רש"ש על יבמות מ׳

1 רש"י ד"ה אכילה גסה. וכיון דלאו אכילה היא מואכלו אהרן ובניו כו'. לכאורה ה"נ להגיה מואכלו אותם אשר כופר כו' דמהתם הוא דנ"ל דמצוה לאכול כדלעיל. אבל יותר נראה דצ"ל מיאכלו אהרן וכו' דהשתא קיימינן לרי"צ ב"א דמוקי לה כא"ש ולדידיה ל"צ קרא דמוכח שהיא מצוה:

2 גמרא לעולם אימא לך מצה היא ולהכי תנא ביה קרא לעכב. ק"ל דמ"מ תאכל מיותר דליכתוב יאכלו אהרן ובניו מצות במקום קדוש:

3 שם את הלכה אתנייך כו' ואפכת. ר"ל ואח"ז שכחת דאת הוא דאפכת. וכה"ג לעיל לג ב גבי ב"ק:

4 גמרא וליתני אם אם אמה כו' קשיא. ובסוף הסוגיא אסקינן דגזרו שניות בחלוצה. ומזה ראיה למש"כ הרא"ש בר"פ תה"ש בשם רב האי דאע"פ שנשאר בקושיא כו'. וכ"כ הרשב"ם בב"ב נב ב בשם ר"ח. וכ"כ הרי"ף בפרק מי שאחזו בסוגיא דע"מ שתניקי את בני. וכן הרמב"ם פסק בהא דלקמן ס"ד נט כר"ה א"ר דאמר ומוציא בגט בפי"ז מהל' א"ב הט"ז אע"ג דאסקי' בקושיא שם ולזה כיון הה"מ שם בהלכה הקודמת במ"ש וכן דעת רבינו כמו שיתבאר כי שם אינו מבואר בעולת עצמו להדיא ודלא כהמל"מ שם שהעלהו בצ"ע:

5 שם מ"ש האי ומ"ש האי. בפשוטו נראה לפי הגי' שלפנינו לאפוקי גי' הרי"ף דמקשה לר"י מ"ש דגזרו על קרובת חלוצתו ול"ג על קרובת צרת חלוצתו. וכן מ"ש דל"ג באחין כיון דלר"י שוים המה וכפי' התוס':

6 תד"ה אבל. והא נמי דתנן כו' היינו דיעבד. והא דתנן בסיפא שם חלץ לה אחיו כו' יכנוס את אשתו צ"ל כיון דכבר קדשה ל"ג ודוחק ולולי דבריהם ה"נ דהתנא רצה כאן לאשמועינן דינייהו דהכא עיקר: