מאירי על נדה ל״ו

1 מאחר שפסקנו בדם טומאה ודם טהרה שמעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו כל שיולדת בזוב צריכה שבעה נקיים ואלו לא פסקה כל שבעה לזכר וכל שבועים לנקבה צריכה לישב שבעה נקיים בתוך ימי טוהר שאלו לדעת האומר שתי מעיינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור כל שפסקה משהו אחר שבעה לזכר או שבועים לנקבה שנסתם המעין הטמא והתחילה לכנס בתוך ימי טוהר שנפתח הטהור אפילו ראתה בכל ימי טוהר כדם מגפתה הוא וטהורה אלא מעין אחד הוא ואחר שצריכה לישב שבעה נקיים כל ראיה שבה בתוך אותם שבעה נקיים סותרת אע"פ שהיא בימי טוהר וכן מה שאמרו לדעת ר' יוסי ימי עיבורה עולין לה לימי מניקתה להשלמת שלש עונות ומשעמדה שלש עונות בלא דם דיה שעתה ואע"ג דלכי ילדה חזיא דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ דם נדה לחוד ודם לידה לחוד הא מ"מ צריכה היא להשלים שלש עונות שאלו ראתה אחר הלידה אף בימי טוהר הואיל ותוך שלש עונות היא אין אומרין דיה שעתה לדעת זו היא אמורה ומצד שאע"פ שעומדת שלש עונות בלא דם טמא מ"מ הרי ראתה ממעין טמא ומאותו מעין שרואה ממנו כל השנה היא רואה עכשו וראויה לטמא למפרע הא לדעת האומר שתי מעיינות הם מכיון שפסקה משהו אחר ימי לידה ונכנסה לימי טהרה אין אותה ראיה מעכבת שלא תהא דיה שעתה אף לאחר שיעברו ימי טוהר ומאחר שפסקנו מעין אחד הוא אף לכשראתה לאחר ימי טוהר אין דיה שעתה וזה שאמרו ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה פירושו בשאין שם שהות כגון שראתה לאחר ארבעים לזכר או לאחר שמונים לנקבה מיד שאפילו היה מאתמל טהור הוא ושמא תאמר תטמא מפקידה לפקידה כגון אם בדקה שחרית ומצאה טמא נטמא טהרות של ערבית מכיון שדין מעת לעת נפקע המנה אף דין פקידה נפקע ומ"מ זו של ימי עבורה אינה הלכה לשיטתנו ואף בלא הפסק שלש עונות משהוכר עוברה ומשהתחילה להניק דיה שעתה וכבר ביארנוה בפרק ראשון:

2 יולדת בזוב אע"פ ששלמו לה שבעה לזכר ושבועים לנקבה אינה טהורה לביתה עד שתספור שבעה נקיים ואם ספרה שבעה נקיים ואחר ספירת השבעה ראתה קודם שטבלה הרי זה דם נדה כמו שביארנו במשנה ומטמא לח ויבש:

3 ולענין ביאור הקשו ממנה ללוי ותירץ בה תנאי היא כלומר אי מעין אחד הוא אי שתי מעינות הן ואנא אמינא כתנא דשוין ר"ל זה שאמרו בסמוך ושוין ברואה אחר דם שדייה שעתה והוא מעמידה בשיש שם שהות ואעפ"כ דיה שעתה אלמא שתי מעיינות הן אלא שמ"מ הלכה כרב כמו שהתבאר:

4 זו שכתבנו בראתה לאחר ספירת שבעה שדמה מטמא לח ויבש מ"מ אינה סותרת מנינה וטובלת לכשתרצה וטהורה לבעלה במקום שנהגו לבעול על דם טוהר ואם ראתה תוך שבעה ימי הספירה הואיל ודם טוהר הוא אינה סותרת כל מנינה אלא שאותו היום אינו עולה ואע"פ שאמרו אחר אחר לכלן שלא תהא טומאה מפסקת פירושו טומאת שבעה כמו שביארנו למעלה:

5 שבעה ימי לידה שלא ראתה בהן עולין לה לספירת שבעה נקיים ואין מטעינין אותה שבעה נקיים אחר שבעה לזכר ושבועים לנקבה כמו שיתבאר למטה:

6 התחילה לספור שבעה נקיים וילדה מן הדין אין לידה סותרת שאין דם קשוי לידה מטמא בזוב כמו שיתבאר אלא שמ"מ אינו עולה על הדרך שביארנו בדם טוהר וכבר ביארנו שבזמן הזה כלן נחשבות כיולדות בזוב וכן ברוב מקומות אסרו לבעול על דם טוהר כלל כמו שהתבאר:

7 המשנה הרביעית והיא בענין החלק השני והוא שאמר המקשה נדה וכו' המקשה נדה ר"ל הרי היא נדה כלומר מקשה לילד וראתה דם הרי זו נדה גמורה ופירשוה בגמ' כשראתה בימי נדותה ר"ל בימים הראויים לנדות שהאשה מטמאה בנדות אף באונס ואף באונס שמחמת קשוי לידה אבל זיבה אע"פ שמטמאה בה אף מחמת אונס מ"מ כל שראתה בו מחמת קשוי לידה אינו כלום וא"כ כל שהיא טהורה וראתה אף מחמת קשוי הרי היא נדה אבל כל שהיא נדה ויצאה לה בימי זיבה וראתה בהם מחמת קשוי לידה אינה זבה כלל ואין כרב שפירש משנתנו בימי זיבה ולהיותה מיהא ליומה הואיל ומצינו שהקשוי סותר במנין שבעה נקיים יום אחד ולמחרתו מותרת בלא שמור אלא אפילו ליומה אינו כלום וכן אין הלכה כשמואל שפירשה גם כן בימי זיבה ומדרבנן לומר שנחוש שמא תשפה ונמצאת קשויה שלא מחמת ולד והוברר הדבר שדם זיבה הוא ולא דם קשוי אלא אינו כלום ואין חוששין שמא תשפה מפני ששפיה אחר קושי דבר שאינו מצוי הוא ואע"פ שחששו בענין טבלים בקיעת נאד וכן בהרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו חוששין למיתה ואסורה מיד באלו סופן לבקוע ולמות אבל זו אדרבה סופה להרבות בקשוי עד שתלד ואין חוששין לשפוי אף מדרבנן וכדקאמר ר' יצחק עלה בגמרא אינו כלום ומ"מ יש פוסקין לחוש מדרבנן ולהצריכה שמור וכבר ידעת שימי זיבה הם אחד עשר יום הבאים לאחר הנדות ואינה חוזרת לפתח הנדות עד שתעבור ימי זיבה ותמנה שבעה נקיים אם בתוך אחד עשר אם לאחר אחד עשר הא כל שעברה אחד עשר יום בלא זיבה או שנעשית זבה אלא שספרה שבעה נקיים הרי הן ימי נדה לטמאה בקשויה אע"פ שלא טבלה כמו שביארנו בפרק ראשון בביאור פתח נדה שבמסכת ערכין ואע"פ שלא היתה רגילה לראות אלא משלשים לשלשים ואע"פ שגדולי המחברים כתבו בפירושי המשנה בענין זה שזמן הנדות הוא הזמן המורגל אצלה להיות בו נדה אשגר לישן הוא ואף הם לא כונו בה אלא למה שכתבנו:

8 ואח"כ פירש היאך השופי שאחר הקשוי מפקיע דינו של קשוי ומחזיר תורת טומאת הדם לישנה ופירש שאם קישתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום שהם ימי זיבה אם שפת אחריהן מעת לעת נפקע דין הקשוי למפרע ונעשת זבה וכשיולדת נעשת יולדת בזוב והוא הדין לקשתה שנים וראתה יום אחד בשופי ור' יהושע אומר לילה ויום ר"ל שלא כל מעת לעת במשמע אלא שתשפה יום שלם כסדרו לילה תחלה ואח"כ יום ואם התחילה לשפות בתחלת היום אינו מפקיע דין הקשוי עד שתשפה לילה שאחריו ומחרתו ולברר דבריו יותר אמר כלילי שבת ויומו שהכל יודעין שמבערב מתחילין בו בקדשה ובתוספות פירשו שלא הוצרך לכך שמשאמר לילה ויום הדבר ידוע שלילה ואח"כ יום קאמר אלא שפירושו שצריך שתשפה לילה ויום במעט תוספת לפניו ולאחריו כלילי שבת ויומו והלכה כר' אליעזר ופירוש הדברים ששפתה מן הצער ולא מן הדם כלומר כל ששפתה מן הצער ר"ל החבלים והקשוי אע"פ שלא פסק הדם שופי הוא ומינה שאם פסק הדם ולא פסקו החבלים אינו שופי ומ"מ פי' בגמ' בשופי זה שמעת לעת שכתבנו שהוא מפקיע דין הקשוי דוקא כשילדה מתוך אותו השופי וכל שהשופי סמוך ללידה טמא הא כל שחזרה וקשתה עד שנעשה הקושי סמוך ללידה טהור והוא שאמרו קשתה יום אחד ושפתה שנים וילדה או שקשתה שנים ושפתה אחד וילדה או ששפת אחד וקשת אחד ושפת אחד וילדה הרי זו יולדת בזוב אבל שפתה יום אחד וקשתה שנים וילדה או ששפת שנים וקשתה יום אחד וילדה או שקשתה אחד ושפת אחד וקשת אחד וילדה אין זו יולדת בזוב כללו של דבר קושי סמוך ללידה טהור ואינה יולדת בזוב שופי סמוך ללידה טמא והרי זו יולדת בזוב וגדולי המחברים כתבו ששופי שמעת לעת מפקיע דין הקשוי אע"פ שחזרו לה החבלים ושמא הם מכוונים בששפת אחר החזרה מעת לעת וילדה מתוך השופי וכן אמרו בגמרא חנניא בן אחי ר' יהושע אומר כל שחל קשויה בשלישי שלה אפילו כל היום בשופי אין זה יולדת בזוב ודבר זה י"מ דלאו כהלכתא היא אלא שחנניא סובר כר' יהושע שמצריך לילה ואח"כ יום וכל שחל לאו דוקא התחלה שהרי כבר ראת בקושי שנים אלא פירושו כל שנכנס קשויה בשלישי לראייתה אפילו שעה אחת ושפת כל שאר היום ועוד שעה אחת מן הרביעי לתשלום מעת לעת אין זו יולדת בזוב שאין זה לילה ויום ואין נראה כן שאם כן היאך אמרו כללו של דברי לאתויי הא דחנניא ועוד היאך אמרו בסוף הסוגיא לאפוקי מדחנניא היה לו לומר לאפוקי מדר' יהושע אלא חנניא כר' אליעזר סבירא ליה שכל מעת לעת מפקיע אלא שמוסיף על דבריו שכל שנכנס הקשוי בשלישי לראייתה הואיל והוא יום הגומר והגורם לזיבה גדולה אע"פ ששפת רוב היום ושהשלימה מן הרביעי מעת לעת בשופי או אפילו שני ימים אינה יולדת בזוב עד שתראה שלשה ימים אחרים בשופי וי"מ לשטה זו עד שתשפה מעת לעת אחר השלישי ומתוך כך יש פוסקים כחנניא ומדקאמר הכא לאתויי הא דחנניא ויש פוסקין דלא כחנניא ומדקאמר בסוף הסוגיא לאפוקי מדחנניא וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ"מ ראיתי להם שכתבו חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה אפילו כל היום כלו בשופי אין זו יולדת בזוב שהרי יום הלידה סמוך לקושי ושמא כך הוא מפרש דבריו של חנניא:

9 כמה היא קשויה כלומר באיזה זמן הקרוב ללידה דנין את הצער והחבלים בקושי שמחמת לידה ופירש ר' מאיר אפי' ארבעים וחמשים יום ופי' בגמ' כל שראתה בימי זיבה שבתוכם ולאו דוקא כל חמשים ומ"מ אפשר לפרשה בכל החמשים יום וכגון שלא השלימה בהם ספירת שבעה וכן זה שאמרו ארבעים וחמשים פירשו בגמ' ארבעים לבריאה וחמשים לחולה שהחולי מנדנד את הולד וממהר אל לדתה ור' יהודה אומר דיה חדשה ר"ל חדש תשיעי ור' יוסי ור' שמעון אומרין אין קשוי יתר משתי שבתות והלכה כדבריהם והילכך כל שקישת ארבעה עשר יום קודם הלידה הרי זה דם קשוי אבל כל שקשת קודם לכן אע"פ שילדה לה מתוך הקשוי הרי זה יולדת בזוב ובזמן הזה הואיל ואף בטפה כחרדל יושבת שבעה נקיים מספק שמא ראתה שלשה ימים וכן קושי סותר כל שבעה מספק שמא בימי נדה היא כלן יולדות בזוב הן:

10 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: