1המשנה הששית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד כלומר מפני שלא נגמרה צורת הולד ואינה טמאה לידה כלל אבל ליום ארבעים ואחד חוששת ותשב לזכר ולנקבה מחשש ולד ולנדה מחשש שאינו ולד שאין כאן עדיין חזקת עובר לדונו כולד עד שיהא עוברה נכר וי"מ דבארבעים ואחד שמא לא נקלט עד שלשה ימים ונמצא שעדיין לא כלו ארבעים ולשיטה זו כל שמארבעים ושלשה ואילך אינה יושבת לנדה דחזקת עובר הוא ור' ישמעאל אומר ליום ארבעים ואחד אין בו חשש נקבה ואין צורת הנקבה נגמרת עד שמונים יום וא"כ ליום ארבעים תשב לזכר ולנדה לבד אבל לא לנקבה ואם לא ראתה טמאה שבעה של זכר ומשמשת בשבוע שני אבל אם הפילה לשמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שמ"מ אין כאן עדיין חזקת עובר לדונו כולד אבל לדעת חכמים אף צורת הנקבה נגמרת לארבעים ואחד וכל שמארבעים ולמעלה תשב לנקבה ולזכר ולנדה ואע"פ שרוב חכמי הטבע מעידין כר' ישמעאל לומר שאין צורת הנקבה נגמרת עד שמנים יום לשיטת התלמוד הלכה כחכמים ואף לענין הטבע יש אומרים שלא נאמר כן אלא לענין רוח חיים שאינו נתן בנקבה עד שמונים יום ולזכר לארבעים אבל הצורה בתכונת האיברים נגמרת היא וזה שכתבנו בהפילה לארבעים או בתוכן שאינה חוששת לולד בשאלתות כתבו שאם אין שם דם אף לנדה אינה חוששת ואין אומרין בזו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וגדולי המפרשים חולקין בה וכבר כתבנוה:2זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:3כבר ביארנו ביבמות פרק החולץ מ"ב ב' לדעת קצת שכל סתם שהוזכר עליו מחלוקת בצדו אינו סתם לגמרי לקבוע הלכה כמותו אדרבה נוטה לסתם ואח"כ מחלוקת יש בסוגיא זו ראיה לדעת זה ממה שאמרו הא תו למה וכי תימא למסתמה כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ותירץ מהו דתימא מיסתבר טעמיה דר' ישמעאל דקא מסייעי ליה קראי קא משמע לן ומדקאמר למיסתמה כרבנן אלמא דקמייתא לאו סתמא היא הואיל ור' שמעון חלק בה בצדה:4ממה שכתבנו למדת שהיולדת זכר טמאה שבעה ונכנסת מהם לימי טהרה ובנקבה טמאה שבועים ונכנסת מהם לימי טהרה ואם ספק זכר ספק נקבה יושבת ימי טומאה של נקבה ומשלמת עליהם ימי טהרה של זכר ואם אינה יודעת אם ולד הפילה אם רוח הפילה ואינה בחזקת עוברה יושבת לזכר ולנקבה ולנדה וכן למדת כל אותם שהאם טמאה לידה ושאינה טמאה לידה וכל שהיא טמאה לידה יש לה ימי טוהר מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא ליתן ימי טוהר עד שישעיר ומאחר שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובנות ישראל החמירו על עצמן לעשות עצמן כזבות הרי נעשו עכשו יולדות בזוב ויושבת לזכר שבעה של לידה ושבעה נקיים ולנקבה שבועיים ללידה ושבעה נקיים אלא שימי הלידה אם לא ראתה בהן עולין לה לשבעה נקיים אבל ראתה בהן אין עולין לה שאין שבעה נקיים אלא שנקיים מכל דם בין מדם נדות בין מדם לידה ומ"מ בזמנים הללו נתמעט הבקיאות וחוששים בהרבה דברים לולד אע"פ שמדין התלמוד לא חששו לטמא את אמן משום לידה אף בלא ראתה שבעה לזכר ושבועיים לנקבה ולהצריך אחריהן שבעה נקיים ואף בימי טוהר הנכנסין אחריהן יש לחוש לקלקול ולטעות שהרי כמה צריכות לישב לזכר ולנקבה ולנדה ויבאו לומר שמאחר שאתה מטמאה לידה יש לה ימי טוהר וכן יבאו לטעות ולומר הואיל ואין דם זה טמא אף הוא עולה לספירת שבעה נקיים וכן לפעמים יוציא הולד ראשו חוץ לפרזדור ואינן מרגישות בכך למנות מאותה שעה וכבר הסכימו הגאונים באיסור דם טוהר ולהחמיר עליו כשאר הימים לישב עליו שבעה נקיים והניחו כל המיקל בכך בכלל פורץ גדר לנשיכת נחש ולעקיצת עקרב ואם בנות ישראל החמירו על עצמן אף בדם טפה כחרדל לישב עליו שבעה נקיים ולא פטרו עצמן בתקנת ב"ד לששה והוא כדי שתהא ספירת כלן שוה שלא לבא לידי מכשול כל שכן שיש לחוש שלא להיות האשה שופעת ומשמשת וכן שתהא קרובה לבא לכלל הטענות שהוזכרו ומ"מ בשאלתות ובהלכות גדולות כתוב דין דם טוהר אף לזמן הזה ואף גדולי המחברים הניחו הדבר למנהג המקומות ואף בצרפת שמענו שנוהגים כן הואיל ואין ימי טוהר ראויים לא לנדה ולא לזיבה והמחמיר ומרחיק עצמו מן הכיעור תבא עליו ברכה ועל זו נאמר והתקדשתם והייתם קדושים קדש את עצמך אף במותר לך:5ונשלם הפרק תהלה לאל:
