צדקת הצדיק פ״ט

1 ערכין פתח ↗

אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁל מְסַפֵּרי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים״, וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר רוח בְּרוּחַ״.

1 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם״? מָה אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה – יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם. יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן״. יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם״.

1 ‏פט דרשו רז"ל בחולין פט. ע"פ האומנם אלם וגו' אומנתו של אדם בעוה"ז ישום עצמו כאלם ופי' ‏לשון אומנות דבר גדול שאין כל א' יכול לעשותה וכד"ש בירוש' שילהי סוכה באמונתם באומנתם ‏אומנות גדולה כו' ואימת הוא אומנות רק כשצדק תדברון שלזה צריך אומנות גדול כאשר מדבר ‏ומפסיק באמצע שעד פה הוא הדבור צדק משא"כ שלא לדבר כלל. א"נ עצה הוא איך יוכל לאומנות ‏זו כשצדק תדברון כמ"ש בערכין טו: ובדב"ר רפ"א שד"ת מרפא הלשון. ושם בדב"ר שמתיר הלשון ‏ר"ל שהוא מתירו לדבר הכל כמ"ש בסוכה כא: עליהו אפי' שיחת חולין כו' שכל שיחתן תורה וזהו ‏דמייתי שם ספרים נכתבים בכל לשון ר"ל אפי' שיחת חולין כאשר הוא תורה והיינו כמ"ש בירוש' ‏דברכות ס"פ ט פטטיא דאורייתא טבין. ומ"ד אלא יונית כמ"ש בזוה"ח יתרו דאינון קריבין ‏לאורחי מהימנותא ע"ש מזה זכו ללשון ובב"ק פג. מחלקים בין לשון לחכמה ע"ש ומ"מ א' במגלת ‏תענית דנחשך העולם ביום שנעתק התורה ליונית ושינו י"ג דברים ובמק"א ביארנום ושם ביארנו כי ‏הם זלעו"ז נגד תושבע"פ לכך היו פום ממלל רברבין ולכך ספרים נכתבים בלשונם אבל חכמתן ‏שלהן בעצמן אסור ללמוד ואכמ"ל: ‏

1 בבא קמא פתח ↗

לָשׁוֹן סוּרְסִי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ לָשׁוֹן יְוָנִית! וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּבָבֶל – לְשׁוֹן אֲרַמִּי לָמָּה? אוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אוֹ לָשׁוֹן פָּרְסִי! אָמְרִי: לָשׁוֹן יְוָנִי לְחוּד, חׇכְמַת יְוָנִית לְחוּד.

1 סוכה פתח ↗

בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ מְבִיאִין דְּלָתוֹת כׇּל עִיקָּר, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל תִּינוֹק גַּסָּה עָלָיו, שֶׁמָּא יוֹצִיא רֹאשׁוֹ אוֹ אֶחָד מֵאֵבָרָיו וְיִטָּמֵא בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם. אֶלָּא מְבִיאִין שְׁוָורִים הַמִּצְרִים שֶׁכְּרֵיסוֹתֵיהֶן רְחָבוֹת, וְהַתִּינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן, וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בִּידֵיהֶן. הִגִּיעוּ לַשִּׁילוֹחַ — יָרְדוּ וּמִלְּאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ לָהֶן עַל גַּבֵּיהֶן. וַהֲרֵי מִטָּה, דְּיֵשׁ בָּהּ כַּמָּה אֶגְרוֹפִים, וּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹהֲגִים הָיִינוּ שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטָּה בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים! שָׁאנֵי מִטָּה, הוֹאִיל וּלְגַבָּהּ עֲשׂוּיָה. שְׁוָורִים נָמֵי לְגַבָּן עֲשׂוּיִם! כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁאנֵי שְׁוָורִים הוֹאִיל וּמְגִינִּים עַל הָרוֹעִים בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. אִי הָכִי, מִטָּה נָמֵי — הוֹאִיל וּמְגִינָּה עַל מִנְעָלִים וְסַנְדָּלִים שֶׁתַּחְתֶּיהָ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי שְׁוָורִים, הוֹאִיל וַעֲשׂוּיִם לְהָגֵין עַל בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁלָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסוֹכְכֵנִי״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: סוּכָּה דִּירַת קֶבַע בָּעֵינַן. וְהָוֵה לֵיהּ מִטָּה דִּירַת עֲרַאי, וְסוּכָּה אֹהֶל קֶבַע — וְלָא אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע. וְהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר נָמֵי — סוּכָּה דִּירַת קֶבַע בָּעֵינַן, הָא וְאָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע! אִין בְּהָא פְּלִיגִי, מָר סָבַר: אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע, וּמַר סָבַר: לָא אָתֵי אֹהֶל עֲרַאי וּמְבַטֵּל אֹהֶל קֶבַע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַעֲשֶׂה בְּטָבִי עַבְדּוֹ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִשִּׂיחָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לָמַדְנוּ שְׁנֵי דְבָרִים: לָמַדְנוּ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִים מִן הַסּוּכָּה, וְלָמַדְנוּ שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְלֵימָא: ״מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל״? מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, כִּי הָא דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ שִׂיחַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, צְרִיכָה לִימּוּד — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״. מַתְנִי׳ הַסּוֹמֵךְ סוּכָּתוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה — כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ — פְּסוּלָה. גְּמָ׳ מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל. חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ קֶבַע. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה. מַאי בֵּינַיְיהוּ? כְּגוֹן שֶׁנָּעַץ שַׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל וְסִיכֵּךְ עֲלֵיהֶם. לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין לָהּ קֶבַע — הֲרֵי יֵשׁ לָהּ קֶבַע. וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה — הֲרֵי מַעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא סָמַךְ. אֲבָל סִיכֵּךְ עַל גַּב הַמִּטָּה — כְּשֵׁרָה. מַאי טַעְמָא? לְמַאן דְּאָמַר לְפִי שֶׁאֵין לָהּ קֶבַע — הֲרֵי יֵשׁ לָהּ קֶבַע. לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה — הֲרֵי אֵין מַעֲמִידָהּ בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה.

« צדקת הצדיק פ״ח צדקת הצדיק צ׳ »