רש"ש על יבמות קי״ח

1 תד"ה ל"צ. הוי כתרי ותרי ואי מכחשי אהדדי לא היתה שותה. צ"ע דודאי בכה"ג היתה שותה דכיון דמכחשי אהדדי דל עדות מהכא והוי כמו דליכא עדות כלל דהיתה שותה יע"ש בסוגיא ובפרש"י:

2 תד"ה בת. מספקא לר"י כו'. לכאורה מדברי אביי דמייתי ראיה מניתן לי בן כו' והתם איסור דאורייתא אשת אח שיש לו בנים והוא בכרת אפ"ה אין חוששין לדברי צרה. וכן נמי בבבא השניה דמת בעלי ואח"כ מת חמי דליכא ממ"נ דהא איכא למימר דבעלה מת ולא חמיה דודאי מותרת אפי' בתרומה דאורייתא ודומיא דידה בבא דרישא ג"כ:

3 במשנה ומניח כתובה ביניהן. עתוי"ט ד"ה ומניח הב' דמשמע מדבריו דהקושיא בב"מ שם הוא מן לא יטול. אבל ע"ש דנראה דהקושיא הוא מואם נטל לא יחזיר עי' בפי' התוס' שם כה ב וכ"נ שהבין כן המהרש"א שם בדף לז:

4 גמרא מדקאמר רשב"א כו' מכלל דתק"ס פליגי. הן בלקח איתא להדיא בב"ק קג ב מעשה בחסיד אחד שלקח כו' בא לפני ר"ע כו' עד שתשלם לכאו"א ופרש"י דפליג על רשב"א. ועי' ב"מ לז ב תד"ה ומי. ועי' בהגר"א שו"ע חו"מ סי' רכ"ב סק"ג:

5 במשנה ב' מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת. לכאורה מ"ש דנאמנת לומר מת בעלה ותתייבם כדבר"פ ועי' לעיל צד א בתד"ה כי תיבעי הא' מה שיישבו בזה ונ"ל להוסיף טוב טעם דדוקא היכא דמתקלקלה אח"כ בסופה על בעלה הוא דהימנוה אבל הכא איכא למימר דזה אמת שמת בעלה וא"כ תו לא מתקלקלא גביה כיון שכבר מת: