. ונראה, שהרמב"ם סובר שמצות נטילת הערבה מתקיימת דוקא עם ערבה שחל עליה שם ערבה שבמקדש. ורק הזקיפה על צדדי המזבח קובעת את חלות השם הזה של ערבה שבמקדש - כלומר ערבה שקיימו בה מצות מקדש והיינו הזקיפה על המזבח. לפיכך פוסק הרמב"ם שהזקיפה קודמת לנטילה.

8 רבינו חננאל פתח ↗

ושני רב יוסף כיון דלא אשכחן דכתיב לקיחה בערבה בפירוש כי בהלכה מפורש מצות ערבה ודלמא בזקיפה היא וקיום מצותה בזקיפה. ולפיכך לא הוצרכנו לנטילת ערבה והלכך לא דחי נטילתה שבת. ומותיב אביי ממתני' דקתני לולב וערבה מה לולב בנטילה אף ערבה בנטילה. ומשני לא.

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

איתיביה הקשה לו אביי ממה ששנינו: לולב וערבה ששה ושבעה. מאי לאו האם לא נלמד מכאן כי מצות ערבה כמצות לולב; מה לולב מצותו בנטילה — אף ערבה מצותה בנטילה ולא בזקיפה! ענה לו: מידי אריא וכי הדברים שייכים זה לזה בהכרח? הא כדאיתיה והא כדאיתיה זה הלולב כמות שהוא, בנטילה, וזה הערבה כמות שהוא, בזקיפה, ואין איפוא ללמוד מזה לזה בסדר עשייתם.

9 ר"ש משאנץ על משנה אהלות פתח ↗

הזיזין. כמו זיז היוצא מן הכותל: והגיזריות. בערוך גרסי' והזוטראות ופירש שם כסוסטראות ויש כצוצריות ויש כצוצטראות: שובכות. של יונים: שקיפין. סלעים פירשתי לעיל בספ"ג: נחרים. פי' בערוך מין חורים שבהם שמשם בא האור וי"א מערות וחורים. והשננים שן הסלע. שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה. דרך הנופות של אילן ואבנים היוצאו' מן הגדר שהם זה בצד זה ויש אויר מעט בינתיים ואם יכולים לקבל סיד או טיט רך שעשוי לסוד המעזיבה ולא יפול דרך האויר שביניהם מביאין וחוצצין דמצוי לרוח טפח: מעזיבה בינונית שאינה לא עבה ולא רכה. ואם תאמר ומה מועיל שיוכל לקבל מעזיבה מכל מקום כיון דאיכא אויר מפסיק אין הטומאה עוברת את האויר כדתנן לקמן פ"י מ"ב ארובה שהיא בתוך הבית אין בארובה פותח טפח טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור ובפ"ק דסוכה דף יח. מייתי לה ויש לומר דהתם נמי בשאין יכול לקבל מעזיבה דאי יכול לקבל כסתום ודאי דמי ומיהו לקמן משמע דאפילו אויר משהו מפסיק בין אהל לאהל פרק י"א גבי בית שנסדק דעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בטומאה בפנים וכלים בחוץ דבית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ד' טפחים ובית הלל אומרים כל שהו. ומפרש בתוספתא מלא חוט המשקולת אבל טומאה בחוץ וכלים בפנים כולהו מודו בכל שהן ממש דאין טומאה עוברת לצד פנים. וצריך לומר דבסככות ופרעות דוקא גזור רבנן ולא בשאר דוכתי אף על פי שיכול לקבל מעזיבה דטומאת סככות ופרעות דרבנן כמו שאפרש וצריך לדקדק אם נוכל לפרש טעמא דסככות ופרעות אפי' בסתום ממש ומשום דאין חזק ובריא כדי לקבל מעזיבה והרוח מנשבת בהן ומפרידן לא חשיב אהל דאין מצטרפין ואי לא כדמוכח בתוספ' שם דקתני גבי מה פרעות התריפו רואין אותן כאילו הן שפודין של מתכת וגבי מוכר מובדלות קתני אם יכולין לקבל מעזיבה. תניא בתוספתא שם ר' יוסי אומר תיבה שהיא מליאה כלים וזרקה ע"ג כזית מן המת טמאים שאילו היתה נתונה על גב המת באויר טהורין. פי' בתיבה פתוחה שזרק בבית דהאהל הבית הכניסה הטומאה דרך פתחה אבל אם המת באויר כגון בחצר או בגינה דליכא אהל מצלת כדקתני מתני'. עוד תניא בתוספתא שם ר"א אומר נזיר והמת תחת כריסו של גמל אין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. טומאה שהיא נתונה בכותל אפילו מחצה על מחצה וכן עדר בהמה חיה ועוף וכן החיים שהיו מהלכין זה אחר זה אפילו ראשו של זה בין רגליו של זה וראשו של זה בין רגליו של זה אין נזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. פירוש תחת כריסו של גמל. תימה אמאי לא חשיב כאהל בית הא אפילו ר' יהודה דאמר לעיל בסוף פ"ג דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל מודה במלא אגרוף כדאמרי' פרק הישן סוכה דף כא. ולמאן דמפרש התם טעמא דשוורים משום דרועים מגינין תחתיהן ניחא דבגמל אין מגינין ולאידך נמי מצינן למימר דהא דמודה במלא אגרוף היינו מדרבנן ולכך אין מגלח ואתיא כר' יהודה אבל לרבנן מגלח דמדאורייתא שמיה אהל. מחצה על מחצה דתנן לעיל פ"ו מ"ד כותל שבין ב' בתים מחצה על מחצה שניהן טמאין. עוד תניא בתוספתא בפ' נסר גמל שהוא עומד באויר וטומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים והיינו דתנן הכא דעדר בהמה מביאין וחוצצין. עוד תניא בתוספתא שם ואלו הן סככות אילן המיסך על הארץ ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאילו הן עולות למעלה והעליונות כאילו הן יורדות למטה ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאות וחוצצות ואלו הן פרעות פרע היוצא מן הגדר היו נתונות ע"ג הגדר רואין אותן כאילו אבנים כבושות עליהן התריפו רואין אותן כאילו הן שפודין של מתכת ואם היו מובדלות זו מזו אם יכולין לקבל המעזיבה רכה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המעזיבה הבינונית ר' יהודה אומר אם מכניס את החוט לצד זה ויוצא לצד אחר ונוגע אע"פ שאינו מכוון הרי זה מפסיק. פי' דרך נופות של אילן שיש מהן למעלה ויש מהן למטה ורואין אותן כאילו הן שוין זה בצד זה. ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח. לא נתברר לי מאי קאמר דאי בעינן למימר דאי קיימן זו בצד זו ואין ביניהם פותח טפח מביאות וחוצצות הא גבי פרע בעי שיכול לקבל טיט. לכך נראה דבאחת למעלה ואחת למטה בעינן נוגעות ממש כשרואין אותן שוות והאי פותח טפח היינו דאע"ג דכל תדא וחדא אין ברחבה טפח מצטרפות זו לזו לרוחב טפח להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה וניחא השתא הא דמשמע מתניתין דיכולין לקבל מעזיבה רכה אסככות ואפרעות קאי. פרע היוצא מן הגדר דרך גדר שנותנין בראשו קוצים ועודפין על הגדר ובולטין לחוץ פרע מלשון במדבר ו׳:ה׳ גדל פרע. כאילו אבנים כבושות עליהם כובד האבנים משוה הנופות של הקוצים. וכבושות מלשון כבשום תחת האבנים דפרק לולב וערבה סוכה דף מג:. התריפו הרקיבו. אם מכניס החוט בין ענפי הקוצים אע"פ שאינו מכוון אלא נוטה החוט מתוך שאין רחב האויר כעובי החוט הרי זה מפסיק מתוך לשון הברייתא נראה כמו שפירש אבל פרק קמא דמועד קטן דף ה: ובסוף דם הנדה נדה דף נז. אמרי' פרעות אבנים פרועות היוצאות מן הגדר ומשמע התם בנדה דטומאתן דרבנן ולכך אין הכותים נאמנים עליהם והיינו טעמא דחשיב ליה דכיון שיש אויר משהו בין זה לזה אין ראוי להצטרף לטפח והכי אמרינן בפרק בתרא דנדה דף סח: גבי סככות ופרעות דאורייתא אהלא מהניא מעליא בעיא ורבנן הוא דגזרו ביה וא"ת אי דרבנן התינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי ואין לומר דמתני' דיכולין לקבל מעזיבה דאורייתא והתם באין יכולין לקבל מעזיבה דא"כ אפי' מדרבנן אין מביאין כדפרישית לעיל מההיא דארובה שאין בה פותח טפח ועוד דבסוף דם הנדה נדה דף נז. קאמר סככות דתנן אלו הן הסככות משמע דאסככות דמתניתין קאמר שהם דרבנן ויש לומר אע"ג דמדאורייתא לאו אוהלא הוא לענין צ"ל מביאין הטומאה מ"מ חוצצין מידי דהוה אמסכת הפרוסה וחבילי המטה ואין טומאה עוברת אלא בפותח טפח:

9 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

כיצד היא מצות הישיבה וכו'. שם מבואר בהרבה מקומות ופי' לולב וערבה סוכה דף מ"ג בברייתא למדו בגזרה שוה דשבעת ימים האמורין בסוכה אפילו לילות במשמע:

8 וְאֶלָּא קַשְׁיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן לֵימָא לַן דַּעֲרָבָה בִּנְטִילָה? דִּלְמָא בִּזְקִיפָה!

9 אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. מַאי לָאו, כְּלוּלָב: מָה לוּלָב בִּנְטִילָה — אַף עֲרָבָה בִּנְטִילָה! מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתֵיהּ וְהָא כִּדְאִיתֵיהּ.

8 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ואומרים: ואלא קשיא לפיכך הרי זה קשה מדוע אין מצות ערבה ביום השביעי דוחה את השבת אף בזמן הזה? אמר רב יוסף: מאן לימא לן מי יאמר לנו שמצות ערבה בנטילה ובהקפה כמו הלולב, דלמא שמא בזקיפה ליד המזבח בלבד, וכיון שאין מזבח, אינה דוחה בזמן הזה.

8 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה דילמא בזקיפא בצידי המזבח לחוד. כצ"ל:

9 רשב״א על ראש השנה פתח ↗

אמר אביי הכי קאמר על ששה שלוחין יוצאין מבערב על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש. כלומר, מה ששנינו במשנתינו על שני חדשים מחללין את השבת, סמך הוא וסעד וכנתינת טעם למה ששנינו שבהן שלוחין יוצאין ובהן מתקנין את המועדות, והכי קאמר מפני מה מחללין על אלו יותר מבשאר, לפי שבשאר אין החלול מועיל לענין יציאת השלוחין לפי שאם העדים אינן באין היום וימתינו עד למחר מכל מקום למוצאי שבת מיד השלוחין יוצאין אע"פ שעדיין לא באו העדים ולא שמעו מפי בית דין מקודש, משום דכיון דאע"ג דלא באו עדים יודעים הן שהחדש מעובר על כרחנו ולמחר יקדשוהו בית דין על כל פנים שאי אפשר לחדש שיהא יותר על שלשים יום, הלכך ביאת העדים וחלולם אינו מעלה ולא מוריד ביציאת השלוחים, דבין באין בין אינן באין השלוחים יוצאין למוצאי שבת מיד, אבל בשני חדשים אלו כיון שעשו בהן מעלה שאין שלוחין יוצאין עליהם עד שישמעו מפי בית דין מקודש, ואפילו בחדש מעובר, נמצא שאם לא יבואו העדים היום ויתעכבו עד למחר נמצא שיתאחרו השלוחין היוצאין יותר מדאי, שלא יצאו עד למחר אחר קדוש בית דין ולא יוכלו ללכת הרבה ויתקלקלו המועדות באותן המקומות שלא יגיעו השלוחין. ובתוס' הקשו דאי אפשר לתלות טעם חלול עדים ביציאת השלוחים, דהא כי מקלע יום שלשים דאלול בשבת וראו עדים את החדש, על כרחם צריכין לחלל ולבא כי היכי דלא איקלע יום ערבה בשבת, דהא אפילו כי אתי ממילא בשבת דחינן ליה, כדאמרינן בפרק החליל לולב וערבה סוכה מג, ב.ורש"י ז"ל פירש עוד, שאינו טעם גמור אלא סעד וליפות הענין בעלמא, וכאותה ששנינו בפ"ק דסנהדרין יא, א אין מעברין את השנה מפני הגדיים והטלאים אבל עושין אותן סעד לשנה. ויש לפרש שאינו טעם לזה כלל, ומעלות ניסן ותשרי קתני, כלומר, בהן מחללין את השבת ובהן מתקנין את המועדות ובהן שלוחין יוצאין משישמעו מפי בית דין מקודש מקודש, מה שאין כן בשאר חדשים. וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל. אלא שקשה לי קצת לשון משנתינו על שני חדשים השלוחין יוצאין, ואם היא מעלה על יציאתם לאחר שישמעו מקודש ולא קודם לכן מה שאין כן בשאר חדשים שיוצאין קודם שישמעו מקודש, על שני חדשים אין השלוחין יוצאין הוה ליה למיתני, שזו היא מעלתם בכך כשאינן יוצאין כמו על השאר.ועוד כתב הרב בעל המאור ז"ל, שלא אמרו אלא בשנראה החדש בזמנו מפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו, ומפני תקנת המועדות צריכין השלוחים לשהות עד שישמעו מפי בית דין מקודש, אבל אם עברו אותו ולא קדשו בית דין את החדש מה צרך לנו להשהותם עוד, ע"כ. ובודאי כי לדברי ר' אלעזר בר' צדוק דאמר לקמן בפרק אם אינן מכירין ראש השנה כד, א, אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים, לכאורה הכין משמע כדברי הרב בעל המאור ז"ל, לפי שברייתא זו דקתני על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש אתיא לכולי עלמא ואפילו לר' אלעזר בר' צדוק. ובתוספתא פ"א הל' ט"ז ר' אלעזר בר' צדוק תני הכי בהדיא, ר' אלעזר בר' צדוק אומר אין השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי בית דין למחר, והלכך איכא לפרושה כדפירשה הרב ז"ל, משום דבחדש מעובר אין בית דין מקדשין אותו. ומכל מקום אפילו הכי לאו ראיה היא, דאיכא למימר דכיון דבשנתקדש בזמנו אינן יוצאין עד שישמעו מקודש מפי בית דין משום חששא דשמא יסכימו עליו עוד ויעברו אותו, וכיון שכן אף בשלא נתקדש בזמנו אינן יוצאין מבערב עד למחר שבית דין משלחין אותן גזירה אטו נתקדש בזמנו.ועוד, דאם איתא שאין ממתינין אלא בשנתקדש בזמנו, דהיינו ביום שלשים, אם כן מה בין שאר חדשים לניסן ותשרי, דהא לכאורה משמע שאין השלוחים יוצאין קודם ליל עבוריהן, שהוא זמן שהיו משיאין בו משואות בראשונה, דמשואות בליל עיבורו היה וכדתנן כב, ב ואימתי משיאין משואות לאור עבורו. ועל כרחין הכין הוא, דאפילו ראוהו בזמנו ביום שבת ובאו בו ביום וקדשוהו בית דין בו ביום, אפילו הכי אין השלוחין יוצאין עד הערב כבשאר חדשים שעל קריאתן אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן, ואם לא באו עד למחר הרי השלוחין יוצאין בערב כמו כן, ואם כן מה הפרש יש בין תשרי לשאר חדשים ליציאת השלוחים, ולמה יחללו את השבת על קריאתו של תשרי מחמת יציאת השלוחים. אלא על כרחין משמע שלעולם אינן יוצאין עד למחר שיקבעוה בבית דין, ואפילו למאן דאמר דשלא בזמנו אין צריכין לומר מקודש. וטעמא דמילתא דאפילו בחודש מעובר אינן יוצאין אלא לאחר זמן הראוי לבית דין לומר מקודש, היינו כדאמרן גזרה נתקדש שלא בזמנו לנתקדש בזמנו.

9 מלאכת שלמה על משנה ראש השנה פתח ↗

י"ט של ר"ה תוס' פ' לולב וערבה סוכה דף מ"ג וביד בהלכות שופר פ' שני סי' ו' ט' ובפ' עשירי דהלכות שמיטה ויובל סי' י"ב ובטור א"ח סימן תקפ"ח: וכתב הכל בו בסי' ס"ד ויש שואלין אמאי לא דחינן ר"ה כד מיקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן ליה מיום א' משום יומא דערבה והתשובה זימנין דמיקלע המולד בה' י"ח והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן משום ו' דאד"ו ואם נדחה אותו גם מיום ז' משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד"ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה' אחר המולד וכולי האי לא דחינן משום דמיחזי כשקרא ע"כ והובא בבית יוסף שם סימן תקפ"ח:

« סוכה מ״ג ע״א סוכה מ״ד ע״א »