מאירי על נדה מ״ג

1 הזב מטמא במשא שהרי נאמר במשכבו והנושא אותם וכל שכן גופו והיסט בכלל משא מעתה אם ראש קנה בקומטו של טהור והסיט בו הטהור את הזב ניטמא הטהור שהרי נשא הטהור את הזב בהסיטו והואיל וטומאת בית הסתרים מטמאה במשא כך המסיט בבית הסתרים טמא אבל אם היה ראש קנה בתוך קומטו של זב והסיט בו הזב את הטהור לא ניטמא שלא מצינו בכל הטמאות טומאת המסטת זב וטהור ותטמאנו אלא בזב וחביריו ולא נאמרה בהם אלא כשהסיטו ממקום גלוי שלהן דכתוב וכל אשר יגע בו וידיו לא שטף במים ופסוק זה לא במגע הזב הוצרך שהרי כתוב במקום אחר והנוגע בבשר הזב ולא בא אלא ללמד היסטו אע"פ שלא נשאו הואיל ונדנדו ואנו סומכין וידיו עם מה שלפניו ומפרשין וידיו לא שטף במים על נטילת ידים ולמדנו מכאן על הסיטו שאינו אלא בכעין ידיו שהן גלויות ר"ל שיהא ההיסט יוצא ממקום גלוי ומסיט במקום גלוי:

2 י"מ בסוגייא זו קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא מפני שנגע הקנה ר"ל בגלויו של זב וניטמא הקנה וטימאתו אבל קנה בקומטו של זב לא ניטמא הקנה ואין זה נכון שהרי דבר למד מענינו ובהדיא מוכיח בסוגיא זו שלענין היסט נאמרה ועוד שהרי הקנה פשוטי כלי עץ הוא והיאך מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול ופקק בראשו ובקנה של זיתים שאלו קנים ממש אף כשיש פקק בראשן אין מקבלין טומאה כדאיתא בשבת פרק כלים מ"מ הרי מגע הזב עושהו ראשון ואינו מטמא אדם אף בחבורין וכמו שהתבאר באחרון של זבים במשנת הנוגע בזב או שהזב נוגע בו אלא שהדבר ברור כמו שפירשנו:

3 כל שראה שכבת זרע ולא הרגיש בה כל גופו אלא שראה בלא קושי ובלא תאוה אינו מטמא אבל אם הרגיש בעקירתו אע"פ שלא הרגיש ביציאתו טמא וזהו כלישנא קמא וכן פסקוה גדולי המחברים ונראה הטעם מפני שהוא ממוצע בין לשון אמצעי ללשון אחרון שלפי לשון אמצעי אפילו נעקר בהרגשה אע"פ שלא יצא בהרגשה טהור וללשון אחרון כל שראה שכבת זרע אפילו בלא שום הרגש טמא ונמצא לשון ראשון ממוצע ביניהם ומ"מ גדולי המפרשים פסקוה כלשון שלישי ונראין הדברים כדברי גדולי המחברים ומטעם שכתבנו:

4 היה מהרהר ולא ראה בחלום ששמש מטתו אלא שמצא בשרו חם על ידי הרהור טהור אבל אם ראה ששמש מטתו בחלום ומצא בשרו חם אע"פ שלא מצא שכבת זרע טמא אי אפשר שלא ראה בהרגש הואיל ומצא בשרו חם על ידי הרהור ותשמיש שבחלומו אלא שהיה דבר מועט ונתקנח מאיליו בבשרו או בכליו:

5 בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם טבילתו לכשיטיל מים טמא מפני שצחצוחי זיבה יוצאין בהטלת מים ופירשוה במסכת חולין כ"ד ב' דוקא בזקן אבל בילד הואיל ויורה כחץ בחוזק כבר יצא כלו ועד כמה הוא ילד לענין זה כל שעומד על רגלו אחת ונועל מנעלו או חולצה וכבר ביארנו למעלה שאף האשה ששמשה מטתה ולא כבדה את הבית ר"ל שלא נתקנחה קודם טבילתה הרי היא בטומאתה לענין טהרות:

6 קרויו של גוי טהור לגמרי שלא אסרו אלא על זיבתו כמו שהתבאר:

7 גר שמל ולא טבל שעדיין הוא גוי גמור ונתחמם עד שנעקר קרויו וירד וטבל קודם שיצא ואחר טבילתו יצא הרי זה ספק אם דנין אותו בקירויו של גוי אחר שנעקר בגיותו או שמא דנין אותו אחר יציאה ומתוך כך מחמירין בה מספק:

8 מי רגלים של זב וזבה טמאים כמו שהתבאר נעקרו מי רגלים שלהם אחר ספירה קודם טבילה ואח"כ ירדו וטבלו ואחר הטבילה יצאו הדבר ספק שמא בתר עקירה אזלינן ומעיינות זבים הם או שמא לא נאמר כן אלא בשכבת זרע שאי אפשר לו לעכבו אבל מי רגלים שאפשר לעכבן בתר יציאה דיינינן להן וכשם שהוא ספק בזבה ישראלית כך הוא ספק בנכרית שנעקרו מי רגליה וירדה וטבלה לשום נדות אם הולכין אחר עקירה להחמיר אע"פ שעיקר זיבתה מדברי סופרים או שמא מקילין בה אחר שזיבתה מדברי סופרים לדונה אחר יציאה ומתוך כך מחמירין בכלן:

9 דם הנדה והזבה והיולדת מטמאין בכל שהוא בין לרואה עצמה בין במגע של אחרים וכן זובו של זב מטמא בכל שהוא בין לרואה בין לנוגע ואינו צריך חתימת פי האמה אלא שדם הנדה והזבה והיולדת מטמא לח ויבש וזובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח ואלו שהזכרנו כל שהן מטמאין טומאתן במשהו ומטמאין במשא ובמגע ומטמאין משכב ומושב לעשות על ידן אב הטומאה ומ"מ ראיה ראשונה של זב אינה בדין זיבה שאינו מטמא במשא אלא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר וכן ששיעורו לרואה בכל שהו ולנוגע בכעדשה עד שיראה פעם שניה ונעשה בה זב לטומאה ואינו נעשה זב לקרבן עד ראיה שלישית כמו שהתבאר וזיבה וקרי שניהם שוים שלא לטמא עד שתצא טומאתן לחוץ כמו שביארנו במשנתנו:

10 ולענין ביאור מה שאמרו כאן זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא פירושו במשא שאם במגע לא הוצרך לכך שאף הקרי מטמא במגע:

11 שכבת זרע טימאתו חלוקה בין גוי לישראל שקירויו של גוי טהור כמו שביארנו וכן טומאתו חלוקה בין גדול לקטן ר"ל שאין שכבת זרע מטמאה אלא מבן תשע ולמעלה שהוא ראוי לביאה אבל שאר הטמאות שאין... טומאתן חלוקה בין גדולים בין קטנים:

12 אע"פ שביארנו בשרץ ששיעור טומאתו בכעדשה ובמת ובנבלה שטומאתן בכזית כל שהוא אבר שלם כבריתו בשר וגיד ועצמות ושיהא עליו בשר כדי להעלות ארוכה אין לו שיעור אלא מטמא באי זה שיעור וכל שחסר ממנו כלום יצא מכלל אבר וחוזר לשיעורו וכל שאתה מזכיר שרץ בתלמוד פירושו אחד משמנה שרצים המטמאים כמו שהוזכרו בתורה ועכבר שהוזכר ביניהם פירושו בשל יבשה אבל עכבר של ים אינו מטמא השורץ על הארץ כתוב וכן הדין בשאר:

13 המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה אם ראתה וכן בת עשרה לזיבה אם ראתה שלשה ימים רצופים אחר שבעת הימים ופירוש דברים אלו לענין טהרות הא לענין ביאה אינו כלום שאין ביאתה ביאה לחייב את בועלה ואף אינו משום בועל נדה להיותו כנדה אלא משום נוגע לבד שהוא ולד הטומאה אלא לענין טהרות נאמרה שכך דרשו רבותינו ואשה כי יזוב וכו' ואשה לרבות תינוקת בת יום אחד וכן תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה ואע"פ שקירויו טהור עד שתהא ביאתו ביאה בזיבה מיהא מטמא אם ראה שתים דכתוב איש מ"מ לרבות תינוק בן יום אחד ומטמא בנגעים דכתוב אדם כי יהיה בעור בשרו ולא כתיב איש אלא אדם שהוא שם המין כלומר אדם כל דהו ומטמא במת ר"ל שאם נכנס באהל המת טמא וצריך הזאה שלישי ושביעי דכתוב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ואין צריך לומר שאם נגע במת שטמא שאף בשרץ ונבלה כן וכן אין צריך לומר שאם מת שהוא מטמא באהל שאף בנפל כן אפילו לא נתקשרו אבריו בגידין וזוקק ליבום ר"ל שאם נולד לזה שמת אח ביום מיתתו זוקק את אשתו ליבום אחר שנולד בעוד שהיה זה עדין חי שנמצא עמו בעולמו וכן פוטר את אמו מן היבום כל שנולד הן בחיי הבעל הן לאחר מיתתו ואפילו מת בתוך שלשים יום אחר שמכל מקום חיה אחר מיתת האב שעה אחת ומ"מ אינו פוטר מן החליצה אלא אם חיה אחר הבעל שלשים יום הא כל שמת תוך שלשים יום חולצת ולא מתיבמת אבל העובר אינו פוטרתה אף מן היבום ומאכיל בתרומות ר"ל בת ישראל הנשאת לכהן ומת בעלה כל שנולד לה בן או בת מאכילין אותה אף ביומן כל זמן שהולד חי אבל עובר אינו מאכילה ופוסל בתרומה אי אפשר לפרש שאם היא כהנת ונשאת לישראל שאלו היה לה ולד ממנו היתה חוזרת לתרומה שיהא תינוק בן יום אחד פוסלה שהרי זו אף העובר פוסלה שהרי אמרו ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם כנעוריה פרט למעוברת אלא שפוסל עבדי אביו ופירשו הענין בגמ' כגון שהיו לאביו שתי נשים אחת כשרה ואחת פסולה ויש לו בנים מן הכשירה ומת ונולד ביום מיתתו בן לפסולה והוא חלל והרי הוא יורש גם כן ויש לו חלק בעבדים ונפסלו העבדים מתוך חלקו של זה הא עובר מיהא אינו פוסל את העבדים ואוכלים בשביל האחרים עד שיולד חלל זה שאין קנין לעובר והוא הדין אם אין לו אלא אשה אחת והיא פסולה שאם נשארה מעוברת העבדים אוכלים בשביל המשפחה עד שיולד זה שהרי אמרו ביבמות פרק אלמנה אין לו בנים אוכלים בשביל המשפחה אלא ריבותא אשמעינן שאע"פ שיש לו בנים מן הכשרה אין אוכלים מפני חלקו של חלל וכן פירשוה גדולי הדורות:

14 ונוחל ומנחיל ר"ל נוחל מן האם אם נולד הוא ביום מיתתה להנחיל לאחיו מן האב לכשימות אבל עובר לא דקיימא לן בעוברה שמתה איהו מית ברישא ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב ואע"פ שהזכירו באחד שפרכס שלשה פרכוסין אחר מיתת אמו אין זה אלא כזנב הלטאה שמפרכסת בלא שום חיות ומ"מ דוקא במתה מתוך חולי הא בידי אדם היא מתה ברישא ולא עוד אלא שאפשר לו לחיות שהרי בן פקועה ששחטו את אמו נאמר עליו אפילו חורש בשדה וכו' וכן ביושבת על המשבר בשבת ומתה אמרו בערכין שמביאין סכין אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את כריסה ומוציאין הולד שמא ימצא חי ומפני שהיושבת על המשבר כנהרגה דמיא וכן פי' עוד בגמ' נוחל ומנחיל שממעט בחלק בכורה כלומר שאם היו שם שני בנים בכור ופשוט ונולד זה השלישי ביום שמת האב הואיל ונולד בעוד שהוא חי כשימות זה הבן חולקים השנים בחלקו בשוה אבל אם לא נולד בחייו אלא לאחר מיתת האב כל שימות בכור נוטל בנכסיו חלק בכורה דנכסי האב קרינא ביה בשעת מיתת האב והוא שאמרו בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה וכן אם הבכור עצמו נולד לאחר מיתת אביו כגון שילדה אשתו תאומים שהיוצא ראשון בכור או שהניח שתי נשים מעוברות שהנולד ראשון בכור אינו נוטל חלק בכורה דיכיר בעינן הא כל שנולד בחייו אפילו היה הוא גוסס יכיר קרינא ביה וההורגו חייב דכתוב כל נפש ופירושו כשיצא מכלל נפל כגון שנתברר שכלו חדשיו והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם להתאבל עליו ואף זו דוקא כשיצא מכלל נפל כגון שנתברר שכלו חדשיו הא ספק כל שלשים יום בחזקת נפל ואין ההורגו נהרג ואין מתאבלים עליו אפילו מת ביום שלשים עצמו:

15 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: