מאירי על נדה מ״ו

1 קטנה שהשיאוה אמה ואחיה כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת שאפילו הביאה שתי שערות אינן כלום כמו שביארנו משם ואילך ר"ל שהשלימה שתים עשרה ונעשה גדולה אינה ממאנת ואפילו נבדקה ולא נמצאו בה שערות שהלכה חוששין שמא נשרו לחומרא ולענין חליצה מיהא כל שהגיעה לכלל שנותיה ולא נבדקה אם סמני גדלות נכרין בה מלמעלה חולצת בלא בדיקה לשיטתנו כמו שביארנו ביבמות פרק מצות חליצה הא כל שאין סמני גדלות ניכרין בה מלמעלה צריכה בדיקה שלא אמרו חזקה כל שהגיעה לכלל שנותיה הביאה סימנין אלא למיאון ולהחמיר והילכך בודקין אותה ואם לא נמצאו בה אינה חולצת שאין חוששין לנשירה להקל ושמא תאמר אחר שלא נאמרה חזקה אלא למיאון ולהחמיר מהו שאמר אינה צריכה בדיקה היה לו לומר אינה ממאנת שמא הביאה ונשרו אפשר שהוזכר בה לשון זה להוראה אחרת שאם נבדקה על ידי נשים אחר הפרק ומצאו בה סימנין סומכין על עדותם משום חזקה זו וכן אם מיאנה שאין מיאוניה כלום ואין בית דין צריכין לטרוח בבדיקה הא מ"מ כל חליצה צריכה בדיקה ומה שיש לפקפק בשמועה זו במה שנראה ממנה שאף בהגיעה לעונת נדרים אינה חולצת ובפרק התקבל ס"ה א' בשמועה שלש מדות אמרו בשנה של עונת נדרים כנגדם בקטנה חולצת כבר ביארנוה שם וכן הקשו עוד בה ממה שאמרו בתשיעי של בתרא בודקין לגטין ולקדושין לחליצה ולמיאונין ואחר שלמיאון חוששין לשמא נשרו בדיקה למיאון למה לי אי בתוך זמן הא קיימא לן כלפני זמן ואפילו הביאה שומא נינהו וממאנת ואי לאחר זמן למה לי בדיקה והרי חוששין שמא נשרו שחזקה הביאה סימנין וגדולי הפוסקים מתרצין בה במה שאמר רב דימי עליו שלא נאמר חשש נשירה למיאון להחמיר אלא בקדש תוך זמן ובעל לאחר זמן שהוא ספק תורה אבל כל שלא בעל אחר זמן שאינן אלא נישואין דרבנן אין חוששין לנשירה ועל זה אמרו בודקין למיאון וכל שנבדקה ולא נמצאו ממאנת אף לכתחלה או שמא אף כשתמצא לומר שלא נתירוה לכתחלה למאן כל שמיאנה ונבדקה ולא נמצאו מתירין אותה להנשא לכתחלה אחר שלא נבעלה תוך זמן וגדולי הדורות מפרשין בה שאע"פ שהלכה שלא אמרו חשש נשירה אלא בספק תורה וכדברי רב דימי מ"מ יש צדדין שבודקין אף בספק תורה וכגון שמיאנה ונתקדשה לאחר מיד ובודקין אותה ואם הביאה סימנין קדושי ראשון מעליא ושל שני אינן כלום שהרי ודאי בשעת קדושין היו שם הואיל ובעל לאחר זמן ואם לא הביאה מחמירין בה וצריכה גט משניהם וי"מ שלא נאמר בודקין למיאונין אלא לשאין ידוע אם הגיעה לכלל שנים אם לאו שבודקין אותה ואם נמצאו אין תולין אותן בשומא מספק שאין תולין להקל וכן בכל הספקות ושמא תאמר חשש נשירה גופא היאך היא והרי אפשר לעמוד על בוריו של דבר שאם אין שם גומות אפילו הביאה שערות אינו כלום וכמו שאמרו שערות שאמרנו צריך שיהא בעקרן גומות ואם יש שם גומות גדולה היא שהרי אין גומא בלא שער וודאי נישר פירשוה בשיש שם גומא אחת ואין גומא אחת בלא שער סימן ומ"מ יש לחוש לנשרו שהרי שתי שערות בגומא אחת סימן כמו שיתבאר או שמא חשש נשירה אף בלא גומות היא שיש לחוש גם כן שמא גומא היתה שם ונסתמה:

2 זה שביארנו בשנת שתים עשרה לתינוקת ושנת שלש עשרה לתינוק שנדריהן נדר והקדשן הקדש הוא הדין לשבועה ולמדת שהשוה הכתוב בשנה זו קטן לגדול לשבועה ולנדר ולאסר ר"ל התפסה בנדר ולהקדש ומ"מ לענין שבועתם ונדרם אינן תלויין אלא בעצמן אע"פ שהוא נדר מן התורה ויש חנוך מצוה לקיומם בבטולם מיהא אין בה דין שאר אסורי תורה ליענש עליו ואף אם ראינוהו עובר אין אביו או הקרוב המוזהר עליו או בית דין מצווים להפרישו כלל שהרי אף באיסורי תורה אמרו שקטן אוכל נבלות אין בית דין או אביו מצווים להפרישו כמו שביארנו ביבמות פרק חרש קי"ד א' כל שכן באסורי סופרים ולשטתנו הנזכרת שם מותר להם באסורי סופרים ליתן להם בידים אלא שיש חולקין בה ואף גדולי הדורות חולקין בה כאן אבל מ"מ אין מצווין למחות וכן בהקדש אם אכלו או נהנה ממנו הוא עצמו אבל מ"מ כל שהקדיש ואכלו אחרים במזיד לוקין עליו שהקדשן הקדש מן התורה במופלא סמוך לאיש שנדרו נדר מן התורה וכן אם הדיר את אחרים הנאה מנכסיו ונהנו מהם או נשבע על איזה דבר והתפיסו עליו שאר נכסיהם על אחרים נעשה להם אסור מן התורה שאע"פ שאין אצל עצמו דין עונש מ"מ נדרם נדר והקדשם הקדש מן התורה לכל ענין שאצל אחרים וכן הדין אצל עצמו לכשיגדיל ומ"מ יראה מסוגיא זו דוקא במזיד ובמלקות אבל בקרבן מעילה לנהנה מהקדשו בשוגג לא דכתוב בפרשת נדרים זה הדבר לבל יחל הקשתיו ולא לקרבן ויש מחייבין אף בזו ולא יראה לי כן:

3 יש שואלין במה שפסקנו מאחר שהלכה מופלא סמוך לאיש דאורייתא אף הוא עצמו יהא לוקה שהרי בסוגיא זו הקשו בפירוש אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא איהו נמי לילקי ותירוץ הדברים שכשהיו מקשין כן היה דעתם שכל הסובר מופלא סמוך לאיש דאוריתא סובר שאף הוא עצמו לוקה וכמו שאמרו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול כלומר גופו של קטן לגופו של גדול אלא שהרגיש אחר כן שלא השוה לו גופו ליענש עליו כמהו אלא להיות הקדשו כהקדשו של גדול לכל ענין שאצל אחרים:

4 יתומה שהשיאוה אמה ואחיה וראויה למאן ונדרה בתוך הזמן ר"ל בשנת שתים עשרה עצמה שנדרה נדר אחר שיודעת להפלות וראויה למאן בעלה מיפר לה שאע"פ שהנדר נדר מן התורה מ"מ הרי אינו מצווה להפריש ושמא תאמר מ"מ כשהוא מיפר נעשה כמאכיל בידים אינו כן אלא כמי שמעמידו סמוך לגדולה שמותר כמו שביארנו בפרק חרש ושמא תאמר והלא בגדלותה אוכלת על סמך הפרה זו וכשהיא גדולה מיהא נעשה עליה נדר אף ליענש עליו ונמצא נדר תורה מופר בנישואין דרבנן ותירצו בה בסוגיא זו שמפר לה בכל שנה ושנה ר"ל כשרוצה לעבור עד שיגיע הפרק וכשיגיע הפרק מפיר לה פעם אחת שכבר נעשו נשואי תורה ובלבד כשבעל משהגיע הפרק שנמצאו הקדושין נגמרין בביאתו ועדין שאלו בה היאך הפרה שאחר גדלותה מועלת והרי אינו מפיר בקודמין ומאחר שהנדר נעשה קודם גדלותה שאין בה נשואי תורה כשנעשו נשואיה נשואי תורה הרי הנדר הוא בכלל הקודמין ותירץ בה שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואף עקר הנדר נתבטל אחר שהוא מפר לה שכך היה דעתה בנדרה שאם יפר הוא לא יהא נדר ולא אמרו אין מופר בקודמין אלא בשאין לה בעל כך היא גרסת הספרים ויצא לך ממנה שכל שנדרה תחתיו בנשואי סופרים ונעשו אחר כן של תורה יכול להפר ואין דין קדימה מעכבתו ומ"מ יש גורסין אלא כדרב פנחס וכו' כלומר ואין הטעם מדין קטן אוכל נבלות אלא שהפרתו שבזמן הקטנות מועלת לזמן הגדלות שמאחר שכבר הפר לה כבר גלה דעתו שאינו רוצה ולא היה נדר כלל והועיל גלוי דעתו אף לאחר גדלות אחר שהיה בו שם הפרה הא מ"מ כל שלא הפר לה ולא שמע עד היום אפשר שבכלל קודמין הוא ויש שואלין לדעת רב פנחס שהלכה כמותו מה הוצרכה תורה להפרת הבעל כלל אלא שיגלה דעתו שאינו רוצה ותירצו בתוספות מפני שאלו גלה דעתו שיהא נוח לכך לא היה עוד יכול להפר או שמא ידיעתה שהוא יכול להפר גורמת לה לדור על דעתו ומ"מ להפרה אתה צריך שהרי אין דעת בעלה מועיל כלום אלא בנדרי ענוי נפש ושבינו לבינה:

5 כשם שהקטן שהגיע לעונת נדרים נדרו נדר והקדשו הקדש כך אם תרם תרומתו תרומה ולא סוף דבר בתרומה דרבנן אלא אף בתרומה של תורה שהרי הקדשו הקדש מן התורה כמו שביארנו אבל כל שלא הגיע לעונת נדרים אין תרומתו תרומה כלל עד שיגדיל ואפילו בתרומה דרבנן וכן לחלה ומכאן אמרו בתוספות שהקטנה שהפרישה חלת האור בזמן הזה אין העיסה מתקנת בכך:

6 תרומה בזמן הזה אינה אלא מדברי סופרים שאין לך תרומת התורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה וכן הדין בחלה ונמצא שאין חיוב תרומה וחלה מן התורה אלא בכבוש יהושע ובכבוש שלישי שעתיד לבא על ידי מלך המשיח אבל ירשה שניה שבימי עזרא הואיל ולא היו כל יושביה עליה לא היה בהן חיוב תורה כך נראה מסוגיא זו וכן כתבוה גדולי המחברים ומגדולי המפרשים נסכמים בה לענין חלה אבל לענין תרומה מיהא חולקין לומר שתרומה בזמן הזה דאוריתא כר' יוחנן שאמרה כן ביבמות וכבר כתבנוה שם ועל דעת זו אמרו ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן כלומר שכשם שהיו צריכין לקדשה בימי יהושע הוצרכו לקדשה בימי עזרא שקדשה ראשונה לא נתקדשה בה לעתיד לבא וכשנגלו על יד נבוכדנצר הופקעה הארץ מחיוב תרומות אבל קדשה שבימי עזרא אין קדשה אף לעתיד לבא ולא הופקעה מן התרומות ומן המעשרות אף בשעת הגלות ולא תצטרך לקדשה בשעת הכבוש שכבוש שלישי מחזירה לקדשתה: