רש"ש על יבמות נ״א

1 רש"י ד"ה וגט אחר ביאה ומאמר בסופו. דמאחר כו' פסולה בשניה. כצ"ל:

2 רש"י ד"ה תיהוי בסופו. נמצא ביאה של אחריו. כצ"ל:

3 רש"י ד"ה ואילו ביאה. דיש מאמר אחר גט וביאה כדתנן כו'. הוצרך להביא כדתנן כו' ולא סגיא ליה בהא דאיתא בהך ברייתא דעסקינן בה להדיא דיש מאמר אחר ביאה וגט הוא דממתניתין מוכח דגם ביאה יש אחר ביאה פסולה מדסתמה יש אחריה כלום ומה שהכריחו לזה הוא כמ"ש התוס' ואולי דמזה הוא דהוכיחו התוס' דעתו דיש ביאה אחר ביאה פסולה ודלא כמהר"ם שכ' עליהם דבס' שלפנינו לא נמצא כן בפרש"י:

4 רש"י ד"ה חולץ לראשונה. עי' מהרש"א דהוליד מדבריו דין חדש דר"ג מודה דיש גא"ג לפוסלה מכהונה משום ריח הגט ול"נ דהלא משמע לקמן נב סע"א דגט דפוסל לכהונה מהני ביבמה ואף דרש"י פי' שם דהיינו למיקם עלה בלא יבנה וכ"ה בפוס' נ"ל דל"ד דה"ה לענין קרובות ול"נ דרש"י רוצה לתת טעם בזה גם אשני יבמין ויבמה אחת דמדקאמר וכן א"א כו' משמע דגם שם חולץ הראשון וכמו שפי' שם להדיא:

5 תד"ה אי ביאת. וא"ת כו' משום דזינתה תחתיו. עי' סוטה כו ב תד"ה אבל הא' ולקמן נח ב' ד"ה ע"י:

6 בא"ד וא"ל משום דהני נשואין דרבנן נינהו לא חשו לאוסרה דכל דתקנו רבנן כו'. מש"כ דהני נשואין דרבנן הוא לשיטתייהו לקמן סח א ד"ה קניא ובקדושין יט א ד"ה ומדאורייתא אבל דעת רש"י שם בקדושין משמע דמה"ת קניא לה אלא שא"ח עליה משום א"א וי"ל לדעתי ג"כ דחייבין עליה כרת דומיא דחמותו לאחר מיתה לר"ע לשיטת התוס' לקמן צד ב והרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב הל"ח אבל מש"כ דכל דתיקון רבנן כו' יש לעיין דהא משמע מדבריהם בסוטה יח ב דהא דארה"מ שומרת יבם שזנתה אסורה היינו משום דס"ל דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק ובמערבה דאמרי דלית הלכתא כרה"מ היינו משום דס"ל קדושין תופסין ולכן אחר ביאת בן תשע דודאי קדושין תופסין לשיטתייהו אי אמרי' דלה"ל כרה"מ איכא למימר ג"כ דאינה נאסרת עליו בזנות וקצת ראיה לזה מהא דתנן בסוטה בפ' ארוסה ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה כו' משמע אבל חרש מעיקרא לא ואף דרבנן תקנו לו נשואין ע"כ מפני דא"נ עליו בזנות וא"ל דלהכי לא תני חרש מעיקרא משום דמסיים שם אלא לפוסלה מכתובתה וחרש שנשא פקחת אין לה כתובה כדאיתא לקמן קיג דהא ליתא חדא דגם לחרש מצינו לו כתובה כדאיתא שם בעובדא דרב מלכיו ושבחיה רבא ועוד שעיקר הטעם שב"ד מקנין אינו אלא לאוסרה על הבעל והבועל כמש"כ התוס' בסוטה כ"ז ע"א ד"ה איש אבל יש לדחות ולומר דנקיט בכה"ג משום שוטה דתני גביה דלדידיה לא תיקנו נשואין כדלקמן בפ' חרש בגמרא או משום דנפקי להו מקרא דאיש איש כדאיתא התם והקרא ע"כ לא איירי בחרש מעיקרא דאין לו קדושין מה"ת או משום ר' יוסי דאמר התם אף להשקותן דזה א"א בחרש מעיקרא:

7 בא"ד ועוד דתיתסר משום כו' שומרת יבם שזינתה. תמוה כיון דהשתא קיימי בסברא דמשום נשואיו לא חשו לאוסרה הואיל דאינן אלא מדרבנן משום זיקה לחודא איך תקרא זנות אם בא עליה אחיו הזקוקה אליו ג"כ כמו לראשון ושריא ליה מה"ת הגע עצמך אם ב' אחין הן א' בן ט' והב' גדול ובא עליה תחלה הבן ט' האם תאסר להגדול לייבמה אח"כ מה"ת משום דרה"מ ויש להאריך בזה ואכ"מ:

8 בא"ד ואר"י דמיירי בבא עליה בשוגג. וכן פרש"י עצמו לקמן במתניתין שם:

9 תד"ה בן עזאי בסופו. וי"ס כו' כיצד עשה מאמר בזו כו'. כצ"ל:

10 תד"ה ביאה פסולה. ועוד דא"כ הל"ל נמי דאין אה"ג כלום. הרש"א הקשה מדוע לא ק"ל נמי דהל"ל דאין אחר מאמר כלום. ול"נ דכיון דאמר אין אחר ביאה פסולה כלום וביאה פסולה כמאמר הוא כמ"ש הגמרא ממילא מישתמע דגם אין אחר מאמר כלום אבל צ"ע דהאיך אפשר לומר דלר"נ גם אחר גט ומאמר אין כלום א"כ למאי נ"מ הא דקאמר דאחת ביאה וא' חליצה אין אחריהם כלום בין באמצע ובין בסוף דהיינו שהם אחר גט ומאמר דתיפוק ליה דמחמת גט ומאמר שקודמין להם אין כלום ולמאי אהנו הביאה והחליצה:

11 בסה"ד ויבא לבעול אחריהם. כצ"ל: