1כבר ביארנו שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם צריך שתדע שדברים שאין ראויים לאדם כלל אפילו נזרעו לאדם אינן בחיוב מעשר אבל דברים המיוחדים לבהמה אלא שראויים לאדם על ידי הדחק כל שנזרעו לאדם חייבין אבל עלו מאליהן במקום המשתמר או שנזרעו סתם פטורין ומה שראוי לאדם שלא על ידי הדחק אע"פ שאין רגילים בהם אלא מתוך הדחק כגון בשני רעבון אפילו בסתם חייב אבל אם נזרעו לבהמה ונמלך וחשב עליהן לאדם בעודן מחוברין פטור שמחשבת חבור אינה מחשבה כמו שביארנו והסיאה והיא פוליו"ל והקורנית והוא הנקרא שדריג"א והאזוב סתמן לאדם וכל שעלו מאליהן במקום המשתמר חייבין:2ראשית הגז נוהג בכבשים אפילו גוזז את הטרפה חייב בראשית הגז אבל גזז את המתה פטור כמו שיתבאר במקומו:3המפקיר את כרמו ובא אחר וזכה בה פטור מן המעשר וכל שכן בפרט ובעוללות ובשכחה ופיאה אבל אם השכים הוא עצמו וזכה בו ובצרו פטור מן המעשר שלא נתחייב קודם דגון אבל חייב בלקט שכחה ופיאה ועוללות מדברי סופרים הואיל וחיובו במחובר או קודם דגון כך פירשו הטעם בתלמוד המערב וא"ת אחר שכן הרי מצינו חייב בפיאה ופטור מן המעשר ומשנתנו צווחת ואומרת כל שחייב בפיאה חייב במעשר אין זה כלום שמשנתנו מין קתני כלומר כל מין שחייב בפיאה וכו':4המנמר את שדהו ר"ל שהיתה זרועה מין אחד של תבואה ואחר שהתחילו בה מקומות להתיבש קצר את היבש ונשאר הלח מפוזר במקומות מפוזרים מכאן ומכאן אין זה הפסק לענין פיאה ונותן פיאה אחת על הכל הואיל ודרכן של בני אדם באותו המין שזורעין אותו כאחד כגון מיני התבואות והקטניות אבל אם דרכן של בני אדם באותו המין לזרעו מקומות מקומות כגון שבת וחרדל אע"פ שזה זרעם כאחד אלא שאח"כ הוא מנמרן ונעשין ערוגות מיוחדות כמנהגם נותן פאה אחת לכל אחד ואחד שאף הרואה יסבור שכך נזרעו לפי דרכך למדת שהשבת חייב בפיאה ומאחר שחייב בפיאה חייב במעשר שכך שנינו כל שחייב בפיאה חייב במעשר וכן מטמא טומאת אוכלים טעם הדבר מפני שהשבת עקרו לאכול הוא עומד וכמו שאמרו לכמך קאי ר"ל לכתשו עם עקריו לטבל בו וכמך פירושו כתח שהשבת נכתש בתוכו והוא עקר שלו ומאחר שסתמו לכך אוכל הוא אבל אם חשב עליו לקדרה הואיל ואין נתינתו בקדירה אלא להטעים את התבשיל כשאר הסמים אין זה אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואם לא חשב עליה לקדירה אלא שנתנה בקדירה עד שלא נתנה טעם בקדירה מטמאה טומאת אוכלין משנתנה טעם בקדירה אינה מטמאה טומאת אוכלין וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף מחשבה לקדירה אינה מועלת ולא הופקעה ממנה טומאת אוכלין אלא משתתן טעם בקדירה ולפי דרכך למדת שכל שעשוי להטעים את התבשיל לבד או ליתן לו ריח או צבע אינו אוכל ומעתה הקושט והחמום וראשי בשמים והרתייה והחלתית והפלפלין היבשין וחלת הריע והוא הזעפראן כל אלו אינן מטמאין טומאת אוכלין שאין אכילתן להנאת גופן אלא לאחת מאלו שהזכרנו ואין תרומה נוהגת בהם שאין זה אוכל ומה שאמרו תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' כמון שני שהוא עצמו לאכילה וכן כל אלו אין נקחין בכסף מעשר שהרי נאמר בו ואכלת שם והני לאו אוכל נינהו והשבת מיהא שביארנו שהוא אוכל וחייב בתרומה אם נתנתו לקדירה וכבר נתנה בו טעם הרי הוא כפירשא בעלמא ואין בו משום תרומה ר"ל שאם חזר הקלח ונתערב בשל חלין אינה מדמעת ולענין כסף מעשר אם מכוין בלקיחתו ליתן טעם אינו נקח בכסף מעשר ואם הוא מכוין בו לכמך וכיוצא בו מענינים שבאכילה עצמו הרי זה נקח בכסף מעשר:
