מאירי על נדה י״ג

1 הפרק השני בעזרת האל ובישועתו:

2 כל היד וכו' זה הפרק בא להשלים עניני החלק הראשון ובפרט על איזה צד צריכה בדיקה קודם שתשמש ועל איזה צד היא בחזקת טהרה ולא תצטרך בדיקה וכיצד הוא בין ביש לה וסת בין באין לה וסת ולבאר בעניני החלק השלישי איזה דם טמא ואיזה טהור אם מצד גופה ר"ל אם הוא מן המקור אם לאו אם מצד הצבע ועל זה יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בענין בדיקתה דרך כלל אם צריך שתבדוק עצמה תמיד אם לאו ונשים שאינן בנות דעת היאך ענין הבדיקה נוהג בהם ואם אירע להם שמצאו טמא אחר ביאה כיצד הוא הדין השני על איזה צד הנשים בחזקת טהרה לבעליהן השלישי בעניני החלק השלישי והוא בדם האשה לידע איזה דם היוצא ממנה טמא או טהור מצד יציאתו מן המקור או חוץ ממנו הרביעי בזה הענין בעצמו לידע איזה דם טהור או טמא ומצד הצבע זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים מעניני שאר החלקים ושאר דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

3 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בענין החלק הראשון והוא שאמר כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ ר"ל זה שאמרנו בפרק ראשון שאע"פ שאמרנו דייה שעתה צריכה לבדוק שחרית ובין השמשות ובשעה שעוברות לשמש את ביתן מ"מ כל שהן מרבות בבדיקה תמיד מדה משבחת היא להן שאינן בנות הרגשה ר"ל שיהא יצרן מתגרה בהן מפני כך וכן שאלמלא בדיקתן לא ירגישו ביציאת הדם ודוקא לטהרות או אף בזמן שאין טהרות כל שהיא שלא בפני הבעל אבל בשעה שעוברת לשמש את ביתה ולפני הבעל לא שמא יהא לבו נוקפו כמו שהתבאר הא כל שלא בפני בעלה וכל שכן בימי הספירה הרי זו משובחת ואף באשה שיש לה וסת הא כל שאינה בודקת הרי היא בחזקת טהרה עד עונת הוסת ונשים כשרות וצנועות נוהגות לבדוק עצמן שחרית וערבית ובאנשים תקצץ מפני שמביא עצמו לידי הרהור והרי יכול לברר עצמו בלא אחיזת אמה שהרי כל שרואה קרי מרגיש הוא ואבריו מזדעזעים ובאנשים מיהא לאו דוקא מרבה אלא אפילו בכל שהוא אוחז באמה פעם אחת ולא הוזכרה יד המרבה אלא משום נשים ופי' בגמ' דוקא לענין שכבת זרע אבל לענין זיבה מותר שאין כאן הרגשה שהרי מאבר מת הוא והוא צריך לבדוק לידע מנין ראיותיו שנים לטומאה ושלש לקרבן או למנות משעת הפסקתו שבעה נקיים ואף לענין שכבת זרע אם בא לבדוק בצרור או בחרס או במטלית עבה מותר שהרי דברים קשים הם ואין מביאות אותו לידי חמום הא בכל דבר שמביאו לידי חמום תקצץ ופי' בגמ' שזה שאמרו תקצץ לאו דינא תנן אלא לטוותא תנן כלומר דרך קללה הוא נאמר ואע"ג דרב הונא קץ ידא צורך שעה היה ואין למדין הימנו וי"מ דקץ ידא דקאמר ענין אחר היה והביאוהו כאן לידע אם נאמר כן בענין זה:

4 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

5 לפי דרכך למדת שזיבת האיש וקריו אין מטמאין עד שיוצא מפי האמה וכן ידעת שכהן טמא אסור לאכול בתרומה בין טהורה בין טמאה אלא שבטהורה חייב מיתה בידי שמים ולוקה ובטמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה:

6 היה אוכל בתרומה והרגיש ונזדעזעו איבריו מצד שכבת זרע שנעקר אלא שלא יצא עדין אוחז באמה וסותם את פיה באצבעו עד שיבלע מה שבפיו ואע"פ שאמר ר' אליעזר האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם ואף חכמים לא היו חלוקים עליו אלא דוקא בשאין שם עפר תיחוח או מקום גבוה ואם לא יאחוז ניצוצות ניתזות על רגליו ויראה כרות שפכה הא בעלמא מודו בזו אפשר שאוחז במטלית עבה שאין בה חמום או שמא אף ברכה וכיון שבעקר אין חמום אחר חמום מצוי לשעתו וכן בכל שאין חשש חמום מותר ומתוך כך היה עומד בלילה בגג בית המדרש או בית הכנסת ואינו יכול לצאת אוחז באמה ומטיל בחוץ שלא יתיזו ניצוצותיו בבית הכנסת או בית המדרש ואינו חושש לחימום שאימת לילה או הרב או הצבור או אימת המקום עליו וכן כל שהוא נשוא מותר שאין בו חשש חמום וכן מעטרה ולמעלה לצד הגוף מותר ולמטה אסור ויש גורסין בהפך וכן כל שמסייע בביצים מלמטה מותר שכל אלו אין בהם חשש חמום ומעתה הכל לפי מה שהוא אדם ויזהר בעצמו:

7 בולשת שנכנסת לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות בשתיה סתומות מותרות ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרות אא"כ היו סתומות ופתחום שאין להם פנאי לנסך וכבר ביארנוה במקומה באחרון של עבודה זרה:

8 המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו שופך דמים והמקשה עצמו יהא בנדוי ר"ל שהוא ראוי לנדותו לא שנחזיקהו במנודה מאיליו וכיוצא בה אמרו בראשון של קידושין כ"ח א' עד היכן גלגול שבועה עד שיאמר לו עבדי אתה והקשה ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד יהא בנדוי אלמא יהא בנדוי פירושו ראוי לנדותו וכן פירשוה קצת רבנים וכן כל שמסבב בעצמו לבא לידי הרהור חוטא ואינו ראוי לכנס במחיצתו יתברך דרך הערה אמרו ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד וכן אמרו לא תנאף לא תהא נואף בין ביד בין ברגל וכן המכניס ידו למטה מטבורו שלא לצורך הכרח תקצץ:

9 אף כשנושא אדם אשה צריך שתהא כונתו לשם מצוה דרך הערה אמרו שהגרים והמשחקים בתינוקות גורמים רעה לישראל גרים מפני שלמדים ממעשיהם ומשחקים בתינוקות פירשו בו שלא במשכב זכור שאם כן בני סקילה נינהו ולא דרך איברים שאם כן בני מבול נינהו אלא שנושאין קטנות שזו היא הוראה שלא נתכון למצוה אלא שבזו כתבנו במקומו שחכמים תיקנו להם נישואין וכל שכונתו לטובה מותר:

10 המשנה השניה והכונה בה כשלפניה והוא שאמר החרשת פי' חרשת זו שאינה שומעת ואינה מדברת שכך אמרו כל חרש שדברו חכמים ר"ל להוציאו מכלל בן דעת שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדברת ואינה שומעת שומעת ואינה מדברת הרי היא כפקחת לכל דבריה ובגמרא העידו בחרשת אחת שהיתה מדברת ואינה שומעת שהיתה עומדת בשכונתו של ר' ולא דיה שרואה לעצמה אלא שחברותיה רואות ומראות לה ושוטה היא שנתפרשו סימניה במסכת חגיגה ושנטרפה דעתה פירושו שנתערבב שכלה מחמת חוזק החולי ואמר בכל אלו שאם יש שם פקחות בודקות אותן וזו נאמרה לשני ענינים לבעלה ולתרומה שזה שנאמר מתקינות אותן ר"ל לבעלה לברר ולקבוע להם וסתות ואח"כ יהיו מותרות לבעליהן ואם הוקבע להן וסת הרי היא ככל הנשים ואם לא הוקבע להן וסת חוששין לה משלשים לשלשים שהיא עונת רוב נשים ובודקת על ידי פקחת ולענין תרומה בודקות אותן ומטבילות אותן ואחר הערב שמשן אוכלות בתרומה וכן הלכה בשלשתן ר"ל חרשת ושוטה ונטרפה דעתה אבל סומא מיהא אין הלכה כן ואין צריכה פקחת אלא בודקת עצמה ומראה לחברותיה:

11 ואמר אח"כ דרך כלל שדרך בנות ישראל לשמש בשני עדים אחד לו ואחד לה לבדוק שניהם את עצמן לאחר תשמיש והצנועות מתקינות להן עוד שלישי לתקן את הבית ר"ל קודם תשמיש ועל זה אמרו למעלה זהו עידן של צנועות והקשו בה תנא תני צריכה ואת אמרת עידן של צנועות כלומר שהרי אמרו פעמים צריכה בשעה שעוברת וכו' ותירץ שהצנועות עד שבודקות עצמן לפני תשמיש זה אין בודקות בו לפני תשמיש אחר וזהו צניעותן אבל מ"מ כל לטהרות צריכה לבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש הא לבעלה מיהא אינה צריכה בדיקה ולא עוד אלא שאפילו באה להחמיר לעצמה כל לפניו מיהא אסור שמא לבו נוקפו כמו שביארנו למעלה בסוף הפרק:

12 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

13 אף השוטה פקחים מטבילין אותו ומאכילים אותו תרומה לערב ואין חוששין בו לזיבה שאם היה זב אף הוא היה מרגיש וכששואלין אותו אנו מכירין הענין מתוך דבריו ומ"מ צריך לשמרן שלא ישנו אחר הטבילה שאם ישנו טמאין שמא נתחממו וראו קרי ומ"מ אם עשו לו כיס של נחשת ובדקו בו אחר שינה ולא מצאו בו כלום מותרין ואין חוששין שמא נבלע בכיס שאין נחשת בולע ועל הדרך שאמרו במי חטאת שאין מטמאין במשא אלא בכדי שיעור הזאה והוא בכדי שיטבול ראשי גבעולין לבד מה שהאזוב בולע ואמר ר' יהודה עלה רואין אותו כאלו הוא על מחבת של נחשת כלומר שאין חוששין על בליעת האזוב ולמדת לפי דרכך שאין הנחשת בולע הא בכיס של עור מיהא לא הועילו שאף אנו חוששים שמא ראה טפה ונבלעה בכיס ועוד שכיס של עור כל שכן שהוא מחממו וכל שכן של בגד:

14 ומעתה מכנסים אסורים מפני שהם מחממים ומה שנצטוו בבגדי כהנה בעשית מכנסים בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט עשויות היו כמין פמלניא של פרושים ר"ל כמין סינר שהפרושים עושים במקום מכנסים שלא להתחמם בכריכת בגד והיו באות למעלה עד המתנים למעלה מן הטבור ולמטה עד סוף הירכים שהן הארכובות ושנצים יש להן שקושרין בהן שני הצדדין אחר שכירכו עצמן בהן ואין להן בית הנקב ובית הערוה ר"ל שיהו הנקב והערוה נסמכים לבגדים אלא שהיו מקיפות העגבות כאדם שכורך עצמו בסודר ומתוך כך נהגו קצת רבנים לעשותן כעין שלנו אלא שעושין אותן רחבות הרבה עד שאין בו סמיכות בשר כלל: