מאירי על נדה מ״ז

1 עיסה שנדמעה והוא שנתערבה עיסת תרומה בפחות ממאה של חלין אסורה לזרים ותמכר לכהנים חוץ מדמי תרומה ופטורה מן החלה שמא תאמר והלא אסורה היא לזרים אפשר שאף הכהנים חייבים בה כשאר תרומות ומעשרות שהכהנים חייבים להפרישם אלא שהן לעצמם וכמו שאמרו לפי שהכהנים נוטלים מן הכל יכול יאכלו פירותיהן בטבלם תלמוד לומר כן תרימו גם אתם אתם אלו הלויים גם אתם אלו הכהנים אלא שאין מוציאין אותן מידם לתנם לכהן אחר וזו מיהא פטורה מן החלה ובפרק כל שעה בסוגיא הבאה על המשנה הששית פירשנוה בפנים אחרים נפל בה שאור של תרומה ונתחמצה בה אף ביתר ממאה אסורה לזרים מדין מדמע שהמחמץ והמגבל אוסרין בכל שהו ואף זו תמכר לכהן חוץ מדמי תרומה ופטורה מן החלה ושתיהן אין נקראות תרומה לגמרי ליפסל בטבול יום אלא אינן נפסלות בטבול יום ויראה מסוגיא זו במה שאמרנו שפטורה מן החלה דוקא בחלה שהיא מדברי סופרים כגון בזמן הזה או בזמן שאין כל יושביה עליה אבל בשל תורה חייבת שאין הדמוע אלא מדברי סופרים שהרי מדאוריתא חד בתרי בטיל ולא אתי דמוע דרבנן ומפקיע חיוב חלה דאוריתא אלא שכל הפוסקים מחליטים לומר שהמדמע פטור מן החלה אף בתרומה של תורה:

2 זה שכתבנו שהדמוע דרבנן פירושו אף על נתחמצה בשאור של תרומה ויש שמקשים בה שהרי יש כאן טעם וכבר אמרו טעם כעקר דאוריתא ואף בדמוע עצמו אמרו שכל שהוא נותן טעם אין יתר ממאה או פחות עושה בו כלום אלא הכל הולך אחר הטעם ואינה קושיא שאין נתינת טעם או טעם כעיקר נאמר אלא על מין בשאינו מינו אבל מין במינו אין בו טעם ומדאוריתא בטיל בחד בתרי ושאור שבעיסה מין במינו הוא וי"מ אותה בענין אחר ונדחקים בפירוש סוגיא זו ואין צורך בדבריהם כלל לעקר הדברים:

3 המשנה הששית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר משל משלו חכמים לאשה פגה בהל וצמל כלומר שלשה זמנים הם באשה חלוקים זה מזה ואף שמותיהם חלוקים זה מזה והם קטנות ונערות ובגרות והוא מדמה אותם לתאנה שיש בה חלוק שמות בענין זה שהקטנה שאינה ראויה כלל נקראת פגה וכשהיא מתקרבת להתבשל נקראת בהל וכמו שאמרו בעונת המעשרות הפגים משיבהילו ר"ל לענין שביעית שאסור לאכלן פגים מפני שהוא הפסד ושיעורן להתר אכילה משיבהילו ר"ל שילבינו ראשיהם שהוא קרוב לבשול והוא האמור עליהן במקום אחר משיזריחו וכן שהם מגיעות בשאר השנים כשיעור זה לעונת המעשרות לאסרם אכילת קבע בלא מעשר וצמל היא המבושלת לגמרי כלומר יצאה מלאה וכן באשה פגה במקום קטנות והוא משנולדה עד שתים עשרה ויום אחד ובהל במקום נערות והוא משתים עשרה שנה ויום אחד ולמעלה עם הבאת שתי שערות עד ששה חדשים גמורים וצמל במקום בגרות והוא מתשלום ששה חדשים ולמעלה ודיניהם חלוקים שהקטנה אין לה רשות בעצמה כלל והנערה יש לה רשות בעצמה לקדש את עצמה וכן אביה שקבל קדושין בשבילה קדושיו קדושין ומ"מ אף הנערה אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ובגרות מוציאה מרשות אב לגמרי וכמו שאמרו כיון שבגרה אין לאביה רשות בה ואיזו היא סימניה ר"ל של בגרות ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה הקומט תחת הדד ר"ל במקום הדד ופי' הענין בגמ' שנתפח דדה עד שכשתגביה ידה כמשיבתה לצד אחוריה יעשה קומט בדד ר' עקיבא אומר משיטו הדדין ר"ל שהם גדולים עד שהם מתחילין להתפשט על החזה והוא שיעור גדול מן הקומט בן עזאי אומר משתשחיר הפיטומת והוא בליטת ראש הדד שסביב העוקץ נכנס בפי התינוק והתחלת השחרתו סימן ור' יוסי אומר משיתן אדם ידו על העוקץ ושוקע כל כך עד ששוהא לחזור ובגמרא נתפרשו בה סימנין אחרים והוא שיתקשקשו הדדין וענינם שיהו הדדין תפוחים כל כך שיהו מתקשקשין בנגיעתן והאחר משיפצל ראש החוטם ופירשו בו שיראה בראש עוקצו הנקב שהחלב ראוי לצאת ממנו אע"פ שלא הכסיף ר"ל שלא השחיר שאלו השחיר האי היא כזקנה לענין זה והשלישי משתקיף העטרה והוא שיהא העוקץ גדול כל כך שתהא הפיטומת נעשית לה עטרה ומקיפתו בעגול והרביעי שיתמעך הכף ר"ל מקום תפוח שבאשה למעלה מן הערוה כנגד הבטן ובגדלות מתמעך ומתרכך:

4 ופסקו בגמרא שהלכה כדברי כלן להחמיר והענין הוא שתדע שכל שלא הגיעה לזמן נערות אפילו נראו בה שתי שערות וכל סימנין אלו אינו כלום ואם הגיעה לזמן נערות ונראו בה שתי שערות אין אנו צריכין לסימנין אלו כלל אבל כשהגיעה לזמן הנערות ולא נראו בה שתי שערות שהן סימן התחתון יש מקום לסימנין אלו ואם נראו בה כלן דנין אותה כגדולה ודאית שאי אפשר להיות כלן באין אלא אחר הבאת שתי שערות ותולין הענין בנשירה ר"ל שכבר בא סימן התחתון ונשר אבל אם לא נראו אלא מקצתן או אפילו אחד הרי זו ספק בוגרת ספק קטנה ספק נערה ודנין בה להחמיר שאם קדשה עצמה צריכה גט כבוגרת ואם קדשה אביה צריכה גט כקטנה וכן שלא תנשא לכהן גדול ואין לה קנס וי"מ שסימנין הנזכרים במשנתנו הן סימני נערות והנזכרים בגמרא הן סימני בגרות והראיה שהרי ר' יוסי אומר במשנתנו משיתן ידו על העוקץ וכו' ובבריתא אמר משתקיף העטרה ועוד ראיה שהרי אחר פרק שנינו בא סימן התחתון עד שלא בא העליון ור"ל עד שלא בא העליון השנוי בפרק זה אלמא בסימן בהל קאי שהוא שוה בזמן לסימן התחתון ומ"מ הלכה כדברי כלם להחמיר על שניהם הוא נאמר ומחמירין בכל הראוי להחמיר לסימני נערות כדינן ולסימני בגרות כדינן וכל שראינו בה סימני נערות חולצת אע"פ שלא ראינו בה סימני בגרות שהרי הנערה חולצת כדברי האומר בהל למעלה בידוע שהביאה שתי שערות ויש מחמירין לומר שבכלן מחמירין לנערות ולבגרות מפני שאין לנו בקיאות בין בהל לצמל ומערבין את כלם להטילם על שניהם לחומרא לכל דבר של חומרא ודנין אותה כגדולה הן בנערה הן בבוגרת באחד מהן להחמיר ולא להקל אלא בכלן וכן ראוי להורות ובקצת הלכות של גדולי הפוסקים נמצאו בענין זה דברים זרים והוא שנמצא שם הלכה כדברי כלם להחמיר שאם הביאה אחד מסימנין הללו לא תמאן אבל לחלוץ עד שתביא שתי שערות ועל זו תמהו גדולי קדמונינו מה ענין סימני בגרות אצל מיאון וחליצה עד שהוזקקו לפרשה בשלא הביאה שתי שערות ומכיון שיש לה סימנין אלו חולצת וכן טרחו בה רבים לפרש דבריהם בדברים שאין מתישבים ומ"מ בהלכות מדוייקות נמצא נסח דבריהם כך הלכה כדברי כלם להחמיר שאם הביאה אחד מסימנין אלו וקדשה עצמה שלא מדעת אביה צריכה גט ואם קדשה אביה שלא מדעתה צריכה גט גם כן ואין אביה מיפר נדרה:

5 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 עבדים כנענים אף אותם שהם שלו אסור לביישם שנאמר לעולם בהם תעבודו לעבודה נתנו ולא לבשת ואם ביישם חייב לפייסם או שיתן להם דמי בשתם בענין סימני בגרות שהזכרנו אמרו שמואל בדיק להו באמתיה ויהיב להו ארבע זוזי דמי בשתיהו וכן השפחות אין ראוי להפקירם אלא שיחדום לעבדים שלו והוא שאמרו שמואל מיחד להו לעבדיה או שיחליף שפחה שלו לעבד של חבירו ושל חבירו לשלו והוא שאמר רב נחמן מחליף להו ובישראל מיהא אסורות שנאמר לא יהיה קדש וכו' ותרגומו לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה והוא שאמר רב ששת מסר להו לערבאי ואמר להו איזדהרו מישראל וממה שאמר מסר להו לערבאי דקדקו בתוספות דשפחה כנענית מותרת בגוי והוא הדין לעבד כנעני בגויה ואין גזרת נשג"ז אלא לישראל אע"פ שהעבד אסור בנדה ובאשת איש:

7 כבר ביארנו במסכת יום טוב ל"ד ב' שהפירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו כל שלא נגמרה מלאכתן עדיין מותרות באכילת עראי ואם נגמרה מלאכתן אם כוונתו בגמר שלהן למכרם לשוק אסורין אף באכילת עראי עד שיתעשרו ואם כונתו להוליכם בבית אינם נקבעות לאסר באכילת עראי בגמר מלאכתן אלא באחד מששה דברים והם הבית והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת כמו שביארנו שם וכלם אין קובעות מן התורה אלא הבית והחצר אף בכלל הבית לענין זה ומדברי סופרים אפילו חצר צורית שהיא קטנה קובעת ובלבד שיהא בה צד שמירה עד שיהיו פירות שבתוכה משומרין בתוכה עד שלא יהו נראין כהפקר ונחלקו בשמירה זו מהם שאמר בה כגון שיהיו רגילים שהושיבו שומר על פתחה ומהם שפירשוה אף בלא שומר קבוע כל שרגילין להיות הנכנס פותח והיוצא נועל שכל שהיוצא נועל דרך שמירה הוא ואע"פ שהנכנס פותח מ"מ אימת הנכנס על המהרהר ומהם שאמר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה ומהם שאמר כל שאם הוא נכנס בה אומרין לו מה תבקש ושמירות אלו הלכה כדברי כלם להחמיר ר"ל שאף באחת מהן ובפחותה שבהם הוקבעה למעשר ליאסר אף באכילת עראי בלא מעשר ואינו קבוע להיות מפריש מזה על טבל הקבוע בודאי עד שתהא שם שמירה מעלה וגדולה שבכלם שמא אינו קבוע והוה ליה מן הפטור על החיוב היו שתי חצרות זו לפנים מזו אף החיצונה קובעת כל שיש בה אחת שבמיני שמירות הללו אבל שתי סכות של יוצרים הפנימית קובעת ולא החיצונה שאין בה שמירה כמו שיתבאר במקומו:

8 המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק החמישי גם כן ובפרט בסימני סריס ואילונית והוא שאמר בת עשרים שנה ולא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא האילונית פי' בגמ' במה שאמר והיא אילונית כמו ושהוא אילונית שאם לא כן אף בבת עשרים אינה גדולה והענין לפי מה שהתבאר בגמרא הוא שעד זמן גדלות שהוא שנים עשרה שנה ויום אחד לתינוקת ושלש עשרה ויום אחד לתינוק אפילו הביא שתי שערות אינו כלום אבל כשהגיעו לזמנים אלו והביאו שתי שערות נעשית התינוקת נערה ובוגרת לאחר ששה חדשים והאיש נעשה גדול ואם לא הביאו שתי שערות אפילו נראו בתינוקת סימני אילונית ובתינוק סימני סריס עדיין קטנים הם שאין סימני סירוס ואילונית עושין אותם גדולים בלא שערות עד שיהו בני עשרים וכל שיראו בהם שערות בתוך עשרים נעשת האשה נערה והאיש גדול היו בני עשרים ולא הביאו שערות אם נראו בהם סימני סירוס ואילונית נעשו גדולים ואף האשה לא תצא מקטנות לנערות אלא מקטנות לבגרות וזהו שאמר באיש והוא הסריס ובאשה והיא אילונית כלומר יביא ראיה שהוא בן עשרים ושהוא סריס וכן היא תביא ראיה שהיא בת עשרים ושהיא אילונית ואם לא הביאו עדין שתי שערות וכן לא הביאו סימני סריס ואילונית יתבאר בגמרא שעדיין היא קטנה עד שיגיעו לרוב שנים והם חמשה ושלושים ויום אחד וכל שיראו שערות בתוך זמן זה נעשת האשה נערה והאיש גדול ומשהגיעו לרוב שנים נעשים גדולים בלא שערות ובלא סימני סירוס ואילונית וכבר ידעת בסריס ואילונית שאין חולצים ולא מיבמין ובגמ' יתבאר בשנת עשרים זו מאחר שלא אמר בה עשרים ויום אחד שאינה צריכה להיות שנה שלמה מיום ליום אלא משנכנסה בה שלשים יום נעשו בה גדולים בסימני סירוס ואילונית והוא שאמרו שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כבת עשרים וגדולי המחברים מפרשים בה שישלים את כלה אלא שתחסר שלשים יום ואין הדברים נראין ובית שמאי חלקו בשנת עשרים זו להשיב ענינה לשמונה עשרה ור' אליעזר מכריע לומר שמנה עשרה לאשה ועשרים לאיש ואין הלכה כדבריהם אלא כבית הלל ומ"מ כל שהוזקקו בית דין לבדקה בשערות ואינן מוצאין אם בריאה היא ביותר מכחישין אותה מפני שהכחש לפעמים מגלה אותן או מביאתם ואם היא כחושה ביותר מבריאין אותה שהבריאות השוה מגלה לפעמים או מביאן וסימני אילונית כבר פירשנו ביבמות שהם שאין לה דדין ושמתקשה בשעת תשמיש ושאין לה שיפולי מעין וקולה עבה דומה לשל איש וסימני סריס פירשנו שם גם כן מהם שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק ואין מי רגליו מעלין הבל ולא מחמיצין וכשיטיל מים אינו עושה כיפה ושכבת זרעו דוחה ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וקולו דק דומה לשל אשה וסירוס זה הוא הנקרא סריס חמה אבל סריס אדם הוא שניתק גיד שלו או ביציו או שנתמעכו או שנחתכו וזה נעשה גדול לשלשה עשר כשאר התינוקות הכל כמו שביארנו ביבמות:

9 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

10 שנה האמורה בקדשים ר"ל בקרבנות כגון כבש בן שנתו וכו' פירושו שנה שלימה מעת לעת ולא למנין עולם ר"ל שתכלה שנתו בראש השנה שנאמר בן שנתו שנה שלו ולא של עולם ושמא תאמר לענין ביאור מיהא מה הוצרכה להוציא מן המקרא והלא אם למנין העולם היו מונין אי אפשר להקריב חטאת בראש השנה שאם נולד שמנה ימים קודם ראש השנה הרי עברה שנתה בראש השנה ואם נולד ביום עצמו של ראש השנה הרי הוא מחוסר זמן ופירשוה לדעת האומר בזבחים שאין מונין שנה אלא משנראה לקרבן ואילך ר"ל משמנה ימים ולהלן וכגון שנולד שמנה ימים קודם ראש השנה אלא שלענין פסק משעת לידה מונין לו ולשנה שלו וכן שנה האמורה בבתי ערי חומה שיכול לגאלה שנה תמימה ולסוף שנה נחלטה פירושו שנה שלימה מיום ליום שנים עשר חדש לפשוטה ושלשה עשר למעברת שנאמר עד תום שנת ממכרו ממכרו שלו ולא של עולם וכן שתי שנים האמורים בשדה אחוזה שאי אפשר לגאלה בפחות משתי שנים פירושן מיום ליום שנאמר במספר שני תבואות שיאכלנה לפחות שתי תבואות ולפעמים שלש שכך משמעו של כתוב כל תבואות שבשתי שנים ולפעמים נמצאו שלש תבואות בשתי שנים ואי אפשר כן אלא בשנים שלימות: