רש"י על תענית כ״ח

1 דאית ליה רווחא – שיכול לקרות מפרשה אחרת אבל הכא לית ליה רווחא דהא לא מצי למיקרי אלא בראשית ויהי רקיע:

2 מה הפרש בין זה לזה – מאי שנא דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ומעמד דמנחה לא דחי:

3 הללו דברי תורה – מנחה כדאמרי' בברכות דף כו. יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ודנעילה מדברי סופרים. וצריכין חיזוק לא גרסינן הכא:

4 עמדו אלו – זמן דקתני במתני' אהכי הוצרכו למנות משום ההיא תקנה דעבוד להו הנך נביאים כי היכי דלא לידחינהו מאתרייהו:

5 בכורים – אדם נכנס לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאנה שביכרה קושר עליה גמי ועושה אותה בכורים:

6 פרוזדאות – שומרים:

7 בקציעות – תאנים יבשים כותשין אותן ועושין מהן עגולין:

8 ה"ג והעלי על כתפיהן – בוכיא:

9 במכתשת שלפנינו – שהוא במקום אחר לפני בסמוך וזהו גונבי עלי על שם שמתגנבין מן הפרוזדאות על עסקי עלי:

10 הן הן בני סלמאי הנתופתי – כעין מעשה זה עשו:

11 הן הן בני דוד בן יהודה – דוד מלך ישראל ואהכי קרו ליה פחת מואב שבא מרות המואביה:

12 יואב בן צרויה – שבא מרות המואביה כי צרויה אם יואב אחות דוד היתה שנאמר דברי הימים א ב׳:ט״ז ואחיותיהם צרויה ואביגיל:

13 בני עדין הן הן בני דוד – להכי קרי ליה בספר שמואל ב כג עדינו העצני שבשעה שעוסק בתורה מעדן עצמו כתולעת וכשיוצא למלחמה מתקשה כעץ:

14 הן הן בני יואב בן צרויה – פלוגתא היא במס' חגיגה חד אמר עדינו העצני זה דוד וחד אמר זה יואב:

15 ליתני שבו בני דוד שניה – דהא קאמר ר' מאיר פחת מואב היינו דוד:

16 ולר' יהודה – בני עדין היינו דוד ובמתניתין קתני בהדיא בני דוד והדר קתני בני פחת מואב דלר"מ ול' יהודה בני עדין היינו דוד שבו שניה מיבעי ליה:

17 ולר' יוסי – דאמר פחת מואב ועדין היינו יואב שבו שניה מיבעי ליה:

18 לעולם ר' יוסי ותרי תנאי אליבא דר' יוסי – דמאן דאמר בני עדין בן יהודה היינו בני יואב לא סבר לה דבני פחת מואב היינו יואב ולהכי לא קתני שבו בני יואב שניה ולא סבירא ליה נמי דהן הן בני דוד דאם כן שבו בני דוד שניה מיבעי ליה למיתני אלא משפחה אחרת הן ומאן דאמר בני פחת מואב היינו בני יואב לא סבירא ליה דבני עדין היינו יואב אלא משפחה אחרת הן:

19 מאי שנא הלל דדחי דידיה – מעמד דשחרית:

20 ומאי שנא מוסף דלא דחי דידיה – דקתני יום שיש בו מוסף אין בו מנחה ולא קתני אין בו מוסף דלא דחי דידיה אלא דמנחה:

21 הכי קאמינא – הכי קא בעינא למימר:

22 אלא דידיה – דמוסף:

23 ה"ג רבי יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד – ואתנא קמא פליג דאמר יום שיש בו מוסף אין בו נעילה ואתא ר' יוסי למימר דיש בו מעמד אע"פ שיש בו מוסף:

24 אלא לאו דנעילה הוא – דאמר ר' יוסי דיש בו מעמד ואין מוסף דוחה אותו:

25 באחד בניסן – דאית ביה הלל דראש חדש:

26 קרבן עצים – קרבן מוסף דבני ארח בן יהודה:

27 זאת אומרת – מדלא קתני נמי באחד בניסן אלמא הלל דראש חדש לא דחי ליה למעמד שמע מינה דלאו דאורייתא הוה אלא מנהגא כדלקמן:

28 יחיד – כלומר אפי' יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי:

29 ובגולה – שעושין שני ימים טובים משום ספיקא:

30 דמדלגי דלוגי – כגון אנן דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך:

31 מנהג אבותיהם בידיהן – אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי:

32 לא יתחיל – אינו צריך להתחיל בראש חדש:

33 ר' יוסי אומר בשבעה – וטעמייהו מקרא במסכת שבת בפרק ר"ע:

34 בשבעה עלה משה – לקבל הלוחות כלומר ודאי ליכא מאן דפליג עלה דמתני' דקתני דבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות מכלל דכולהו סבירא להו דבשבעה עלה ולאו מקרא נפקא לן דבשבעה עלה דהאי דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי איכא מאן דדריש ליה במסכת יומא כי אחר מתן תורה הוה משבעה בסיון עד י"ז בתמוז איכא מ' יום כ"ד דסיון שהוא מלא וי"ו דתמוז הרי מ' יום שעמד משה בהר:

35 גמרא – כך קיבלנו מאבותינו:

36 ומעת הוסר התמיד לתת שקוץ שומם וגו' – דבעת שהוסר ונתבטל התמיד באותו היום נתן שקוץ שומם דהיינו הועמד צלם בהיכל:

37 ה"ג והא כתיב על כנף שקוצים – כלומר הא כתיב קרא אחרינא דכתיב ביה שקוצים דמשמע תרי:

38 תרי הוו – שהעמידן מנשה בהיכל:

39 ונפל חד על חבריה וקטעיה לידיה – והנקטע לא קא חשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד:

40 אשתכח דכתיב – על ההוא צלם הכי: