מאירי על נדה נ״ד

1 ונשוב לדברינו והוא שמשמשת שמיני ושני לילות הסמוכות לו ומשמשת ארבעה לילות מתוך שמנה עשר יום ר"ל שבתוך שמנה עשר יום משמשת עוד ארבעה לילות מלבד אלו השנים שהזכרנו כיצד הרי לפי החשבון היא רואה בתשיעי ומשמרת עשירי וטובלת ומשמשת בלילה שמחרתו אחד עשר ורואה באחד עשר ומשמרת שנים עשר וטובלת ומשמשת לילה שמחרתו שלשה עשר והרי שנים רואה בשלשה עשר ומשמרת ארבעה עשר וטובלת ומשמשת לילה שמחרתו חמשה עשר והרי שלשה רואה בחמשה עשר ומשמרת ששה עשר וטובלת ומשמשת לילה שמחרתו שבעה עשר והרי ארבעה לילות ושמא תאמר עדין יש כאן ליל חמישי והוא שרואה בשבעה עשר ומשמרת יום שמנה עשר ומשמשת לילה שמחרתו תשעה עשר ומחרתו חוזרת לפתח נדתה באמת כך הוא אלא שלא בא ללמד אלא ימים ולילות שבתוך שמנה עשר שהוא תכלית מנינה לחזור לפתח נדותה וליל תשעה עשר אינו מחשבון שמנה עשר שעברו ולא מחשבון שמנה עשר הבאים שהרי אינה מתחלת למנות שמנה עשר הבאים עד שתתחיל לראות וגאוני הראשונים כתבו בה שהיא אסורה בליל זה מפני שהיא סמוכה לוסתה עונה והואיל ויום תשעה עשר תחלת נדה מוזהר עליה שלא תשמש ליל תשעה עשר ואע"פ שהעמדנוה בשאינה רואה בלילה ואין איסור עונה אלא באותה עונה שהיא רואה בה הם מפרשים שאינה רואה בלילה בתחלת הלילה אבל רואה היא בסוף הלילה ושמיני ולילו דקאמר לא כל הלילה אלא רובה ועיקר הדברים כדעת ראשון:

2 וכל החשבונות הנזכרים בשמועה הוא מפני שאינה חוזרת לפתח נדתה עד שיהא אותו מנין נשלם וזה שאמרו ברואה שני ימים טהורים משמשת עשרים אע"פ שפתחה תשעה עשר בזו הוצרך לומר כן ללמדנו שאינו משמשת בתשעה עשר שמאחר שראתה שבעת עשר ושמנה עשר יש לשבעה עשר שמור בתשעה עשר שהוא בימי נדה ולפיכך הוצרך לומר משמשת עשרים וכן הענין ברואה שמנה ימים טמאים ושמנה ימים טהורים שמאחר שיש בשמנה השלישיים שני ימי זיבה ויש להן שימור בשמנה הרביעיים המשיך המנין לתוך ימי ההיקף השני אע"פ שפתח נדותה יום תשעה עשר וכיון שנכנסה לתוך ימי זיבת ההיקף השני ואינה חוזרת לפתח נדות עד תשעה וארבעים הוצרך לשנות בה מתוך שמנה וארבעים יום וכן שבלא מנין זה לא היה יכול ליתן כלל וסדר לשימושה ושמא תאמר והרי אף מצד אחר אתה מוצא בזו שלפנינו ר"ל אחד טמא ואחד טהור שמשמשת יותר מארבע לילות שהרי מותרת לשמש בתוך ימי השימור אחר הטבילה ומותרת שהרי כל שבזבה מותרת בשביעי אחר המעשה ר"ל אחר הטבילה אין זה כלום שהרי מ"מ אסרו חכמים לעשות כן שמא תבא לידי הספק ובביאת אסור לא מיירי:

3 ונשוב לביאור השמועה והוא שאמר ואם היתה רואה מבערב ר"ל ביום ראייתה רואה מבערב בתחלת הלילה אינה משמשת אלא שמיני בלבד ר"ל עם לילה הסמוכה לו מלפניו שהוא טהור אבל לא לילה שאחריו שהוא ליל תשיעי שהרי אינה מספקת לשמש בו עד שהיא רואה ומיום שמיני ואילך אינה יכולה לשמש שהרי הטמאים הם ימי זיבה שאינם רצופים והטהורים צריכים לשימור שלפניהם ולילות שאחר ימי השימור אינה מספקת לשמש בהם שהרי רואה בהם בתחלת הלילה שני ימים טמאים ושני ימים טהורים ראיתי ר"ל שכך דרכה כל הימים משמשת שמיני ושנים עשר וששה עשר ועשרים שהרי לפי חשבון זה שביעי ושמיני נקיים הם בלא ראייה אלא שהשביעי צריך לתשלום שבעת ימי נדה וטובלת בלילה שלמחרתו שמיני ומשמשת בה עם כל יום שמיני אבל תשיעי ועשירי שהם בתוך אחד עשר יום של זיבה היא רואה ושומרת יום אחד עשר לנדתה שהוא רביעי לאחד עשר שבין נדה לנדה ומשמשת בו עם כל יום ששה עשר והרי היא רואה שבעה עשר ושמונה עשר ושומרת כל יום תשעה עשר וטובלת לילה שמחרתו עשרים ומשמשת בו עם כל יום עשרים ותחזור חלילה שאם תראה מעשרים ואילך לסדר זה חוזרת לפתח נדותה שהרי יש פתח נדות אחר זיבה קטנה כמו שביררנו בפרק ראשון בשמועת טועה שבערכין ומשמשת בכל ימים שהזכרנו מעשרים לעשרים שהרי אין ימי נדתה מתחילין עד יום אחד ועשרים שהרי לא ראתה בתשעה עשר ובעשרים שהיתה ראויה להיות נדה ואינה מונה שבעת ימי נדה אחר השמנה עשר עד יום שתראה ושאל בה תשמש בתשסרי ר"ל שתשמש ביום תשעה עשר שהרי כבר כלו ימי זיבה ואין שימור אלא בימים הראויים לצירוף ימי זיבה ואם כן ראוי לומר שתטבול בסוף יום ראייה של שמנה עשר שהוא יום אחד עשר שאחר שבעת ימי נדה ותהא מותרת בו עם כל יום תשעה עשר וכמו שאמרו יום אחד עשר שאחר ימי נדה לא בעי שימור ומפני שיום שנים עשר אינו מכלל ימי זיבה ומותרת לערב שהוא יום שנים עשר והוא תשעה עשר לפתח הנדות שעבר ותירץ בה רב אשי זאת אומרת גרגרן דתנן אסור ר"ל מה שאמרו בפרק אחרון ברואה יום אחד עשר וטבלה ביום שאחריו שאם שימשה באותו יום הרי זה גרגרן לא מדת חסידות לבד היא אלא איסור חכמים ורב ששת תירץ נהי דאחד עשר לא בעי שימור עשירי מיהא מי לא בעי שמור והרי יום שבעה עשר שראתה בו הוא עשירי לימי זיבה וצריך שימור ר"ל יום אחד נקי אע"פ שאין אחריו שני ימים הראויים לזיבה שתעשה בהם זבה גדולה הואיל ויש אחריו יום הראוי לזיבה קטנה והוא יום אחד עשר ויום שמנה עשר אינו עולה לה לשימור שהרי ראתה לפיכך צריך לה יום תשעה עשר לשימור אע"פ שאינו מתחום זיבה ושמא תאמר ורב אשי מיהא מאי דעתיה שהרי ודאי זו של רב ששת הלכה היא שהרי הולכת על שיטתו של ר' יוחנן שאמר שעשירי צריך שימור ואחד עשר נעשה לו שמור ומאחר שבזו אין אחד עשר יכול ליעשות שימור שהרי ראתה בו אף הוא צריך לשנים עשר אפשר שהוא סובר שלא אמרה ר' יוחנן אלא בשלא ראתה בי"א שמאחר שאף אחד עשר בימי זיבה הוא נעשה לו שימור אבל זו שראתה באחד עשר הואיל ואי אפשר לה לשמור של ימי זיבה אינה צריכה שימור ביום שהוא ראוי לנדה ורב ששת חלק לומר לשיטתו של ר' יוחנן שמאחר שעשירי כתשיעי כל שאי אפשר לה לשמור שבימי זיבה צריכה שימור בימי נדה וא"ת לריש לקיש מיהא שסובר שעשירי אינו צריך שימור הואיל ואין יום שימורו ראוי לצירוף של זיבה גדולה בריתא זו מיהא קשה לדבריו שהרי על כל פנים אתה צריך ללמוד הימנה שעשירי צריך שמור שהרי בשמועת יום אחד טמא ויום אחד טהור אמרו שאינה משמשת אלא ארבעה לילות מתוך שמנה עשר יום ומפני שעשירי כתשיעי וצריך שמור שהרי כשראתה ביום שבעה עשר אתה מצריכה יום שמנה עשר לשימור וליל תשעה עשר לא קתני שהרי לא שנה אלא ימים שבתחום שנים עשר יום שבין פתח נדה לפתח נדה ואם עשירי לא בעי שימור תשמש יום שמנה עשר אע"פ שראתה בי"א שהוא עשירי באמת כך הוא אלא שאפשר לו לתרץ שבריתא זו סוברת גרגרן אסור ואם ראתה בעשירי ושמשה באחד עשר כל שכן שהוא גרגרן הא כל שנאמר שאין גרגרנות זה נאמר לאיסור אלא למדת חסידות עשירי אינו צריך שימור ומ"מ הלכה גרגרן מדת חסידות היא אלא שמ"מ עשירי בעי שימור על הדרך שביארנו:

4 ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמר שלשה ימים טמאים ושלשה טהורים כלומר שכך דרכה כל ימיה משמשת שני ימים ושוב אינה משמשת לעולם והם אחד עשר ושנים עשר שהרי לחשבון זה יום שביעי שראתה בו הוא סוף נדה וטובלת בליל שמיני והיא רואה שמיני ותשיעי שהם מתחום זיבה ועשירי שאינה רואה בו צריך לה לשימור וטובלת ומשמשת אחד עשר ושנים עשר והרי רואה אחריהן י"ג וי"ד וט"ו ונעשית זבה גדולה ואין לה שבעה נקיים רצופים לעולם ארבעה ימים טמאים וארבעה ימים טהורים משמשת יום אחד ושוב אינה משמשת והוא יום שמיני שהרי מן הארבעה הטהורים אתה נותן שלשה לתשלום ימי נדה וטובלת בליל שמחרתו שמיני ומשמשת בו עם כל יום שמיני ואח"כ היא רואה בתשיעי ועשירי ואחד עשר ושנים עשר ונעשית זבה בשלשה מהם ואין לה שבעה נקיים לעולם אחר שכך דרכה בכל ימיה חמשה ימים טמאים וחמשה טהורים משמשת שלשה ימים ושוב אינה משמשת שהרי מן החמשה הטהורים אתה משלים שנים לימי נדה וטובלת בלילה שמחרתו שמיני ומשמשת שמיני ועשירי ואחד עשר ואחר כך רואה י"ב וי"ג וי"ד וט"ו וי"ו שבשלשה מהם נעשית זבה גדולה ואין לה שבעה נקיים רצופים ששה טמאים וששה טהורים משמשת חמשה ימים שהרי מן הששה הטהורים אתה נותן אחד מהם לתשלום ימי נדה וטובלת בלילה ומשמשת חמשה הטהורים שהם שמיני ותשיעי ועשירי ואחד עשר ושנים עשר ואחר כך רואה ששה ובשלשה מהם נעשית זבה ואין לה שבעה נקיים לעולם שבעה ימים טמאים ושבעה ימים טהורים וכן דרכה בכל ימיה משמשת רביע ימיה מתוך כ"ח יום ר"ל שבכל כ"ח יום משמשת שבעה ימים שהם הרביע של כ"ח שהרי שבעה ימים הראשונים לנדה ושבעה השניים שהם טהורים משמשת בהם ושבעה השלישיים שהם טמאים נעשית היא בארבעה שבהם זבה גדולה ונמשכים אחריה השלשה הנשארים שהרי היא רואה בהם ואף הם נקראים ימי זיבה שהרי כל שנעשית זבה גדולה אינה יוצאה מהם לפתח נדה אלא אחר ספירת שבעה נקיים ושבעה הרביעיים צריכים לה לנקיים ואחר כך חוזרת לפתח נדתה ונמצאו בכל כ"ח יום שבעה ימים השניים שבהם ראויים לתשמיש וכן כל ימיה מכ"ח לכ"ח בחשבון זה בעצמו וזהו כלל הדברים שכל שנעשית זבה גדולה הרי היא זבה כל הימים עד שתספור שבעה נקיים וכשספרה שבעה נקיים כל יום שתראה בו אחר כן נעשית תחלת נדה ואין הולכין בה אחר סדר הימים שהיתה בהם קודם לכן כמו שכתבנו בפרק ראשון בשמועת טועה שבערכין:

5 ומ"מ גאוני הראשונים פירשו בזו דרך אחרת וכסבור הם לומר שכל אלו חוזרת לפתח נדות משמנה עשר לשמנה עשר בין רואה בין אינה רואה וגדולי המחברים נמשכים אחריה והוא שכתבו שלא נאמר שתהא משמשת שבוע אחד בכ"ח יום אלא בכ"ח ימים הראשונים אבל אין ימי שימושה עולים אלא שמנה עשר יום לשמנה עשר שבועות כיצד הרי שעברה ארבעה שבועות שלא שימשה בהם אלא שבוע שני שבה על הדרך שביארנו ושבוע שלישי שהוא טמא מקצתו ימי זיבה ומקצתו ימי נדה שהרי ארבעה ממנו של ימי זיבה ואין לה מנין נקיים ליטהר ממנה ושלשה האחרונים ימי נדה ושבוע רביעי שהוא טהור כלו צריך לספירה ומ"מ ארבעה ממנו בתוך ימי נדה אלא שעולים לספירה ושלשה בתוך ימי זיבה ואינה מספקת לטבול ולשמש שהרי רואה בתחלת הלילה ושבוע חמשי שהוא כלו טמא כלו בימי זיבה ושבוע ששי שהוא טהור כלו צריך לספירה ומ"מ ששה ממנו בתוך ימי נדה ושבוע שביעי שהוא טמא אחד ממנו בתוך ימי נדה ורואה מבערב ונשארים ששה לזיבה והרי היא זבה גדולה ושבוע שמיני טהור שצריך לה לספירה יש ממנו חמשה בימי זיבה ושנים לימי נדה ושבוע תשיעי שהוא טמא יש ממנה חמשה לימי נדה וטובלת בלילה ושנים הנשארים לזיבה ומשמרת יום ראשון של שבוע עשירי ומשמשת ששה הנשארים והרי ששימשה י"ג ימים שבוע אחד עשר טמא יש בו שני ימים מסוף זיבה וחמשה מתחלת נדה ושבוע שנים עשר שהוא טהור מנחת ממנו שנים לתשלום ימי נדה וטובלת בלילה ומשמשת חמשה הנשארים והרי ששימשה י"ח יום שבוע שלשה עשר טמא הם ימי זיבה אלא שיום אחרון ממנו תחלת נדה ומ"מ היא נעשית זבה גדולה ושבוע י"ד צריך לה לספירה ויש בו ששה של ימי נדה אלא שעולין לה שבוע ט"ו טמא יש בו אחד לנדה וששה זיבה ונעשית זבה גדולה ושבוע י"ו צריך לה לספירה ויש בו שני ימים מימי זיבה ושבוע י"ז טמא כלו זיבה ושבוע י"ח צריך לספירה ויש בו שני ימים סוף זיבה וחמשה תחלת נדה ושבוע י"ט טמא חוזרת חלילה שהרי יש בו שני ימי נדה וחמשה ימי זיבה ונמצא שבוע עשרים טובלת ומשמשת כלו וחזר הסדר הנזכר למקומו ונמצאת אומר שבכל שמנה עשר שבועות שימשה שמנה עשר יום ואחר כך חוזרת חלילה ואע"פ שאמרו כאן רביע ימיה ואין זה רביע שהרי י"ח שבועות הם קכ"ו ימים וי"ח ימים אינן אלא רביע של ע"ב מ"מ ימי שימושה בתוך שנים עשר שבועות הם שהרי ששה שבועות הנשארים אינה משמשת בהם כלום וי"ב שבועות הם פ"ד ימים וי"ח הם רביע של ע"ב ונמצא שלא חסר מן הרביע אלא שישה ימים וזהו שכתבו שהן כמו רביע הימים ולא רביע גמור ומ"מ לפירושינו מכ"ח לכ"ח הויא לה תחלת נדה שכל שספרה שבעה ראיה ראשונה שתראה היא תחלת נדה אע"פ שהיא בימי זיבה לפי סדר הימים הראשונים וכן נראה מסוגיא זו שאמרו בהדיא רביע ימיה מתוך כ"ח יום ומאחר שירדו בה לדקדק בחשבונות כי כך ודאי רביע דוקא קאמר וכן ראיה ממה שאמרו בסוף פרק בנות הכותיים היתה למודה להיות רואה מכ"ב לכ"ב ושינתה לכ"ז זה וזה אסורים ואמרו שם דכולי עלמא נדה ופתחה מכ"ז לטבילתה מנינן ואע"פ שיום כ"ז הוא בימי זיבה לפי סדר הימים אם טבילתה בסוף ימי נדה וראיה גמורה עוד שהרי לדבריהם נמצאו כל הטועות מקולקלות לעולם שהרי ננעל הדלת בפניהם והרי שנינו בטועה שבערכין יום אחד טמא ראיתי פתחה שבעה עשר שאפילו היה תחלת נדות הרי השלימה עליו ששה ימים ועמדה עוד י"א אחריהן ונמצאת חוזרת לפתח נדות הכל כמו שביארנו בפרק ראשון וכן שבמקומות הרבה אמרו שהרואה יום ארבעים ואחד לזכר ויום שמונים ואחד לנקבה הרי היא תחלת נדה ואין מונין לימים שקודם לכן לפי שכבר נשלם המנין וכל שעברו עליה שבעה עשר בלא ראיית דם חזרה לפתח נדותה ואע"פ שאף הם הודו כן ביולדת מאי פסקה אלא אי אפשר להעמיד את הדברים בשום פנים אלא על פי מה שכתבנו וכל שנעשית זבה גדולה אינה חוזרת לעולם לפתח נדות עד שתספור שבעה נקיים ואפילו שהתה הרבה שלא לספור מלספור כל שבעה נקיים שהיא סופרת עולין לה אפילו היו ימי נדה לסדר הימים וכן מה שאמרו בסוף השמועה וכן למאה וכן לאלף אי אתה מוצא שמונה בימי זיבתה אלא כשנאמר שאינה חוזרת לפתח נדות משנעשית זבה גדולה עד שתספור שבעה נקיים וזהו שאסרו בפרק בנות הכותיים מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן כלומר לפי שאי אפשר וכמו שאמרו שם וכי דנין אפשר משאי אפשר כלומר שאי אפשר לספירת שבעה לזבה גדולה בימי נדה לפי שאינה נעשית נדה עד שישלמו לה שבעה נקיים וכן אין זיבה אלא לאחר נדות כמו שכבר ביארנו בטועה שבערכין ומכל מקום אף לדבריהם אתה למד שכל שראתה ששה ימים ששלשה בימי זיבה ושלשה בימי נדה לפי סדר הימים אפילו ראתה כן אלף יום כלם נקראים ימי זיבה להיות ימי ספירה עולין בהן ואף לדעת האומר שימי נדה שאין רואה בהו אין עולין לה לימי זיבה בזו אף לדבריהם עולין שמאחר שהתחילה שלשה ראשונים טמאים בימי זיבה אף האחרונים ימי זיבה הם וכל שסופרת שבעה נקיים אחר הששה הטמאים עולין לה וסברא זו תהא מונחת בידך עד שתגיע לביאור שמועת שמונה ימים שאנו מבארים עכשו מפני שהיא צריכה לך בביאורה:

6 ונשוב לביאור השמועה והוא שאמר שמונה ימים טמאים ושמנה ימים טהורים משמשת חמשה עשר יום מתוך ארבעים ושמנה שהרי השמנה הראשונים אחד מהם יום זיבה והשמונה השניים שטהורים היא צריכה אחד מהם לשימור הטמא ונשארו שבעה שמשמשת בהם והשמונה שלישיים שהן טמאים שנים מהם ימי זובה וששה לנדה והשמנה הרביעיים שהן טהורין אתה אחד מהם לתשלום ימי נדה ונשארו ממנה שבעה שמשמשת והרי י"ד ימי שמוש והשמנה החמישיים שהם טמאים יש מהם ארבעה ימים שהם ימי זיבה ונעשית בהם זבה גדולה ועוד אינה חוזרת לפתח נדה עד שתספור שבעה נקיים ומתחלת לספרם בשמנה הששיים ועולים השבעה לנקיים ונשאר יום אחד טהור שמשמשת בו וביום מ"ט חוזרת לפתח נדותה ולסדר הנזכר ונמצא שבכל ארבעים ושמונה משמשת חמשה עשר יום וכן כל חשבונות שבבריתא זו אותם שלא נאמר בהם שוב אינה משמשת לעולם כלם חוזרין חלילה וזהו תקון פקחות האמור במשנתנו ושאל בה הני ארביסר הוו ופירשו בה גדולי הרבנים שיום מ"ח שהוא אחרון לשמנה הששיים אסורה לשמש מפני שארבעה האחרונים שבשמונה החמשיים הם ימי נדה ונמצאו שישה הראשונים שבשמנה הששיים תשלומיהן ואין עולין לספירת שבעה נקיים ולא נשארו אלא חמשה נקיים בימי זיבה ונמצאת למד שזהו כנגד מה שכתבנו שהרי לשיטתנו אחר שארבעה ימים ראשונים שבשמנה החמישיים הם ימי זיבה אף האחרונים ימי זיבה הם וכל שסופרת אחריהם עולין ומשמשת ביום מ"ח ועוד קשה לדבריהם שהרי מאחר שהם מודים שמשמשת כל שבוע רביעי נמצא שיום הראשון מהם שהוא יום שמור ועולה אע"פ שהוא מימי נדה ואחר שכן היאך עולין לספירת זיבה קטנה ולא לגדולה ומאי פסקא ועוד שהרי אף הם סוברים שאין הולכים אחר סדר הימים ואע"פ שבזו יש לפרש שלא אמרוה אלא אחר ספירת זיבתה שיהו ימי נדה מתחילין כל זמן שתראה אבל בזו הולכין אחר סדר הימים ואע"פ שאין נדה עד שתטהר מזובה מ"מ להכי מהניא ראיה של ימים הראויים לנדה לפי הסדר שאין כל אותם השבעה עולין לה לספירת זיבתה אבל כל שאינה רואה אין חולק ששבעה נקיים אע"פ שהן בימי נדה לפי סדר הימים שהם עולים שהרי אם ראתה תשיעי ועשירי ואחד עשר של ימי זיבה ופסקה ודאי מתחלת לראות בי"ב אבל מ"מ ראיית ימים הראויים לנדה גורמת שאף הנקיים שבאותם ימי נדה אין עולין מכל מקום דברים דחוקים הם וכל שכן מה שכתבו שכשתגיע ליום מ"ט סותרת ולא ישתלמו ימי ספירתה עד שתגיע לס"ג שהם דברים מתמיהים והרי כשם שהשמנה הששיים אין עולין אף השמיניים לא יעלו שהרי שמונה השביעיים ממ"ח עד נ"ו היא רואה וימים הראויים לזיבה נשלמים בנ"ד ונמצאו שנים אחרונים בימים הראויים לנדה ותהא ראיה זו מועלת לדבריהם שאף כשהשמנה השמיניים טהורים באים לא יהו ששה הראשונים עולין לספירת זיבה ואם תאמר ישתלמו דקאמר לאו דוקא שתשמש א"כ מאי שלימות איכא הכא אלא כך הוא הפירוש ארביסר הוו שהרי שמונה הרביעיים שהם טהורים למה תשמש שבעה והלא יש בשלישיים שני ימים הראשונים של זיבה ויום שני של שמונה ימים שהרי עשירי צריך שימור וימים שלפני זה אין עולין לשימור כמו שכתבנו למעלה ופירש שימי נדה שאין רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה והוא הדין שיום ראשון של שמנה הרביעיים הבא לתשלום ימי נדת עולה לה לשימור העשירי שכבר עבר אלא שיש לפקפק היכן מצינו שימור אחר שלשה שלא אמרוה למעלה אלא בתשעה עשר שהוא שלישי לעשירי אלא שנראה שיש שימור אף לאחר שלשה ואף לפירושי גדולי הרבנים לענין פסק אינו מעלה ומוריד שהרי הם פסקו שימי נדה שאין רואה בהם עולין לה לספירת זיבה וכן פסקו בה גדולי המחברים אלא שאחרוני הרבנים חולקין בה כמו שהתבאר בפרק המפלת בשמועת הטועה:

7 ואח"כ נתגלגל לעיקר ענין זה של ימי נדה שאין רואה בהן אם עולין לספירה אם לאו והביאה רב כהנא ממה שאמרו ראתה שנים ר"ל בימי זיבה ויש גורסין קשתה והכל אחד שהרי אין קושי לנפלים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מת הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה ומביאה קרבן ואינו נאכל מפני שהוא ספק יולדת בזוב ספק אינה יולדת בזוב שמא רוח הפילה וראתה ויש כאן שלשה ימים לזיבה וטעונה קרבן שמא ולד הפילה ויולדת היא ואף היא טעונה קרבן שוה לשל זבה או שמא רוח הפילה ולא ראתה ואינה לא זבה ולא יולדת אבל להיותה זבה ויולדת כדי לדונה ביולדת בזוב אין לחוש לומר שמא ראתה קודם שהפילה ונמצאת יולדת בזוב שהרי ברור הוא לה שלא יצא דבר מגופה עד שעה שהפילה וכמו שפירשנוה בפרק המפלת וסיומה של בריתא וימי לידה שאין רואה בהם עולין לה לספירת זיבה ואינה טמאה אלא י"ד ימים וודאי הוא הדין לימי נדתה ושמא תאמר מאי קושיא הכא שאני שממה נפשך יש לומר כן אף לדעת האומר בעלמא אין עולין שהרי אין אנו מספקין אותה בזבה ויולדת לדונה כיולדת בזוב שאם היא זבה אינה יולדת ודין הוא שיעלו שאין כאן ימי לידה ואם היא יולדת אינה זבה ואינה טעונה שבעה נקיים מ"מ הגע עצמך ששנים שראתה ושלישי שהפילה הם תשיעי ועשירי ואחד עשר שהם סוף זיבה אלו אינה יולדת הרי אותם ימי לידה שאנו נותנים לה מספק ימי נדה הם ועולין לה והיה רב פפא סבור לדחותה שאני התם כיון דאיכא למימר יולדת זכר היא שאין לה טומאת לידה אלא שבעה והני שבעה יתירי דיהבינן לה לא סלקי לה לשבעה כלומר כשאמרו ימי לידתה שאין רואה בהן עולין לה לשבעה משבעה דבתר שבעה הוא שאף כשתאמר שאינה לידה והשבעה הראשונים ימי נדה השבעה האחרונים עולין לימי זיבה הא אי ידעינן דיולדת נקבה היא לא היו עולין ואמר ליה רב הונא וכי ליולדת זכר חששו ליולדת נקבה לא חששו הא ודאי איכא למיחש נמי משום ספיקא דנקבה והני שבעה יתירי משום ספק נקבה אתקינו ולאו משום ספירה ושמע מינה עולין ויש לתמוה ורב פפא מאי קאמר וכי עד השתא לא הוה ידע דלנקבה נמי חיישינן ושמא היה סובר שלא אמרו עולין אלא במקום ספק אבל כשהם ודאי ימי נדה אין עולין וי"מ דטעמיה דרב פפא משום דאיכא תרתי ספיקי חדא שמא לא ראתה כלל ואם תמצא לומר שראתה אימר יולדת זכר היא ואף בקצת ספרים נמצא כן אלא שאינה גרסא ישנה ואין הדברים כלום דהא איכא נמי תרתי לגריעותא שמא ראתה בלא לידה ואם ילדה שמא יולדת נקבה היתה ומ"מ אף בלידת זכר היו יכולים לקפחו מצד אחר שהרי אף בשבעה יתירי יש בו יום אחד מנדה שהרי כשנותנים לה שבועיים פירושו עם אותו היום שהפילה והוא מימי זיבה ונמצא שבשבעה הראשונים אין בו אלא ששה של נדה ובאחרונים יש בהם יום אחד של נדה ואעפ"כ עולין אלא דעדיפא מינה אותביה והרבה טרחו לישבה בפנים אחרים ואין צורך בכך:

8 ונשוב לביאור השמועה והוא שאמר תשעה ימים טמאים ותשעה ימים טהורים משמשת שמנה ימים מתוך שמנה עשר יום ואח"כ חוזרת חלילה שהרי תשעה הטמאים שבעה מהם ימי נדה ושנים ימי זיבה ומן הטהורים אתה צריך אחד מהם לשימור ונשארו שמונה שמשמשת בהם וכלו בהם ימי נדה וזיבה וחוזרת לפתח נדתה עשרה ימים טמאים ועשרה ימים טהורים ימי שמושה כימי זיבתה שהרי עשרה הטמאים השבעה מהם ימי נדה ושלשה לזיבה ונעשית זבה גדולה והעשרה הטהורים אתה צריך שבעה מהם לספירה ונשארו שלשה לשימוש וכן לכל חשבון שלמעלה מזה שאם רואה י"א וטהורה י"א הרי בראשונים ארבעת ימי זיבה ואתה צריך מן האחרונים שבעה לנקיים ונשארו ארבעה לשימוש ואם רואה י"ב וטהורה י"ב הרי בראשונים חמשה ימי זיבה וכשתסיר מן האחרונים שבעה לנקיים נשארו חמשה לשימוש וכן למאה שהרי אם רואה מאה וטהורה מאה הרי ראשונים שבעה לנדה והצ"ג לזיבה וכמו שכתבנו שכל שימי זיבה מתארכים כמה כלם נקראים ימי זיבה עד שתספור שבעה נקיים וכשאתה מפריש מן המאה הטהורים שבעה לנקיים נשארו צ"ג לשימושה וכן לאלף וכן לעולם ימי שימושה כימי זיבתה:

9 וזהו ענין משנה זו עם כל עניני השמועה שבאו עליה בגמרא ולא נתחדש עליה עוד בגמרא דבר שלא ביארנוה:

10 ונשלם הפרק תהלה לאל:

11 הפרק השביעי בע"ה:

12 דם הנדה וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השלישי שבה והוא ענין הדמים שאחד מחלקיו הוא לענין טהרות על איזה צד הדם מטמא ועל איזה צד אינו מטמא וכן בחלק הרביעי שהוא ענין הכתמים שקצת חלקיו הוא לבאר בהם מאיזו שעה חוששין בהם וכן אם יש צד לתלות בהם שממקום אחר באו על איזה צד תולין וזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר אלו הענינים אלא שנתגלגלו בו דברים על יד אלו שהזכרנו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר דם הנדה על איזה צד מטמא ונתגלגל על ידי דם הנדה בשר המת וזיבה ושרץ ונבלה ושכבת זרע על איזה צד מטמאין והשני בשרץ שנמצא במבוי מאיזו שעה מטמא למפרע וכן בכתם הנמצא בחלוקה אם יש צד לתלות בה שמזמן נדותה היה הכתם ושאם אין לתלות בה מאיזו שעה מטמא וכן על איזה צד הוא מטמא ר"ל אם לח אם יבש והשלישי בזה החלק בעצמו ר"ל חלק הכתמים והוא בבגדים הנמצאים ויש בהם כתם על איזה צד חוששין להם ועל איזה צד אין חוששין ומפני שהוצרך לבאר בהם ענין כתמים הנמצאים בין הכותיים נתגלגל לבאר דין בית טמאות של כותיים ובמה הם נאמנים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה על הדרך שהתבאר:

13 והמשנה הראשונה ממנו ענינה לבאר החלק הראשון והוא שאמר דם הנדה מטמא בין לח בין יבש הן לטמא את הנוגע הן ליעשות היא נדה עליו ופי' בגמ' שדם הנדה שהוא מטמא יוצא לנו ממקרא שכתוב והדוה בנדתה מדוה כמוה והוא מטמא אף כשהוא יבש ממה שנאמר דם יהיה בהויתו יהא ולא סוף דבר לח ונעשה יבש אלא אפילו יבש מעיקרו כגון שהפילה כעין קליפה וכעין שעורה ואפילו לא נימוח ומה ששנינו המפלת כמין קליפה כמין שעורה וכו' תטיל למים ואם נמוחו טמאה בזו הואיל וכמין ברייה הוא כל שלא נימוחו אינו דם כלל אבל מה שהוא דם בודאי כגון חתכת דם אף יבש לגמרי מעיקרו ואף בלא נימוח טמא ומה שאמרו בגמרא דם יבש מעיקרו מנלן ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה וכו' תרתי קא בעי כלומר יבש מעיקרו אע"פ שלא נימוח מנלן ותו קליפה דמתניתין דכל שנימוחה מיהא טמאה אע"ג דכעין בריה הוא מנלן ולמדת שכל שאתה מחזיקו בדם אפילו יבש לגמרי טמא וכן הדין בדם הזבה והיולדת וכן כזית מבשר המת מטמא בין שהוא לח בין שהוא יבש כחרש אחר שיש בו כזית שהרי אין לך יבש יותר מעצם ומטמא אבל זובו של זב והניע ר"ל הלחה הגסה היוצאת דרך האף וכן הדין למי האף והם המים הנוזלים ממנו שלא בכח וכן כיחו והוא הרוק העבה היוצא מן החזה וכן רירו שכן אלו בכלל הם וכן רוקו ושכבת זרעו מטמא לח אבל אינו מטמא יבש שהרי נאמר בזובו רר בשרו וכן ברקו וכי ירוק ואין לשון רקיקה אלא בלח ושכבת זרעו אינו אלא בראוי להזריע וכן השרץ מטמא לח ולא יבש דכתיב אשר יגע בהם במותם עד שיהו כעין מותם וכן הדין בנבלה ומדכתיב וכי ימות מן הבהמה כעין מיתה ומ"מ כל אלו שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין אם יכולין לחזור לכמו שהיו על ידי שרייה מטמאין אף ביבשותן ושריה זו אפילו היה צריך בה שיהו המים פושרין ושיהו משהין אותם שם מעת לעת ומ"מ יתבאר בגמ' שאין צריך שיהו פושרין כל מעת לעת אלא כל שיהו פושרין בתחלתן אע"פ שאין פושרין בסופן ובשרץ מיהא יתבאר בגמרא דוקא מקצת השרץ אבל כל ששלדו קיימת אחר שצורתו עומדת או לדעת קצת שדרה שלו עם העצמות המחברים בשדרה הרי הוא בטומאתו ור' יוסי חלק בבשר המת לדונו נמי כנבלת ושרץ שלא לטמא ביבש מתורת בשר המת אא"כ מתורת רקב אם הוא ראוי לכך אא"כ יכול לחזור לכמות שהיה על ידי שרייה ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

14 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא כדברי סתם המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

15 הנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ולטמא משכב ומושב לעשותו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אע"פ שלא נגעה בו וכן הדין ביולדת ואין צריך לומר בזב וזבה ואף דם הנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ושיעורו בכל שהוא והוא הדין לדם זיבה ולידה ובזובו של זב אבל אינן מטמאין מה שתחתיהם מתורת משכב ומושב לעשותו אב הטומאה כנדה עצמה שנאמר אשר היא יושבת עליו היא ולא מדוה:

16 אע"פ שהזב וחביריו עושין משכב ומושב אין מטמאין בביאה ר"ל שאם נכנס באהלו של זב לא נטמא וכן אם הכניס הזב בביתו לא נטמא מה שבביתו והפך הדברים באבן המנוגעת שהיא מטמאה בביאה ר"ל שאם הוא נכנס בבית שיש בתוכו אבן המנוגעת טמא וכן אם הכניס אבן המנוגעת בתוך ביתו נטמא כל מה שבתוכו כדין מצורע עצמו שמטמא באהל כל שהוא עומד אע"פ שאינו מטמא בהעברה כמת עצמו כמו שביארנו בשלישי של ברכות אבל אבן המנוגעת אינה מטמאה מה שתחתיה מתורת משכב ומושב לעשותו אב הטומאה ויראה מכאן שהמצורע עצמו עושה משכב ומושב שאם לא כן היה לו למעט המצורע ולומר הזב ולא המצורע והרי המצורע חמור מאבן המנוגעת ואף בסיפרי נאמר כן ר"ל שהמצורע עושה משכב ומושב וכן בפרק תינוקת וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ במסכת פסח שני אמרו חומר בזב מבמצורע שהזב עושה משכב ומושב ולא מצורע וכן פסקוה גדולי הדורות לפי מה שכתבו מותיקי תלמידיהם בשמם ופירשו זו שבסיפרי לענין אוכלין ומשקין אבל לטמא אדם ובגדים כזב עצמו לא: