רש"י על תענית ו׳ ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על תענית ו׳ ע״ב:א׳ רש"י על תענית ו׳ ע״ב:ג׳ »

1 תענית פתח ↗

רַב זְבִיד אָמַר: לְזֵיתִים. דִּתְנַן: מֵאֵימָתַי כׇּל אָדָם מוּתָּרִין בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה — מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת — מִשֶּׁיֵּלְכוּ עֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ. בְּזֵיתִים — מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

2 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה פרט. לא תפאר כו'. צ"ע דפרט כתוב הדר הוא ופרט כרמך לא תלקט ויקרא י״ט:י׳. ואולי דמפרש בזיתים דקתני קאי אדלעיל ור"ל בפרט ועוללות דזיתים ולכן הביא קרא דלא תפאר הכתוב בזיתים. אבל ז"א דפרט ועוללות אינן נוהגות בשאר אילנות זולת בכרם כדמוכח בחולין קל וכמש"כ בס"ד בפ"ז דפאה מ"ב. ושם בחולין דרשינן האי לא תפאר לענין פאה. ועי' ב"ק צד בפרש"י ד"ה חייב בפרט ובמש"כ שם:

3 תוספות יום טוב על משנה פאה פתח ↗

בלקט. לשון הרמב"ם בחבורו פ"א ממ"ע נאמר במתנות עניים ויקרא יט לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעים אותם. פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים. מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' ע"כ. עיין בש"ס סוף פרק הזרוע חולין קלד: ולשון רש"י בפ"ק דתענית דף ו לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלוהו ע"כ. והתנא נקט לקט שהוא הנושר אחת אחת ואינן נלקטין מהעניים כולו כמו שכחת קמה ועומר וכן פאה שניתנת במקום מסויים שאין דרך כל אלו שלא יהיו נלקטין כולן ועוד מצינו בלשון הר"ב והר"ש משנה ה' פרק ד שכתבו ללקוט פאה ומהאי טעמא בכולהו שייך לומר דנלקטין וראוי אם כן להשאיל לכולם שם לקט:

4 תענית פתח ↗

5 הון עשיר על משנה פאה פתח ↗

משילכו העניים בכרם ויבאו. פי' רש"י תענית ו: ד"ה משילכו עניים וכתבו התי"ט, כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שנייה. ויש לתמוה דא"כ היינו לקוטי בתר לקוטי דרישא, למאן דמפרש לה לנמושות הכי, והוא דעת ר"ל דפליג אר"י בפרק אלו מציאות ב"מ כא:, וא"כ לעירבנהו ולתנינהו. לכן נלע"ד דלר"ל פירושו הוא, דילכו העניים בכרם, ולא יעשו הכרם קפנדריא ויצאו ממנה מבלי שיחזרו לאחור, אלא בעינן שיבאו כמו כן לאחור דרך הכרם, ואם לא באו לאחור דרך הכרם, אז בעינן שיבאו לוקטים אחרים, משא"כ ברישא דאף אם חזרו לאחור בדרך אשר הלכו בה, בעינן לקוטי בתר לקוטי, והטעם י"ל על פי הירושלמי ה"א לה., דבפרט ועוללות ע"י שהם חביבין עליהם באים הרבה עניים בבת אחת, ומשום הכי בהלכה וחזרה לבד דרך הכרם לוקחים הכל, ולכן שאר העניים מתייאשים ממנה כששומעים שכבר הלכו וחזרו בה עניים אחרים, משא"כ בלקט ודומיו שאינם חביבין עליהם כל כך כמו מתנות הכרם, ומשום הכי אין דרך שיתקבצו עניים הרבה בבת אחת ללקוט, ולכן אף בשמעם העניים אחרים שכבר הלכו וחזרו בשדה אחד, העניים הראשונים אינם מתייאשים ממנו, כי אומרים לא כל כך עניים נדחקו ליכנס שיוכלו הם לבדם ליקח הכל, ולכן נכנס גם אנחנו, אבל כשהלכו העניים השלשיים מתייאשים, זה הוא הנלע"ד לפרש במשנה זו לדעת ר"ל דמפרש נמושות לקוטי בתר לקוטי. ועתה נעלה ונבוא אל הירושלמי שם דלא הזכיר כי אם סברת ר' יוחנן דפי' נמושות זקנים, ונראה מה עניינה, והנה הרב בעל תי"ט כתב ז"ל והר"ש הביא הירושלמי, ולא תנינן נמושות, ע"י שהם חביבין באין על אתר, ואית דגרסי לאלתר, ע"כ. ואין חילוף בין הגרסאות בענין אלא בלשון, עכ"ל התי"ט. ויש לתמוה מהתי"ט איך עלה על דעתו הרחבה שיטריח הר"ש עצמו לאשמועינן השני גרסאות אלו, של על אתר, או לאלתר, שאין הפרש במשמעותם כלל ועיקר, אלא דעל אתר הוא לשון ירושלמי על הרוב, ולאלתר הוא לשון בבלי, ומאי אתא לאשמועינן בחילוף נוסחא זאת, ובמחילה מכבודו אומר אני, שלשון הר"ש מוטעה בא לידו, או שתיקן לשון הר"ש על פי דעתו, ושתקנתו קלקלתו, שהרי ראו ראיתי לשון הר"ש, וכתוב בו במקום על אתר על יותר, ואית דגרסי לאלתר. ואם כך היתה הנוסחה שלפני התי"ט, נראה דקסבור היה דתיבת יותר שצורתה בכתב רש"י היא יותר כזה, שצריכה להיות היוד דבוקה לויו כזה יותר, ובזה יהיה תיבת אתר, ושהמדפיסים טעו שהעתיקו יותר.ולע"ד אין זה טעות אלא כך הוא לשון הירושלמי על פי אותה גירסא, דא"א שיאריך הר"ש ז"ל בדבורו לאשמועינן חילוף הנוסחאות של על אתר ולאלתר, שהם ממש ענין ולשון אחד, ועתה נראה מה שיש לפרש על פי אותה גירסא דעל יותר, והנה מצאנו לה שני פנים, והפן הראשון הוא, כי תנן פ"ד מ"ה שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה, ואמרינן ירושלמי שם ה"ג כב. כי זמן המנחה הוא משילכו הנמושות והם הזקנים ללקוט, שאינם מגיעים לשדה עד זמן המנחה. והכא תנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט, משילכו הנמושות, ולמאן דמפרש ר"ל לקוטי בתר לקוטי, יש להסתפק אי בעינן שכל לקוטי מאלו יהיו מכל הג' מינים, דהיינו מניקות תינוקות וזקנים, ולפי זה אף אם כשנגלה בשדהו בשלשה זמנים אלו ביום אחד, באו השלשה מיני עניים, מ"מ עדיין אינו מותר בלקט עד שיבואו עוד השלשה אלו פעם אחרת, ולאו דווקא שיבאו השלשה מינים ממש, אלא צריך שיבאו בשדהו העניים מאיזה מין שיהיה, ששה פעמים קודם שיותר בלקט ואפילו באו בששה בקרים, ולא באו לעולם אותם הרגילים לבא בחצות ובמנחה, או להפך, הואיל ונכנסו העניים בשדהו ששה פעמים שהם כנגד לקוטי בתר לקוטי, שכל לקוטיה הם משלשת מינים, הותר בלקט הנותר, כי משידעו העניים שנכנסו בשדה זה לקוטי בתר לקוטי, הם מתיאשים מאותו שדה, או אפשר לפרש לקוטי בתר לקוטי כפשוטו, שנכנסו לשדהו שני פעמים כגון בשחר ובחצות, ולא תקנו גם זמן המנחה שיתגלה בתוך שדהו בשביל הזקנים, אלא אם כן לא באו עניים בשני הזמנים הקודמים, דלעולם אין זה הלקט הפקר עד שיכנסו בשדה ההוא העניים שני פעמים, ואין לפרש לקוטי בתר לקוטי כמשמעו, שהלכו בו שתי כתות של עניים ואפילו בזמן אחד, ושיהיה מאותו זמן ואילך הלקט שבשדה ההוא הפקר, שהרי לית להו קלא לשני כתות בזמן אחד, שיתייאשו העניים אחרים מפני זה מאותו שדה, כמו שיש קלא לזמנים חלוקים, כי זה את זה שואלים לידע אם נכנסו העניים באותו זמן הראוי, או לא נכנסו, והנה למאן דמפרש נמושות דמתניתין דהכא לקוטי בתר לקוטי, באיזה ענין שנבאר דבריו אין אנו צריכים לפרש הירושלמי על פי דרכו, שהרי פי' זה לא נזכר בירושלמי כלל, אבל מ"מ צריכים אנו למודעי, שיורנו מ"ש לקט מפרט ועוללות, דבלקט בעינן לקוטי בתר לקוטי, באיזה ענין שיהיה, ובפרט ועוללות כשהלכו העניים בכרם וחזרו לאחור דרך עליה, אפילו כת אחד בזמן אחד דיו.והנה הטעם הזה יכולים אנו להוציאו מן הכלל, אשר כלל הירושלמי דפרט ועוללות חביבי עלייהו ביותר, ולפרש כמו שפרשתי לעיל על פי דרכו דר"ל, ואפילו בהליכה וחזרה של פעם אחד קלא אית לה, כי שואלים העניים זה לזה בחקירה ודרישה, משום דחביבי עלייהו ביותר, או אפשר להעריך האי סיפא לערך הרישא, שאם נפרש לקוטי בתר לקוטי דרישא בששה זמנים, אף זה משילכו העניים בשלשה זמנים בכרם ויבאו, הותר הפרט והעוללות הנשארים, משא"כ בלקט שאף אם הלכו ובאו בשדה כל השלשה זמנים אינו הפקר, עד שילכו עוד בו שלשה פעמים, ואם נפרש לקוטי בתר לקוטי בשני זמנים לבד, אף זה משילכו העניים בזמן אחד הליכה וחזרה, הוא חשוב כשני זמנים דלעיל ודיו, משא"כ בלקט שאף אם הלכו וחזרו בזמן אחד אינו הפקר, עד שילכו עוד בו פעם אחרת, דאין אנו חוששין לחזרה דהתם כלל ועיקר, לא לגרעון ולא לתוספת, אלא זמנים חלוקים בעינן, דלית להו קלא להליכה וחזרה של פעם אחת ככרם, מפני שאין הלקט חביב עליהם כפרט ועוללות, ולר"י דמפרש נמושות זקנים, וזו היא הסברה שנזכרה בירושלמי, צריך לפרש משילכו הנמושות, אף הנמושות, כלומר שבכל השלשה האבעיות באו העניים, ונמושות דקתני סימנא בעלמא הוא, דהם סימן לזמן השלישי, אבל ה"ה אם לא נכנסו בו הנמושות מעולם, אלא שנתמלאו השלשה זמנים הצריכים ע"י שאר העניים, מיד הותר הלקט, ומקשה הירושלמי ולמה בפרט ועוללות לא חיישינן לנמושות כלל, דשרינן להו מיד שילכו העניים בכרם ויבאו, אע"ג דעדיין לא עבר זמן הנמושות עליהם, ומשני מתוך שהם חביבים באים על יותר, פירוש באים הרבה עניים בזמנים הראשונים, ומשום הכי הנמושות מתיאשים מלבא בזמנם, כי אומרים כבר נלקח הכל מכיון שהלכו העניים כבר באותו כרם, וממציאים עצמם לכרם שדה אחר אשר לא נכנסו בה עדיין העניים, ואי גרסינן נכנסים לאלתר, צריך לפרש שהזקנים דוחקים עצמם ונכנסים ובאים בכרם לאלתר, בזמנים הקודמים לזמנם, שלא לאבד חלקם, כי חביבא עלייהו, ומשום הכי מתיאשים משם ואילך, או אפשר לפרש משילכו העניים בכרם ויבאו לחומרא, דבלקט די בשלשה זמנים, ובפרט צריך שיבאו עוד כל העניים כל זמניהם פעם אחרת, דהיינו ששה פעמים, וטעמא שמתוך שהם חביבים אינם מתיאשים מהם אעפ"י שכבר עבר עליהם אף זמן הנמושות, אלא באים על יותר, פי' חוזרים ובאים פעם אחרת, אבל גירסת לאלתר לא סלקא על פי פירוש זה, זה הוא הנלע"ד בפי' משנה זו, ואל תתמה אם באיזה מאלו הפרושים יפגשו זה בזה, סברות ר"י ור"ל, שהרי הרמב"ם והרשב"א והכ"מ סל"הו דלא פליגי אלא בפי' נמושות לבד, ולא בדינא, כמ"ש הכ"מ בפ"א מה' מתנות עניים הי"א:

6 תענית פתח ↗

2 כל אדם – אפילו העשירים:

3 פרט – לא תפאר אחריך דברים כד לא תטול תפארתו ממנו:

4 משילכו הנמושות – בשדה דמכאן ואילך נתייאשו שאר העניים לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלום:

5 נמושות – לשון ממשש:

6 משילכו עניים בכרם ויבאו – כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים:

7 משתרד רביעה שניה – דעד ההיא שעתא לקטו הכל:

3 עיקר תוספות יום טוב על משנה פאה פתח ↗

א בְּלֶקֶט. לְשׁוֹן הָרַ"מ פֶּרֶק א'‏ מֵהִלְכוֹת מַתְּנוֹת עֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אוֹתָם, כָּל זְמַן שֶׁהָעֲנִיִּים תּוֹבְעִים אוֹתָם. פָּסְקוּ הָעֲנִיִּים לְבַקֵּשׁ וְלַחֲזֹר עֲלֵיהֶם הֲרֵי הַנִּשְׁאָר מֻתָּר לְכָל אָדָם, שֶׁאֵין גּוּפָן קָדוֹשׁ כִּתְרוּמָה, וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לָהֶם דְּמֵיהֶן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן וְנָתַן לָעֲנִיִּים אֶלָּא תַּעֲזֹב אוֹתָם כוּ'‏ וַהֲרֵי אֵין כָּאן עֲנִיִּים. מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט כוּ'. וּלְשׁוֹן רַשִׁ"י בְּתַעֲנִית דַּף ו'‏ לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין אִם נִשְׁאַר לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה נָמוֹשׁוֹת נְטָלוּהוּ. עַד כָּאן. וְהַתַּנָּא נָקַט לֶקֶט שֶׁהוּא הַנּוֹשֵׁר אַחַת אַחַת וְאֵין נִלְקָטִים מֵהָעֲנִיִּים כֻּלּוֹ כְּמוֹ שִׁכְחַת קָמָה וָעֹמֶר, וְכֵן פֵּאָה. וְעוֹד דִּבְכֻלְּהוּ שַׁיָּךְ לוֹמַר דְּנִלְקָטִין וְהֻשְׁאַל לְכֻלָּם שֵׁם לֶקֶט:

« רש"י על תענית ו׳ ע״ב:א׳ רש"י על תענית ו׳ ע״ב:ג׳ »