מאירי על נדה נ׳

1 כל שהוא חייב במעשרות מטמא טומאת אוכלים שמאחר שחייב במעשר אוכל הוא שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם ושהוא נשמר ושגדוליו מן הארץ ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשר ופי' בגמ' לאתויי בשר ביצים ודגים שאין גדולן מן הארץ ויש שאין גורסין בשר ומפני שמעשר בהמה נוהגת בבשר ואע"פ שאינו נוהג בבשר ממש מ"מ נוהג הוא במין בשר ר"ל בבהמה ויש גורסין כגון בשר חיה ביצים ודגים שאין בהן תורת מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין כל שחייב בפאה חייב במעשרות ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה וזה שידוע שכל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר אע"פ שאין לקיטתו כאחד ושאין מכניסו לקיום ובפיאה אינו חייב אלא בדבר שהוא אוכל ולמעט ספיחי סטים וקוצה שאינן עומדין אלא לצבוע אע"פ בזמן שקרויים ספיחים ראויים לאכילה מצד רכותן ועל דבר זה הוא קוראן ספיחים וי"מ שאינן קוראן ספיחים אלא מפני שאין דרך לזרעם אלא שעולין מאליהן ושהוא נשמר ולמעט הפקר וגדולו מן הארץ ולמעט כמהין ופטריות ושתהא לקיטתו כאחד שאין כל פגיה מתבשלין כאחד ולא נלקטין כאחד ושיהא מכניסו לקיום לאוצר ולמעט ירק אע"פ שחייב במעשר מדברי סופרים ושומים ובצלים מיהא חייבות בפאה שמכניסן לקיום הם:

2 כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה ויש חייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז שהרי ראשית הגז אינו נוהג אלא בכבשים שהצמר שלהן ראוי לבגדים ומתנות נוהגות בכל בהמה טהורה כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור והוא שכבר ידעת שדין שביעית שכל שאדם נהנה מאותם הפירות צריך שיהנה בהם בקדושה ר"ל שלא לעשות בהם סחורה אלא שמוכר מהם לצורך הוצאותיו בשאר אוכלין ואף אותו מעט לא במדה ולא במשקל ומנין שלא יראה כסוחר אלא בדרך עראי ובאומד שיהא נראה כזוכה מן ההפקר ושלא לעשות ממנו מלוגמא או אפיקטויזין ודין ביעור הוא שאף הנאתם או אכילתם אינה מותרת אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה אתה אוכל בבית כלה לחיה שבשדה אתה צריך לבערו מן הבית ואין ספק שכל שאתה חייב בביעורו יש בו קדושת שביעית אבל יש דברים שיש בהם קדושת שביעית ואינם בתורת ביעור אלא נהנין בו עד ראש השנה וכלל הדברים אלו הוא שכל שהוא אוכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים אם אינו מתקיים בארץ ישנו בדין שביעית ובדין ביעור לו ולדמיו ובכלל זה כל פירות האילן וכל עיקרי הצבעים שאין שרשם מתקיים בארץ ועלי הלוף והדנדנה שאף הם כלים בימות הגשמים אבל עקרי הלוף והדנדנה שהם ראויים ליהנות בהם יש להם שביעית ואין להם ביעור שהרי מתקיימים הם בארץ ואינם כלים:

3 כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וזהו לסימן טהרה כל דגים שהתורה ייחסה לטהרתם סנפיר וקשקשת ובא להודיע שכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר וטהור הוא אבל יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוא טמא ונמצא שהכל תלוי בקשקשת ואין צורך לעיין בסנפיר כלל ולא נזכר בתורה אלא על שם יגדיל תורה ויאדיר להודיע שאין קשקשת בלא סנפיר כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים ואף זו לסימן בהמה וחיה טהורה שכל שיש לה קרנים בידוע שיש לו טלפים ר"ל שפרסותיה סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה וחיה טהורות ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים והוא החזיר:

4 כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו שאין לך טעון ברכה לאחריו שלא יהא טעון ברכה לפניו כגון כל מיני מאכל ויש הרבה מצות שטעונות ברכה לפניהם ולא לאחריהם כגון לולב שופר וציצית והדומה להם וכן כל מיני הריח אין ברכה לאחריהם כלל שהנאה מועטת היא אבל הירק והמים יש ברכה לאחריהן בורא נפשות רבות ומה שביארנו במצות שאין ברכה לאחריהן דוקא לענין חובה אבל אם רצה לברך רשאי וכמו שאמרו בגמרא בני מערבא בתר דמסלקין תפלייהו מברכי אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו וודאי הוא הדין בכל המצות אלא שאחרוני הרבנים כתבו שלא נאמרה אלא בתפילין ומה שאמרו בתלמוד המערב בשני של ברכות כיצד מברך עליהן בשל יד על מצות תפילין ובשל ראש על הנחת תפילין כשהוא חולצן מהוא אומר לשמור חקיו ואתיא כמאן דאמר בחקת תפילין הכתוב מדבר ברם מאן דמר בחקת הפסח הכתוב מדבר לא בדא ואף הם נותנים טעם לדבר מפני שהמניח תפילין לאחר שקיעת החמה עובר בעשה ואחר שחליצתן מצוה מברך עליה וקשה לדבריהם שאם כן כשאמרו בגמרא על בני מערבא בתר דמסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו' וצונו לשמר חקיו לאתויי מאי היה לו להשיב שאר מצות אלא ודאי אף בשאר מצות כן ומה שאמרו בתלמוד המערב שהזכרנו למאן דאמר בחקת הפסח לא בדא לא הקפיד אלא על לשון שמירת חק וכונתו שהוא מברך לשמור מצותיו ומ"מ כתבו בתוספות שאי אפשר לברך במצוה לאחריה אלא כשנגמרה חובתה כגון סלוק תפלין בלילה או בערב שבת ויום טוב או סלוק ציצית בלילה וכן תקיעת שופר ונטילת לולב ודומיהן אבל מצות שאין להם גמר כגון תלמוד תורה ומזוזה וכיוצא בהן או אם חולץ תפליו או טליתו ביום היאך יברך בסלוקן ועדיין הם חובה עליו וא"ת א"כ הרי קושיתך בצדך שכשאמרו בגמרא לבני מערבא דכד מסלקי תפלייהו מברכי אשר קדשנו וכו' לאתויי מאי היה לו להשיב לאתויי מצות שאין להם גמר אין זה כלום שאין לשון לאחריה נאמר אלא לאחר שנגמרה המצוה וא"ת והרי קורא בתורה בצבור מברך לאחריו אע"פ שעדיין חובה עליו בזו מצווה הוא לגמור כדי שיהו שלשה או שבעה קורין כתקנת חכמים:

5 זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

6 כבר ביארנו שהירק אינו חייב בפאה ושהבצלים והשומים חייבים בה וכבר ידעת שאין מניחין פיאה משדה אחת על חברתה אלא כל שדה מניח בו פיאה שלו בפני עצמו ואם היה שדה אחד אלא שהיה נחל או אמת המים מפסיק בין שני חלקיו כל שהנחל קבוע או אמת המים קבועה הרי הוא כשתי שדות וכן התבארו במקומם הדברים שהם מפסיקים לענין זה ושאינם מפסיקים ומה שאנו צריכים לה בכאן הוא שאם היתה שדהו זרועה ירק והיו שורות של בצלים בין הירק עד שהיו שם הרבה שורות של בצלים אע"פ שירק מפסיק בין כל שורה ושורה מהם נותן פיאה אחת לכל הבצלים ודיו שהדבר נכר ששדה אחת היא ואין הירק קרוי הפסק:

7 יתבאר במקומו שאין אוכלין מקבלין טומאה אא"כ הם אוכלין המיוחדין למאכל אדם אבל כל שאינו מיוחד למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיחשב עליו ליחדו לאכילה וכשיחשוב עליו לכך מקבל טומאה ודוקא כשיחשב עליו משנראה לטומאה ר"ל משנתלש והוא שאמרו עולשין שזרען מתחלה לבהמה ונמלך עליהם לאדם ואח"כ נתלשו והוכשרו אינן מקבלין טומאה עד שיחשב עליהן משנתלשו שמחשבה שחושב עליהם בעודן מחברים אינה מחשבה אבל כל שחושב עליהם משנתלשו מוכנים לקבל טומאה אחר שיוכשרו אחר המחשבה:

8 בראשון של מסכת טהרות התבאר שנבלת עוף טהור אינה מקבלת טומאת אוכלין מפני שאינה מיוחדת למאכל אדם ודוקא בכפרים אבל בכרכים מתוך שהרבה בני אדם מצויין שם מיוחד לאוכל אדם קרינא ביה ואינה צריכה מחשבה ובכפרים במחשבה או בכרכים אף בלא מחשבה מקבלת טומאת אוכלין בלא הכשר שהרי סופה לטמא אדם וכלים בכזית שהרי מטמאה היא בגדים בבית הבליעה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר וזה שהצרכנו לנבלת עוף טהור מחשבה בכפרים ואין אומרים הואיל וכבר חשב עליה לאכילה בחייה תהא מחשבה מועלת אף לאחר שנתנבלה טעם הדבר שכמו שביארנו בעולשין שמחשבת חבור אינה מחשבה כך בזו מחשבת חיים אינה מחשבה ואי אתה צריך להעמידה בשלא חשב עליה מחיים כגון גוזל שהוא עוף שאינו מזומן שנפל מן הריס ר"ל מן השובך לגת ומת שם שלא היה מזומן לפנינו בחייו כדי לחשב עליו אלא אף בתרנגולת כן ואף מעשה היה ביבנה בתרנגולת שנפלה לגת ומתה ונגעה בשרץ ואלמלא שהיו שם גוים וחשבו עליה לאכילה מצדן לא היו מטמאין אותה אע"פ שהיתה בה מחשבה מחיים שהרי מזמנת היתה ואי אפשר לפרשה בתרנגול הבר שהרי עוף טמא הוא ונבלת עוף טמא אינה מטמאה בבית הבליעה ואין לה שום טומאה ואע"פ שמ"מ אם חשב עליה לאכילה מקבלת טומאת אוכלין מ"מ למטה בשמועת גוזל שנפל לגת הביאוה לענין עוף טהור ואע"פ שמ"מ אפשר לפרשה בתרנגולתא דאגמא שהוא עוף הבר ועוף טהור וכמו שאמרו תרנגלא דאגמא אסיר תרנגולתא דאגמא שריא וסימניך עמוני ולא עמונית כבר חזרו לומר עליה שאסורה מפני שראוה דורסת והיא הנקראת גירותא וא"כ על כל פנים תרנגולת שבבית היתה ולא הועילה בה מחשבת חיים ומ"מ תרנגולת זו אף בכרכים היתה צריכה מחשבה מפני שהגת ממאיסה לרוב בני אדם וכרכים שבים אצלה ככפרים מעתה גוזל או איזה עוף שנפל לגת וכיוצא בו אף בכרכים צריך מחשבה וכל שחשב עליה לנכרי מחשבת אכילה היא ומקבלת טומאת אוכלין אבל אם חשב עליה להאכילה לחיה או לעוף או לחרש שוטה וקטן אין מחשבתו כלום:

9 נבלת בהמה טהורה בין בכרך בין בכפר אינה צריכה מחשבה שסתמה לאכילה עומדת וכן אינה צריכה הכשר שסופה לטמא וחלב שלה בכרכים אין צריך מחשבה ולא הכשר אבל נבלת בהמה טמאה בין בכרך בין בכפר אין סתמה לאכילה וצריכה מחשבה לפחות מכזית שבה שאם יש בה כזית הרי מצד עצמה מטמאה אלא שחשב עליה לפחות מכזית ומצטרפת עם שאר אוכלין לטמא אבל אין צריכה הכשר וזה שאמר שהחלב בכפרים צריך מחשבה ואינו צריך הכשר אי אפשר להעמידה בחלב של בהמה טמאה אע"פ שנאמר בסמוך לה שאם כן אף בכרכים צריך מחשבה שהרי אף בשרה צריך מחשבה בכל מקום וכן מה שאמר בסמוך לנבלת בהמה טהורה שהחלב בכרכים אינו צריך הכשר לא בחלב של נבלת הבהמה נאמרה שזו ודאי צריכה הכשר שהרי אין סופו לטמא כדכתוב וחלב נבלה וטרפה יעשה לכל מלאכה מי שאיסורו משום נבלה וטרפה יצא חלב שאסורו מצד עצמו אלא פירושו בחלב בהמה טהורה שנשחטה ואינו צריך הכשר שכבר הוכשר בדם שחיטה ומ"מ הכשר שרץ בעי ר"ל שיגע בשרץ ויטמאנו אבל נבלת בהמה טהורה ונבלת עוף טהור ונבלת בהמה טמאה שאמרו אין צריכין הכשר פירושו לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ר"ל שמקבלת היא טומאת אוכלין בלא נגיעת שרץ מעצמה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה מיטמאה היא ממגע עצמה וא"ת א"כ מצינו נבלת עוף טהור מטמאה שלא בבית הבליעה ומהו שאמרו שאין טומאתה אלא בבית הבליעה שמא לא אמרוה אלא לטמא אדם או שמא אף לאוכלין ובשלא חשב עליה לאכילה בכפרים וגאוני הראשונים פירשו במה שאמרו בסמוך נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים מיהא בעיא הכשר שרץ שלקבל טומאה מן השרץ אינה צריכה הכשר אבל לקבל טומאה ממשקין טמאין בעיא הכשר ואין נראה כן שאם כן היה לו לומר הכשר לשרץ הכשר למים ועוד שבשום מקום לא הוזכרה טומאת משקין בלשון מים ועוד שהרי תלו הטעם מפני שסופו לטמא טומאה חמורה אלמא שמצד מגע עצמה מקבלת טומאת אוכלין כמו שפירשנו והכשר מים מיהא בעיא כאלו מקבלת טומאה מאחרים וכן עקר אלא שגדולי קדמונינו גורסין בה נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר כלי חרס מיהא בעיא ופירשו בה נהי דהכשר שרץ לא בעיא כלומר שאם נוגעת בשרץ טמאה שלא בהכשר הכשר כלי חרס מיהא בעיא שאם יש נבלת עוף טהור בתוך התנור ונפל שרץ בתוך התנור שניטמא התנור מאוירו אין נבלת העוף מקבלת טומאה מאויר התנור בלא הכשר כשאר אוכלין שהיו בתוך התנור שאם לא הוכשרו לא נטמאו וכמו שאמרו בסיפרא יכול אף הדלעת שנפלה לאויר התנור ולא הוכשרה תהא טמאה ת"ל אשר יבא עליו מים וכו':

10 אע"פ שכתבנו היוצא לנו מסוגיא זו דרך פסק רואה אני להעירך מעט בבאור הסוגיא דרך קצרה והוא שאמרו גוזל שנפל לגת חשב עליו להעלותו לנכרי טמא כאלו חישב עליו להעלותו לישראל לכלב טהור שאין מחשבה זו כלום ואע"פ שבעלמא אמרו טמא עד שיפסל מלאכול לכלב שמשמען של דברים שמצד שהוא נראה לכלב הוא טמא בזו מתחלה היה עומד למאכל אדם ואינו נפקע מטומאתו עד שיפסל מלאכול הכלב אבל זו שאינה ראויה לאדם אין מחשבה לכלב כלום ור' יוחנן בן נורי אומר אף לכלב טמא ולא שיהא סבור שתהא מחשבה אלא שהוא סבור שנבלת עוף טהור אינה צריכה מחשבה אלא מקבלת טומאת אוכלין בלא מחשבה והוא שאמר קל וחומר אם מטמא טומאה חמורה ר"ל אדם ובגדים בבית הבליעה שלא במחשבה לא יטמא טומאה קלה ר"ל טומאת אוכלין שלא במחשבה וכל שכן שהוא עצמו יקבל טומאת אוכלין והשיבוהו לא אם אמרת בטומאה חמורה שכן אינה יורדת לכך ר"ל לדין מחשבה ופירשו למטה שאינה עושה כיוצא בה שהמטמא מצדה אין הנוגע בו כיוצא בו תאמר בטומאה קלה שלפעמים עושה כיוצא בה שאם נטמאו בשרץ ונגעו בה אוכלין אותן אוכלין עושין כיוצא בהן והוא אם נגעו בהן משקין שהמשקין טמאים להיות תחלה והקשו ועדיין קל וחומר ומה טומאה חמורה שהיא קלה אצל זו שאינה עושה כיוצא בה מטמאה שלא במחשבה טומאה קלה שחמורה אצל זו שעושה כיוצא בה לא כל שכן שראוייה לטמא בלא מחשבה ומאחר שמטמאה טומאת אוכלין אף היא מקבלתה וחזרו ופירשוה בדרך זה לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שתטמא בלא מחשבה שאינה צריכה הכשר אלא מטמאה היא בבית הבליעה בלא הכשר שאין הנותן טומאה צריך הכשר אלא המקבלה תאמר בטומאה קלה שצריכה הכשר ומה שאמרו בנבלת עוף טהור שאינה צריכה הכשר פירושו הכשר שרץ אבל הכשר מים בעי על הדרך שפירשנו והקשה ולא תבעי נמי הכשר מים הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה וכמו שאמרו על כל זרע זרוע זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכים הכשר יצא נבלת העוף שסופה לטמא טומאה חמורה שאינה צריכה הכשר ותירץ בה שום טומאה חמורה בעולם שום טומאה קלה בעולם כלומר שלא אמרה על טומאה חמורה שבנבלת עוף טהור ולא על טומאה קלה שבנבלת עוף טהור אלא על טומאה אחרת וכך הוא הענין לא אם אמרת בטומאה חמורה של נבלת עוף טהור שמטמאה שלא במחשבה וכן הדין שכן טומאה חמורה בעלמא אינה צריכה הכשר כגון נבלת בהמה שמטמאה שלא בהכשר טומאה חמורה ר"ל אדם ובגדים במגע ובמשא תאמר בטומאה קלה שבה ר"ל טומאת אוכלין בכביצה שכן טומאת אוכלין דעלמא צריכין הכשר וחזר ואמר להן תרנגולת שביבנה תוכיח שהיא טומאה קלה וטומאה שלא במחשבה ואמרו לו גוים היו שם וחשבו עליה לאכילה ושאל בה ואם בכרכים למה לי מחשבה ויבנה ודאי כרך הוא ואי בכפרים ולא ביבנה ממש הוא אלא בכפר הסמוך לה ומתיחס לה הא ודאי לדברי הכל צריכה מחשבה והעמידוה בכרך אלא שהגת המאיסתה ונעשו אצלה ככפר להצריך בה מחשבה אלא שר' יוחנן בן נורי היה סבור שמ"מ נדון הוא ככרך: