מאירי על נדה ס״ו

1 אשה שיש לה וסת אלא שהיא רואה דם מחמת תשמיש הרי זו משמשת עם בעלה שלשה פעמים ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש הואיל ויש לה וסת אלא שבודקת לאחר תשמיש ואם נתרצפה בשלשתן לטומאה הרי זו מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ולא תשמש מכאן ואילך עם בעל זה ואפילו על ידי בדיקה אם נתרפאת אלא תתגרש מזה ותנשא לשני ואם אירעה כן שלשה פעמים תתגרש ותנשא לשלישי ואם ארעה כן שלשה פעמים הוחזקה זו לכל אדם ותתגרש ולא תנשא לעולם אלא על ידי בדיקה אם נתרפאת אם לאו ושאלו בה ונבדק בביאה שלישית של בעל ראשון כלומר ולא תתגרש אלא שתבדוק אם נתרפאת אם לאו ואם נתרפאת תהא מותרת לו ותירץ לא כל האצבעות שוות ושמא אצבעו של זה גורם ומוטב שתנשא לאחר ושמא לא תהא צריכה לכלום משנעמידה עם זה בספק כרת וכן שאלו ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי שמאחר שהוחזקה בשנים ואירעה כן בשלישי אף בביאה ראשונה נדון אותה במוחזקת בכולם ונאסרנה עד שתבדק ברפואה ותירץ לא כל הכחות שוות ושמא אף באצבע אחד שמא ביאה זו היתה בכח מרובה והילכך לא נאסרה לגמרי עד שאירע לה כן בשלשתם שלשה ביאות בכל אחד ומשם ואילך נאסרה לו ולאחר לעולם עד שתבדוק אם נתרפאית אם לאו ואם יש לה וסת תולה בוסתה ולא שתפרש אם יש לה וסת דמים שהרי באשה שיש לה וסת אתה עסוק אלא שפירושו אם שימשה סמוך לוסתה ר"ל באותה עונה תולה בוסתה ואין ראיה זו מחזקת לרואה מחמת תשמיש וגדולי הרבנים מפרשים אם יש לה וסת ר"ל שאינה מתרצפת שלשה ביאות לענין זה אלא פעמים שרואה לאחר תשמיש פעמים שאינה רואה תולה בכך ולא הוחזקה וי"מ אם יש לה וסת גוף כלומר שאין ראיה זו שבשעת תשמיש באה אלא על ידי מקרים שבגוף כגון פיהוק או עטוש והדומים להם תולה באותם הענינים ואין ראיה זו מחזיקתה ברואה מחמת תשמיש ואם היתה בה מכה תולה במכתה אפילו היתה במקור שסתם הדם מן המכה הוא יוצא ואף הוא עצמו טהור לענין טהרות ואע"פ שעובר דרך המקור שהמקור מקומו טהור אלא שמ"מ צריך שתהא היא מרגשת שהדם יוצא מן המכה וזו היא שאמרו נאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה דם שותת ויוצא וגדולי הדור פירשוה אף כשאינה מרגשת וממה שאמרו בבריתא נאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור ולא הזכירו בה שממנה הדם יוצא אלמא כל שאומרת שיש לה מכה תולין בה מן הסתם וזו שבכאן כך פירושו נאמנת וכו' כלומר שאין הדבר צריך להיות המכה ברורה לנו אלא שתהא נאמנת לומר מכה יש לי וכל שהיא אומרת כך תולה בה מן הסתם שאני אומר שממנה הדם יוצא ואם היתה דם מכתה משונה מן הדם שהיא רואה בשעת תשמיש שאינה תולה:

2 וקצת חכמי הדורות כתבו שבזמן הזה אין תולין במכה שאף בבועל את הבתולה חזרו ונמנו להיות פורש אחר בעילת מצוה ואינה תולה במכה וחבורה שבעקירת בתוליה ועוד שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראיתה ועכשו אין אנו בקיאין במראות הדמים אלא שגדולי הדור משיבים עליהם שאם החמירו בבועל את הבתולה מפני שחומרתה באה לידי הכשר תאמר בזו שאם אתה בא לומר כן נמצאת אסורה לעולם אלא אף בזמן הזה תולה ואף זו שאמרו אם היתה דם מכתה משונה מראייתה אינה תולה דוקא בשאפשר לעמוד על בוריו של דבר כגון זו שראתה ראשונה ושניה בלא מכה אי נמי שכל ביאות שבבעל ראשון היו בלא מכה ונתחדשה לה מכה ברשות שני או ברשות שלישי אבל כל שאי אפשר לעמוד על בוריו של דבר סופה כתחלתה ותולה אע"פ שלא נשתנה ואם כן הוא הדין לכל שאי אתה בקי במראות הדמים והדברים ברורים:

3 בדיקה זו שביארנו שאם בדקה עצמה ונתרפאת מותרת אף לרביעי או לשלישי שלא גירשה עדין או שרצה להחזירה כך הוא ענינה מביאה שפופרת של אבר שהוא חלק ופי השפופרת כפוף לתוכו כדי שלא יסרטה מבפנים ומכנסת בתוכו קיסם כעין מכחול ומוך נתון בראשו ודוחקתו בפנים עד שיגיע המוך לצואר הרחם מקום שאף האבר מגיע לשם ומוציאו אם נמצא טיפת דם בראש המוך בידוע שלא נתרפאת ואם לא נמצא דם בראשו בידוע שנתרפאת שאף זה כעין תשמיש הוא אלמלא שנתרפאת היה הדם מתעורר קצת ואפילו נמצא דם בשאר מקומות שבשפופרת כל שלא נמצא בראשו בידוע שהוא מן הצדדין וכבר ביארנו שאם בדקה בבעל ראשון אחר פעם שלישית ומצאה טהור אין מתירין אותה לו שמא האצבע גורם ומ"מ אם בדקה עצמה גדולי המפרשים מתירין שאף באלו הואיל וכעין צלמי זכר הם יש לומר בהן לא כל האצבעות שוות וכן יש דרך בבדיקה זו בדרך אחרת והוא שמבהילין אותה ואם הפילה לסיבת הבהלה זו חררת דם הוחזקה ברפואה ואם לא הפילה כלום אין זה אלא ממלאה ומערה ואין לה תקנה:

4 אשה זו לענין כתבה אם יש לה כתבה מראשון ומשני הואיל וראויה לשלישי ואם משלישי אין לה הואיל ובדקה עצמה ומצאה טמא וכן אם יש בה הפרש בין באו לה מומין אלו בבית בעלה לבאו עמה מבית אביה וכן מה שנחלק דין אשה זו מדין אשה שאין לה וסת כבר ביארנו הכל ביאור מרווח בכדי הצורך בסוף פרק ראשון:

5 כבר ביארנו בוסת הסיבה שהוא אוסר את שעתו ויראה שזו היא שאמרו כאן בההיא אתתא דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה הות חזיא אתאי לקמיה דר' יוחנן ואמר לה דמות עיריך עלתה ביך לכי ותבעלי לו על גב הנהר שפירושו מפני שהיא היתה חוששת לוסת שלא להבעל לו לשעתה מפני שהיתה סבורה שהטבילה גורמת ושתהא צריכה להמתין כל שעתה ואמר לה שאין הטבילה גורמת אלא שאחר טבילה כשהולכת לביתה זוכרת את חשוקה ורואה מחמת חימוד ושתבעל לו על גב הנהר ר"ל תכף לטבילה בעוד שטרדת הטבילה עליה ואין הרעיון פנוי כל כך ופירוש דמות עיריך כלומר אוהבך והוא משל לבחור נחמד על דרך יונתך נזכרת ומה שאמר לה לא תגלי לחברותיך עצה אחרת היתה ומפני שחשב שהדבור עם חברותיה בשעת לכתה שמשתעשעות עמה בדברי חשק מעוררים אותה ואמר לה שלא תגלה להם שהיא באה ממקום פלני וכשם שעכשו מדברות בענינים אלו ידברו עמך מענינים אחרים ויטרידוך שלא לזכור ואיכא דאמרי גלי לחברתיך כי היכי דלבעו עלך רחמי וכדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים ויש גורסין דומת עיריך כלומר לעז בנות העיר מלשון דומי מתא ור"ל עין הרע על שם שמקנאות ביך לחבת בעליך כשרואות שאת טובלת תמיד ומתעוררת כל כך עליו ונתן לה עצה שלא תגלה להן טבילותיה ויחשבו שנתחדשה איבה ביניהן ותסור קנאתן ואין עין הרע שלהן שולטת ביך:

6 דין תורה בענין הנדה שכל שראתה יום אחד יושבת שבעה וטובלת בליל שמיני ואין הפרש בין שראתה יום אחד לראתה כל שבעה אלא אף בשלא ראתה אלא טפה אחת טמאה שבעה וכן אפילו ראתה כל שבעה כל שפסקה בשביעי טובלת בליל שמחרתו שמיני שלא הצריכה תורה בנדה ספירה אחר טהרה ר"ל אחר הפסק הדם אלא בזבה שכתוב בה ואם טהרה מזובה וספרה לה וכו' וכשהשלימה שבעת ימי נדה וטבלה אם ראתה בשמיני היא שומרת יום טהור כנגד יום טמא וכן בכל אחד עשר יום עד שתתרצף בתוכם שלשה ימים לטומאה ואם נתרצפה בהם שלשה ימים לטומאה נעשית זבה גמורה ובימי רבינו הקדוש מצא בקעה בכפר אחד ששמה שוריית והחמיר עליהן וחומרתו הוזכרה כאן בקצת ספרים שאם ראתה יום אחד תשב ששה נקיים והוא ואם ראתה שנים תשב חמשה נקיים והן ואם ראתה שלשה אף בימי נדה שתשב שבעה נקיים ולגירסא זו לא היתה התקנה אלא מפני שמצאן טועות בענין הוסתות בין ימי נדה לימי זיבה ושמא הראשון סוף זיבה והשני תחלת נדה וצריכה ששה אחריו ואם ראתה שלשה שמא כלם בימי זיבה ומ"מ עיקר הגירסא שאף בשנים התקין ששה והן ומפני שהתקנה היתה לשתי סבות אחת זו שהזכרנו והאחרת שהיה לב החכמים מתמעט שלא להכיר בין דם טמא לטהור וכמו שאמרו כ' ב' אמר ר' יוחנן חכמתיה דר' יוחנן גרמה לי דלא למיחזי דמא דמטמינא מטהר דמטהרנא מטמא ואע"פ שבימיו היו רואים את הדם הוא היה רואה את הנולד ותקן לפי מה שראה על העתיד והיה החשש שמא כל שראתה שנים הראשון דם טהור ואינו תחלת נדה עד השני וכן כל שהיא רואה כמה כלן דמן טהור עד האחרון ואין ראוי למנות אלא ממנו ולחששא זו על כל פנים צריכה ששה נקיים ובראיית שלשה חשש לשניה שמא טועה בין ימי נדה לימי זיבה ושמא באחד עשר יום היא עוברת מקצתן בלא ראייה ואחר כך היא רואה שלשה רצופים בסוף אחד עשר וסבורה שהם נדות והם זיבה ולפיכך תיקן שלכל ראיית שלשה תהא סופרת שבעה נקיים ובתקנה זו לא היתה צריכה לא להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדה וזיבה כלל אחר כך ראו בנות ישראל שעל כל פנים צריכות ששה נקיים ודנו בעצמן אף בזה יש צדדין בכדי לטעות הגע עצמך שראתה שלשה והיא טעונה שבעה שמא כשעמדה לה ששה בטהרה היא סבורה שנדה היא ולא זבה ואע"פ שחששא רחוקה היא מ"מ נוח להן שלא להיות זו טעונה ששה וזו שבעה והסכימו להיות כלן מונות שבעה אף לראיה אחת ואפילו בטפה כחרדל ולא שראייה מועטת נאמרה כאן דרך ריבותא שהרי אף מן הדין אשה מיטמאה אף לפחות מכחרדל אלא כך פירושו אפילו בטפה כחרדל שהדבר מוכיח שהוא בא ממעיין סתום וכל שרואה מעיינת בעצמה יום שהיא פוסקת בו אם לאחד אם לשנים אם לכמה ולובשת בגדי נקיות ומונה שבעה ממחרתו של יום ההפסק וחכמים קבלו תקנתן ועשאוה כהלכה פסוקה וכבר ביארנו ענין זה כלו יפה בחמישי של ברכות:

7 האשה שקישתה שני ימים בתוך ימי זיבה ולשלישי הפילה הרי זו יולדת בזוב שאין קושי מטהר בנפלים ואפילו לא ראתה דם שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכבר ביארנוה בפרק ראשון ובשאר מקומות שבמסכתא זו:

8 האשה שתבעוה לינשא וניפייסה לכך צריכה שתשהא שבעה נקיים קודם שתנשא ומתחלת ממחרתו של יום התביעה והריצוי ולא סוף דבר בגדולה אלא אפילו בקטנה שאין דמיה מצויים ואפילו בדקה עצמה ביום הריצוי או אחר כן ומצאה טהור שמא מתוך חימודה ראתה טפה כחרדל ואבד ונמצא יום זה חמור מיום הוסת שהוסת אם לא בדקה בשעתו ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואלו יום התביעה והריצוי אע"פ שבדקה אחר התביעה והריצוי ומצאה טהור טמאה וגדולי המפרשים הקלו בה מצד אחר שלא להצריכה הפסק טהרה ר"ל שכל שמנתה שבעה אחר יום התביעה והריצוי אע"פ שלא בדקה אם פסקה דיה ולא כשאר נדות שצריכות לבדוק אם פסקו קודם שיתחילו במנין שבעה והביאו ראיה ממה שהוזכר כאן ברבינא דאעסק ליה לבריה בי רב חנינא ואמר להו ליום פלני נכתוב כתבה ונמצא שאותו יום פלני שיעד לכתיבת הכתבה הוא יום התביעה והריצוי ואיעכב שבעה יומי בתר הכי והרי הנשארים לא היו סבורים שתהא צריכה שבעה נקיים ונמצא שלא בדקה אם הפסיקה בטהרה ואעפ"כ עלו לה שבעה ומ"מ הם סוברים שבדיקה מיהא בעיא או בכלן או בתחלתן או בסופן כשאר נדות ואע"פ שאף בזו לא הצריכוה בדיקה והטבילה וכמו שאמרו סופן אע"פ שאין תחלתן וגדולי הדור סוברים עוד שאפילו בדיקה אינה צריכה לא בתחלתן ולא בסופן שמאחר שאינה אלא חששא בעלמא די לה בישיבת שבעה שלא בהרגש ראייה ואף הם מדקדקים אותה ממעשה דרבינא שמאחר שאמר איעכב שבעה יומי אלמא כל שבעה נתעכב ולא בא עד לאחר השבעה והרי לא הצריכוה כלום שהרי לא היו סבורים שתהא צריכה לכך והדברים נראין ומ"מ יש ספרים שאין גורסין ואתא אלא איעכב שבעה יומי כלומר אחר יום התביעה והריצוי נתעכב שבעה ימים שלא כנס ומ"מ שם היה והנהיגה כרצונו ומה ששאלו לו מאי טעמא עבד מר הכי אף ביום הראשון שנתעכב שאלו למה הוא מתעכב והם גורסים מאי טעמא עביד מר הכי ואין הכרח מכאן להפקיע ממנה צורך בדיקה ולא צורך הפסק טהרה אלא שהדברים נראין כדבריהם ולמדנו שהיום שהם מתרצים ביניהם לישא ביום פלוני שמחרתו מתחלת למנות ולדעת זה זה שאמרו ליום פלוני נכתוב כתבה פירוש שיכנוס באותו היום והיה אותו היום תוך שבעה ונתעכב שבעה כדי למנותן ממחרת יום הריצוי ויש מחמירין שלא למנות ממחרת היום שבו מתרצין על ענין הנישואין ומסכימין בו לעשות לזמן פלני אלא ממחרת היום שעליו מסכימין לנישואין מתחילין למנות ומתעכבין אותם עוד שבעת ימים והם מפרשים ליום פלני נכתוב כתבה כלומר שיכנוס ונתעכב שבעה אחר היום הנועד לנישואין ובקצת מקומות נוהגים להזקיקה שבעה מיום חתימת הכתבה ואילך ומפני שהם מפרשים כאן איעסק ליה לבריה לנשואין ומה שאמרו ליום פלוני נכתוב כתבה הם מפרשים שכתבוה והזקיקוה למנות שבעה אחר שנחתמה הכתבה ואין זה כלום שבמנהג הראשונים הכניסה וכתיבת הכתבה הכל נעשה בבת אחת ואיעסק ליה פירושו לאירוסין ומה שאמר ליום פלני נכתוב כתבה פי' ביום פלני נעשה הנשואין ומפני שהכתבה הוא מכוש אחרון לעניני הנשואין הוא מזכירה במקום נישואין ונתעכב שבעה אחר יום הריצוי לדעתנו או אחר היום שנועד לנישואין לשיטת אחרת הא משכנסה לא ומשנת כתובות ראיה ברורה לזה שכונס ברביעי ובועל בלילה והוא מה שאמרו שם בההוא דלא כתב כתובה ואמר להו אתפסוה מטלטלי והתירה וכן ממה שאמרו למעלה שני כתבה דמאחרי בה טפי אלמא שהלילה שבו כותבין כתבה הם מתיחדים אלא שאפשר שדוקא בנתקדשה מעיקרא אבל אותה שאינה מתקדשת עד היום שהיא נכנסת לחפה יראה לדעתם שצריכה שבעה ממחרת יום הקידושין והחופה ולדברי כולם אין מנין שבעה שקודם לכך מועיל שאין דם חימוד אלא במקודשת הא כל שנתקדשה ימי הספירה מתחילין מיום הריצוי לדעתנו או לדעתם מן היום הנועד לנישואין אפילו נועד שנה קודם כניסה לדעתם אם נתרצו לכך מתחלת השנה וגדולי הדור חוככים לומר שלא למנות אלא ביום ריצוי או ביום הנועד משעה שמתקנים צרכי חופה לצורך יום הנועד שכל שאדם נוהג ליעד זמן ארוך לשנה או לחדשים כשהגיע זמן חוזרים ומיעדים זמן קצר ליום פלני ואותו יום שנתרצו בו לאותו יום פלני או אותו יום פלני הנועד הוא שמתחלת למנות למחרתו וכן עיקר:

9 גדולי המחברים כתבו שאם נישאת לתלמיד חכם מותרת לינשא ותספור לאחר נישואין מפני שתלמיד חכם יודע הוא בכך ונזהר ונראה שהוציאו דבר זה ממה שאמרו ביבמות ל"ז ב' רב כי מקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא והקשו לו מזו שבכאן שהרי צריכה לספור שבעה נקיים ותירץ דמודע להו מעיקרא וחזרו והקשו ממה שאמרו כל הנושא אשה במקומות הרבה עליו נאמר ומלאה הארץ זמה ותירץ רבנן קלא אית להו אי נמי יחודי בעלמא מיחדים להו והם מפרשים שכונסים היו ומתיחדים עמה ואין באים עליה ומ"מ גדולי המפרשים פירשו בה שלא היו כונסים אלא שהיו מיחדים להם לכנוס כשירצו עד שהיה פת בסלם ולא היה יצרם גובר עליהם ומ"מ אף תלמיד חכם אסור לו וכל שכנס תוך זמן זה איסור לו להתיחד אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כדין כלה שפירסה נדה:

10 אע"פ שכלו ימי נדותה של אשה או ספרה שבעה נקיים לזיבתה אינה עולה מטומאתה עד שתטבול וכן היא ערוה לעולם ובכרת עד שתטבול ואע"פ שלא הוזכרה בתורה בהדיא טבילה בנדה וזבה למדוה מפי השמועה מדכתוב במקום אחר ורחצו עד הערב ודרשו בו זה בנין אב לכל הטמאים שיהו בטומאתם עד שיטבלו ועוד למדוה גאוני הראשונים שהרי בנוגע במשכבה כתיב יכבס בגדיו ורחץ במים כל שכן במגע עצמה וכל שכן בנדה עצמה ואחרוני הרבנים למדוה מדכתוב במדין אך במי נדה יתחטא וכמו שדרשו בה מים שהנדה טובלת בהן ומ"מ יש דוחים את כלם מדתניא ביומא ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלם לחטאת ולנדה מכאן רמז לטבילת נדה מן התורה אלמא הלכת סיני היא ולא של תורה ואין זה סתירה לדעתי שמ"מ יש ללמדה ממה שכתבו הם אלא שבפסוק זה נתפרשה להדיא וטבילה זו צריכה שני דברים מן התורה אחת שתהא במקום הראוי כגון מקוה כשר או נהר או מעין והשני שלא יהא עליה דבר חוצץ וכל שלא נזהר באלו לא עלתה לה טבילה וחציצה זו כבר ביארנו בעירובין ובכמה מקומות שיש בה דברים מן התורה ודברים מהלכת סיני והוא שאמרו שם שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני והקשו בה חציצין דאוריתא היא דכתוב ורחץ את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים שאם יש שם דבר חוצץ אין זו טבילה בכל בשרו ותירץ כי איצטריך הלכתא לשערו וכדאמר רבה נימא אחת קשורה חוצצת ר"ל מפני שקשרה מהודק ואין המים נקשרים בתוך הקשר שלש קשורות כאחד אינן חוצצות ר"ל שהקשר אי אפשר להיותו חזק אלא רפה ואין המים מתעכבין מליכנס בתוכו שנים איני יודע ואמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא אחת אבל שנים אין חוצצות וחזר והקשה שערו נמי דאוריתא הוא דכתוב את כל בשרו הטפל לבשרו וזהו שערו אלא כי איצטריך הלכתא לרובו ולמיעוטו למקפיד ולשאינו מקפיד וכדאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד ופירשנו שם לשיטתנו על רבו הנזכר כאן שפירושו על רוב גופו של אדם או הכלי ולא על רוב השער לבד וא"כ אין חציצה פוסלת מן התורה אלא כשחופה רוב גוף הנטבל אם אדם אם כלי ושיהא מקפיד על אותה חציצה ליטלה ואף מהלכת סיני כן שדבר תורה האמור כאן פירושו על הלכת סיני שמן התורה לא פסל אא"כ בכלו בין מקפיד בין שאינו מקפיד ובאה הלכה לרובו אם הוא מקפיד וחכמים הוסיפו על הלכת סיני וגזרו כל שיש בו רוב גוף בחציצה אע"פ שאינו מקפיד וכל שהוא מקפיד אע"פ שהוא במיעוטו הא כל שבמיעוטו ואינו מקפיד לא גזרו לפסול אלא שלכתחלה הצריכו לדקדק בכל וכן ביארנו שם שקצת מפרשים פירשו בדבר תורה האמור שם על תורה ממש וגזרו על הלכת סיני וכן שיש מפרשים על רובו האמור שם ברוב השער לבד אלא שהוכרעה שיטתנו משמועה שבפרק הערל כמו שהזכרנו שם ולמדת מ"מ לשיטתנו שעיקר חציצה מן התורה ושיש בה דברים מהלכת סיני ודברים מדברי סופרים ומעתה צריך שתהא האשה בודקת עצמה קודם טבילה אם מן התורה לכלה אם מהלכת סיני לרובו המקפיד ולשיטה האחרת אם מן התורה לרובו המקפיד אם מהלכת סיני למיעוט המקפיד הן על בשרה אם יש בו דבר מאוס שמקפדת עליו ליטלו הן על שערה אם יש בו קשר בכדי עכוב הסירוק שהרי מקפדת היא על הקשר המהודק שלא לעכב בסירוקה וא"כ זו שאמרו נימא אחת חוצצת פירושו שיהו הרבה שערות נקשרים אחד אחד שאם בנימא אחת הרי מיעוט שאינו מקפיד הוא אלא כשיש שם הרבה עד שמקפדת עליהם מצד שמעכבין בסירוקה וכן בקשורים שנים שנים לדעת קצת אלא שלא יראה כן שהרי ר' יוחנן אמר אין בידינו אלא אחת:

11 ועזרא ובית דינו תקנו שתהא האשה חופפת ולא שיהא די לה בסריקה ובעיוני בעלמא ולא תקנו דבר זה אלא במקום שער כגון ראשה ובית השחי ובית הערוה וכמו שהקשו עליה בשביעי של קמא חפיפה דאוריתא היא דכתוב את בשרו את הטפל לבשרו ותירץ דאוריתא עיוני בעלמא דילמא מקטיר אי נמי דאיכא מידי דמאיס אתא איהו ותקין חפיפה ולמדת שמן התורה צריכה בדיקה בכל הגוף ושעזרא תקן חפיפה במקום שער והעמיד שאר הגוף על דינו בבדיקה בעלמא:

12 וענין חפיפה זו הוא שתהא רוחצת ראשה ומקום שער שבה במים חמין וחופפת שם בידיה ומפספסתם יפה עד שיותרו שערותיה מכל קשר שבהם ומכל הסתבכות חזק שמזה לזה ואין צריך שתסרקם במסרק אלא שבשערות האשה מיהא הדבר נאה ושאר הגוף אינו צריך שום רחיצה אפילו בצונן אלא בדיקה בעלמא ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף בדיקת הגוף על ידי רחיצה היא והביאוה ממה שנאמר בסוגיא זו טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר החוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ועליה על גופה משמע ולא על שערה לבד וודאי טעם הדבר מפני שהבדיקה בבת אחת היא עם החפיפה ואם בלא רחיצה היא מה ענין לעשותה בשעת החפיפה אלא ודאי ברחיצה היא אלא שאינה צריכה חמין ואין זו ראייה ואדרבה א"כ אף אתה רשאי לומר שצריכה היא לחמין ונמצאת חפיפה בכל הגוף וכבר למדנו שאינה אלא במקום שער אלא שלא אמרוה אלא מפני שכך דרכה של אשה לבדוק עצמה בשעת חפיפה שלא תהא צריכה לבדוק אחר כן ועוד שאלו אתה מצריך רחיצה בבדיקה הגע עצמך שנזדמנה לה טבילה ביום טוב שאחר השבת ותקנו בה שתהא חופפת בערב שבת מפני שהקלו בה אחר שאינה מן התורה ובדיקת הגוף אין מקילין בה שהרי מן התורה היא ועוד שהרי נתעסקה בכמה דברים והרי אף בנתנה תבשיל לבנה וטבלה אמרו שלא עלתה לה טבילה אם לא בדקה וא"כ אתה מצריכה לרחוץ ביום טוב ואי אפשר לומר כן אפילו בצונן אלא ודאי בדיקת הגוף אין לרחיצה צורך בה אלא עיון והוא שקראוה בפרק מרובה עיוני בעלמא וזה פשוט אלא שבנות ישראל נהגו סלסול בעצמן לשטוף כל גופן בחמין בשעת חפיפה שתהא נקיותן עולה יפה לכל הגוף והדבר נאה ובא עכשו ללמד בחפיפה זו שלא תהא בנתר מפני שהנתר חותך את השער ונשאר מסובך בין שאר השערות ולא באהל מפני שהוא מדבק השערות זה בזה וכן לא במים צוננין מפני שהן גם כן מסבכות את השער אלא בחמין מפני שהן מתירות אותן וכל שהן חמים אין צורך לחמי האור אלא אף בחמי חמה:

13 לעולם תהא אשה מדיחה קמטיה ובית הסתרים שלה ואע"פ שבמסכת מקואות שנינו שבית הקמטים ובית הסתרים אין צריך שיבאו בהם מים מ"מ צריך הוא שיהו ראויים לבא בהן מים על דרך מה שאמרו לענין מנחות כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו כמו שביארנו במסכת בתרא פרק הספינה ובשאר מקומות מזה החיבור וכן מצינו בשפחתו של ר' שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת ואע"פ שאין הכרח לביאת מים בתוך הפה ובבין השנים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן ומתוך כך אם קירצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה וקריצת שפתים הוא שסותמתן יותר מדאי עד שחתוך השפתים הנראה מתכסה בקריצתה אלא שתעמידם סתומות כדרכו שיהו ראיות לביאת מים ובמקואות אמרו שאם נתנה מעות לתוך פיה לא פסלה טבילתה מפני שהמעות אין מהדקין כל כך שיעכבו ביאת מים אבל נתנה שערה לתוך פיה וקפצה ידה וקירצה שפתותיה לא עלתה לה טבילה ולמדנו שהשער בתוך הפה מעכב ומפני שדבק בבשר עד שאינו ראוי לביאת מים:

14 זה שביארנו שבית הסתרים צריך שיהא ראוי לביאת מים ואם אינו ראוי לא עלתה לה טבילה דוקא בדבר שהיא מקפדת עליו שאין בית הסתרים לענין חציצה ראוי לבא חמור ממקום הגלוי ואם כן עצם שבין השנים אתה מפרש שהיא מקפדת וכן המנהג שכל אדם מקפיד בעצם שבין שיניו ומתוך כך אני מורה ובא שבשר שבתוך השנים אין דרך להקפיד עליו כל כך ואינו חוצץ אע"פ שגדולי המפרשים נראין כחולקים בה ובית הסתרים עצמו אם יש שם דבר המעכב מביאת מים פירשו בתוספתא שבנשואה חוצץ מפני שהיא מקפדת עליו כדי שלא תתגנה על בעלה אבל בטבילת פנויה לטהרות אינו חוצץ וכן לכל הדברים חציצתן לפי רגילות הקפדתו וזהו שאמרו שבית הסתרים של איש ובית השחי אין בהם חציצה ובאשה יש בהן חציצה ואף באשה חלקו בין נשואה לפנויה ומכאן כתבו גדולי הדור שהנשים שצובעות ידיהן לנוי אין אותו הצבע חוצץ שאינן מקפידות עליו אדרבה רוצות הן בקיומו ונשים שמלאכתן לצבוע אין הצבע שבהן חוצץ שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת ואף כשזו בפרט נמצאת מקפדת הכל הולך אחר רגילות ההקפדה לכיוצא בו והכל לפי מה שהוא אדם אם הוא מאותם שכיוצא בו מקפידים חוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד ואם הוא מאותם שכיוצא בו אין מקפידים אינו חוצץ אע"פ שהוא מקפיד ובזבחים פרק דם חטאת אמרו דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ וכן תדע שהקפדה זו כל שאדם רגיל להקפיד בו באיזו שעה אע"פ שאינו מקפיד בו בשעת טבילה חוצץ וכן כתבוה גדולי המפרשים בטבעת שביד ומהודק ביותר עד שאינו מתעגל על האצבע במיעוט הנעה שהוא חוצץ אע"פ שאינה מקפדת עליו שמ"מ מקפדת היא בו בשעת לישה וכן בכל כיוצא בזה ומכאן יש לחוש במה שכתבנו בענין הצבע שרוב בני אדם העסוקין בכך קפידים עליהם לערבי שבתות אלא שיש להקל מצד אחר שאינו אלא חזותא בעלמא הא כל תכשיט שאינה מקפדת ליטלו בשום זמן כגון עגיל שבאזני קצת נשים אפילו היה מהודק אינו חוצץ ואין צריך לומר אם הוא מתעגל על האוזן בנקל:

15 במסכת מקואות יתבאר בצואה שתחת הצפורן שכל שלא כנגד הבשר כגון שהיה הצפורן גדול ועודף על הבשר חוצץ ומתוך כך נהגו בנות ישראל ליטול צפרנים בשעת טבילה שאין בקיאות בין מה שכנגד הבשר למה שאינו כנגד הבשר ובתוספות כתבו שאם אירעה לה טבילה בשבת ויום טוב ולא נטלה צפרניה מנקרת הצואה יפה ודיה ושאר דברים החוצצין ושאין חוצצין יתבאר הכל בע"ה אחר מסכתא זו במסכת מקואות שייעדנו לפרשה אחר מסכתא זו בע"ה:

16 למטה יתבאר שצריך שתהא חפיפה סמוכה לטבילה כל זמן שאפשר בכך כגון שנזדמנה טבילתה בחול האשה שטבלה וכשעלתה נמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת שהרי ודאי בדקה עצמה בשעת חפיפה והדבר הוכיח שלאחר טבילה נדבק בה דבר זה החוצץ ולא הרגישה וסמוך לחפיפה שהזכרנו יתבאר שיעורו למטה ואם לא חפפה סמוך לטבילה אע"פ שסמיכות חפיפה לטבילה אינה מעכבת לפסול שהרי על ידי הדחק כגון שנזדמנה לה טבילה בשבת חופפת בערב שבת כמו שנבאר מ"מ דוקא כשלא נמצא עליה דבר חוצץ אחר טבילה אבל כל שנמצא עליה דבר חוצץ ולא חפפה סמוך לטבילה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת ואע"פ שמ"מ בדקה עצמה שהבדיקה מן התורה וכל שאינה סמוכה לטבילה מעכבת אף בלא נמצא דבר חוצץ שמא הואיל ולא חפפה בשעת בדיקה ולא בדקה יפה יפה ויש אומרים שאף סמיכות הבדיקה אינה מעכבת אא"כ נמצא בה דבר החוצץ ולא יראה כן ולדברי הכל אם נתעסקה בדברים החוצצים בין חפיפה ובדיקה לבין טבילה אפילו לא נמצא עליה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה כאלו לא חפפה ולא בדקה כמו שיתבאר למטה בנתנה תבשיל לבנה בין חפיפה לטבילה שלא עלתה לה טבילה ואע"פ שלא נמצא עליה כלום אימר ברדיוני נפל פי' בשטף המים כשעלתה מהן וכן הפך הדברים אם נתעסקה באותם הדברים אחר טבילה אפילו מצאה תולה בהן ומ"מ אם לא נתעסקה בדברים שהיא מוצאה על עצמה אע"פ שנתעסקה בדברים חוצצין לא עלתה לה ויש מקילים בזו מדמיון כתמים ולא יראה כן וכן גדולי המפרשים מחמירים לומר שאפילו נתעסקה באותו מין לא עלתה לה כדרך שאמרוה בגר במסכת יבמות עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה ולא יראה כן שלא אמרוה אלא לענין טהרות ואף נתינת תבשיל לבנה יש אומרים שלא נאמרה אלא לטהרות וכן כתבוה גדולי המחברים ולא יראה לי כן:

17 מאחר שהחפיפה תקנת עזרא כל שעברה ולא חפפה לא עלתה לה טבילה כאלו לא בדקה ואפילו בדקה עצמה בשעת טבילה חפיפת הראש מיהא לא סגי בבדיקה הואיל ומתקנת עזרא היא וכתבו גדולי המפרשים שאפילו סירקה שערותיה אחר טבילה ולא מצאה בהן כלום הדין כן שמא עכשו ניתרו השערות אבל חפפה אלא שלא חפפה סמוך לטבילה טהורה בדיעבד כמו שיתבאר וסמיכות חפיפה שכתבנו הסכימו הגאונים שפירושו שחפפה בו ביום ואם כן מה שאמרו ללישנא קמא אם באותו יום שחפפה טבלה פירושו שחפפה ביום וטבלה בלילה וי"מ סמוך לטבילה שלא נתיאשה בין חפיפה לטבילה:

18 אשה לא תעמוד על גבו של כלי חרס ותטבול ולא משום גזרת מרחצאות שנוהגים לטבול שם בכלים גדולים ואי שרית בה אתי למיטבל במרחצאות בתוך החביות אלא אין הטעם אלא מפני שהיא בהולה שלא תפול ואינה טובלת כהוגן וכן הדין על הבקעת ומעתה בדיעבד מיהא כתבו גדולי המפרשים שטבילתן טבילה הואיל ואין צד טומאה בכלי חרס מגבו וכן שאינו ראוי למדרס אין בהם גזרת מרחצאות אבל בכלי עץ הואיל ומטמאין מגבן אפילו טבלה אין טבילתה כלום מגזרת מרחצאות ואפילו בפשוטיהן הואיל ויש בהן טומאת מדרס שכל שיש צד קבלת טומאה במה שתחת רגליה גוזרין בה משום מרחצאות שהן כלים ואם כן כל שחוששת לטיט ומכונת להניח איזה דבר תחת רגליה מביאה חבילי זמורות ומשקעתן במים ואף במסכת מקואות אמרו מעין שהעבירו על גבי כלים או על גבי ספסל הרי הוא כמות שהיה ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול על גבי הספסל אלמא אף בספסל גוזרין משום מרחצאות כך כתבוה גדולי המפרשים ונראה מדבריהם שהם דנים את הנסר כספסל לאסור אף בנסר ולדבריהם מה שאמרו באבוה דשמואל דעביד מפצי לבנתיה משום צניעות היה שאם מצד טיט שבנהר אף המפץ מקבל טומאה כדתנן עשאה לשכיבה מקבלת טומאה: