רש"ש על יבמות ה׳

1 רש"י ד"ה ת"ל זקנו. ואע"ג דהאי נמי כו' עד סופו. מה שנדפס בגליון בס"א ל"ג טעות הוא בכאן וצריך להציגו להלן בד"ה ת"ל ראשו ועי' מהרש"א:

2 תד"ה לרבנן. עי' מהרש"א ונראה שנעלם מכ"ת דברי התוס' ביומא עא ב ד"ה ואימא דהכריחו דע"כ תנא דבר"י ל"ל דרשה דהכנף והיינו אליבא דרנב"י בשבת כז א ולזה כוונו ג"כ בסוגיין לעיל ד"ה והא תנא וד"ה ואפי' והוא משפט מתהפך דמאן דדריש הכנף ע"כ ל"ל דתנא דבר"י:

3 תד"ה מה. ומראשו משמע להאי תנא כו'. כ"נ דצ"ל:

4 בסה"ד ואיצטריך ראשו לגלויי כו' ודחי ל"ת ועשה ולא מצי כו'. כצ"ל:

5 גמרא ממילה כו' שכן ישנה לפני הדיבור. בס' אוי"ק פ' לך הקשה מהא דאיתא לקמן עא ב דל"נ פריעה לא"א וא"כ נילף מינה ונ"ל ליישב ע"פ הא דאיתא במנחות עב דאף דהקטר ח"ו כשרין כל הלילה עכ"ז דוחין אה"ש מפני שכבר דחתו שחיטה וה"נ דכוותה ועי' בסוגיא דציצין בשבת קלג ב גם בלא"ה לק"מ דכיון דמל ולא פרע כאילו לא מל שם קלז ב במשנה לכן הוה הכשר מילה וכן לפמש"כ התוס' בד"ה ומכולהו לק"מ דמילה קרי לה בזבחים צא א תדירה לגבי פסח:

6 שם ומכולהו נמי שכן ישנן לפה"ד. ועי' בתוס' וק"ל מצוה דאכילת מצה בליל א' ש"פ נילף מינייהו שתדחה ל"ת שיש בו כרת ואלמה תנן בפ' כ"ש שא"י בטבל כו' ועי' בש"א תשו' צ"ו:

7 תד"ה עד. כמו שפי' ריב"ן שוע כו'. בנדה הביאו פי' זה בשם רש"י:

8 תד"ה ומכולהו. ולעד"נ דאיכא למידחי דעכ"פ מין קרבן נאמר לפה"ד לכ"ע:

9 תד"ה טעמא. דמה לכבוד או"א שכן הכשר מצוה. עי' מהרש"א אבל קשה דא"כ לא נילף מיניה דבעלמא דחי אלא עשה דלפה"ד אפי' בהכשר מצוה דל"מ למילף זה מפסח ומו"ת וי"ל:

10 בא"ד בדף ו דא"כ ה"ל למיפרך כו' דדחי כדפריך לעיל. כצ"ל: