מאירי על נדה ל״ד

1 המשנה השלישית והיא בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר דם הנכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרין כרקה ומימי רגליה כלומר שהיא טמאה אלא שטומאתה כטומאת רוקה ומימי רגליה ולא כטומאת דם נדה וענין מחלקתם בדם הנכרית הוא שהדבר ידוע שהנכרית ודם הנכרית אינם בדין טומאה מן התורה שנאמר דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה זב וכו' בני ישראל ולא הגוים אבל חכמים גזרו בהן להיותן כזבים וכזבות כל שהן בזכר מבן תשע ולמעלה ונקבה מבת שלשה ולמעלה ופירשו עכשו לדעת בית שמאי שלא גזרו בהן אלא על רקה ומי רגליה שהם מצויים תמיד אבל דמה טהור ופי' הטעם בגמ' דשיירו בה רבנן כי היכי דלהוו בה היכרא מדרבנן הוא דמטמו כדי שלא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים ובית הלל מטמאין ולא טומאה גמורה כדם נדה ישראלית לטמא בלח ויבש אלא להיות דמה מטמא כרוקה ומי רגליה שמטמאין לחין ולא יבשים ודי בזה היכר ודם טהרה של מצורעת הוא דם הירוק או דם לידתה אחר שבעה לזכר ושבועים לנקבה ובית שמאי מטהרין אותה לגמרי שאע"פ שרוקה ומי רגליה טמא מצד צרעתה וכמו שאמרו לזכר או לנקבה לרבות מצורע למעיינותיו ומצורעת למעיינותיה דם טהרתה מיהא טהור שאין זה בכלל מעינותיה שאין בכלל המעין אלא דומיא דרוק שמתעגל ויוצא ובית הלל מטמאין אע"פ שאינה בכלל מעין מ"מ רחמנא רביה דאי לשאר מעינותיה מזכר נפקא אלא לא נתרבית אלא לדמה אע"פ שאין בה טומאת דם דם היולדת שלא טבלה ר"ל שיצאה מזמן טומאת לידה ונכנסה לזמן דם טהרה כגון אחר שבעה לזכר ואחר שבועים לנקבה אלא שלא טבלה עדין בית שמאי אומרין שהדם מ"מ יצא מכלל טומאה מצד הדם ואין לה אלא טומאת שאר מעיינות שבה ר"ל רקה ומימי רגליה ואע"פ שאין טומאת מעין לדעתם אלא במתעגל ויוצא גזרו בה לאחר שבעה אטו תוך שבעה ומטמאה בלח אבל לא ביבש שעשו בה הכר שלא לשרוף עליה ואע"פ שדם הנכרית טהרו לגמרי משום היכרא בזו הואיל והוכרחו לגזור בה ולטמאה שיירו בה שלא לטמא ביבש ולבית הלל כל שלא טבלה לא פקעה המנה טומאת דם נדה ומטמאה לח ויבש ומודים ביולדת בזוב שאע"פ שעבר זמן טומאת לידה הואיל ולא נכנסה לזמן דם טהרה שהרי זבה היא שלא פקעה הימנה טומאת דם נדה ומטמאה לח ויבש הא מ"מ אם השלימה זמן טומאת לידה וכן שספרה שבעה נקיים ולא טבלה הרי הם במחלקותם שלבית שמאי מטמא לח ולא יבש ולבית הלל לח ויבש וכן היא שנויה בגמרא בהדיא:

2 זהו ביאור המשנה ובכלה הלכה כבית הלל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

3 הנכרי זובו טמא ואף מן הסתם עשאוהו כזב כמו שביארנו אבל שכבת זרע שלו טהור שיירוהו שלא לגזור עליו כדי שיכירו הכל שטומאתו אף בזיבתו מדברי סופרים ולא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים מעתה נכרית שפלטה שכבת זרע מנכרי טהורה מישראל טמאה ר"ל טפת הקרי ובת ישראל שפלטה שכבת זרע מנכרי אותה טפה טהורה לגמרי ומה שאמרו שכבת זרע של ישראל אפילו במעי גויה טמא פירושו שאם תפלטנה על הבגד תטמאנו שאם לטומאת עצמה טמאה ועומדת היא אבל מה שאמרו של נכרי טהורה בכל מקום אפילו במעי ישראלית פירושו אע"פ שבישראל אף במעיה טמאה שאע"פ שמגע בית הסתרים היא מ"מ אנו דנין אותה כרואה ובנכרי טהורה והוא הדין שהטפה טהורה לכשתפלטנו כמו שביארנו ונכרית שפלטה שכבת זרע של נכרי ונתערבו בה מי רגלים הכל טמא מצד מי רגלים שבה שגזרו עליהן:

4 כל שביארנו בשכבת זרע של ישראל שטמאה פירושו בתוך שלשה הא לאחר שלשה כבר הסריח ופקעה טומאתו ומ"מ דוקא בישראלית שמתוך למצות גופן מתחמם ומסריח אבל במעי גויה הדבר ספק שמא מתוך שאינם דואגים לדבר אין גופם מתחמם ואינו מסריח או שמא מתוך שאוכלים שקצים ורמשים חביל גופיהו ומסריח ומתוך כך טומאתו ספק ויראה דוקא יום רביעי דיו שרבית עליו יום אחד:

5 מצורע זכר שהוחלט טעון פריעה ופרימה ועטיה על שפם אבל המצורעת אינה טעונה פריעה ופרימה ואינה עוטה על שפם וכן התבאר בכריתות ח' ב' וכן המצורע הזכר שאסור בתשמיש המטה בימי הסגרו ובימי ספירו במצורעת מותרת:

6 כבר ביארנו שזיבת הנקבה מטמאה אף באונס מה שאין כן בזיבת הזכר וכן ביארנו למעלה שתינוק בן יומו מטמא בזיבה אבל קרי שלו אינו מטמא עד שיהא ראוי לביאה וכן ידעת שראייה ראשונה של זב גדול נדונת כקרי ואינה מטמאה במשא מתוך כך שאלו כאן ראייה ראשונה של זב קטן אם נדונת כקרי שלו ולא תטמא כלל או כקרי של גדול לטמא במגע וביררו בה שמאחר שאלו ראה אחת מצטרפת עמה אף היא נדונת כקרי של גדול ומטמאה במגע ובמצורע מיהא כל שראה זיבה אף ראייה ראשונה שלו מטמאה במשא דמקום זיבה מעיין הוא ואין זה פחות משאר מעיינותיו ר"ל רקו ומי רגליו שמטמאין במשא מאחר שהזב עצמו מטמא אדם וכלים משראה שתים כל שכן שהטפה עצמה מטמאה אדם וכלים שאם גרמה להיות הרואה אותה מטמא כל שכן שהיא מטמאה ויש בסוגיא זו קצת בלבול בנסחאות וכבר העירו בה גדולי הרבנים ככל הצורך: