צדקת הצדיק רי״ח

1 ברכות פתח ↗

וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל — דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.

1 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: זִיבַּח וְקִיטֵּר וְנִיסֵּךְ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמַר אַבָּיֵי: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אַמֵּי? אָמַר קְרָא ״לֹא תָעׇבְדֵם״, הַכָּתוּב עֲשָׂאָן כּוּלָּן עֲבוֹדָה אַחַת. וּמִי אָמַר אַבָּיֵי הָכִי? וְהָאָמַר אַבָּיֵי: שָׁלֹשׁ הִשְׁתַּחֲוָאוֹת בַּעֲבוֹדָה זָרָה לָמָּה? אַחַת לִכְדַרְכָּהּ, וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאַחַת לְחַלֵּק. לִדְבָרָיו דְּרַבִּי אַמֵּי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. גּוּפָא, אָמַר אַבָּיֵי: שָׁלֹשׁ הִשְׁתַּחֲוָאוֹת בַּעֲבוֹדָה זָרָה לָמָּה? אַחַת לִכְדַרְכָּהּ, וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאַחַת לְחַלֵּק. לִכְדַרְכָּהּ, מֵ״אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה״ נָפְקָא. אֶלָּא, אַחַת כְּדַרְכָּהּ וְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאַחַת לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְאַחַת לְחַלֵּק. הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו בֶּאֱלוֹהַּ, הָאוֹמֵר לוֹ ״אֵלִי אַתָּה״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ ״אֵלִי אַתָּה״ – חַיָּיב. לְמַאי? אִי לִקְטָלָא, מַתְנִיתִין הִיא! אֶלָּא לְקׇרְבָּן. וַאֲפִילּוּ לְרַבָּנַן? וְהָתַנְיָא: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן זִיבּוּחַ וְקִיטּוּר וְנִיסּוּךְ וְהִשְׁתַּחֲוָאָה. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאן תְּנָא הִשְׁתַּחֲוָאָה? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה. מִכְּלָל דְּרַבָּנַן סָבְרִי בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה. כִּי קָאָמַר רַב נָמֵי, לְרַבִּי עֲקִיבָא קָאָמַר. לְרַבִּי עֲקִיבָא, פְּשִׁיטָא! הַיְינוּ מְגַדֵּף. מַהוּ דְּתֵימָא: עַד כָּאן לָא מְחַיֵּיב רַבִּי עֲקִיבָא קׇרְבָּן אֶלָּא בִּמְגַדֵּף, דִּכְתִיב בֵּיהּ כָּרֵת. אֲבָל הָכָא, דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ כָּרֵת, אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִתַּקּוֹשֵׁי אִתַּקּוּשׁ, דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא וָיו שֶׁבְּ״הֶעֱלוּךָ״, נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָיה. כְּתַנָּאֵי: אֲחֵרִים אוֹמְרִים, אִלְמָלֵא וָיו שֶׁבְּ״הֶעֱלוּךָ״, נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָיה. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: וַהֲלֹא כׇּל הַמְשַׁתֵּף שֵׁם שָׁמַיִם וְדָבָר אַחֵר נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״! אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ״? שֶׁאִיוּוּ אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה. אֲבָל הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק, הַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ כּוּ׳. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַל כּוּלָּם לוֹקֶה, חוּץ מֵהַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ דְּלָא לָקֵי? מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. הָנֵי נָמֵי לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת הוּא, וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת. דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְאוֹכֵל מִן הַבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ שֶׁהוּא בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״ – לֹא תֹּאכְלוּ בָּשָׂר, וַעֲדַיִן דָּם בְּמִזְרָק. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: מִנַּיִין שֶׁאֵין מַבְרִין עַל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁאֵין טוֹעֲמִין כְּלוּם כׇּל אוֹתוֹ הַיּוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַזְהָרָה לְבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״. וְאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר חִיָּיא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא: עַל כּוּלָּם אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת. אֶלָּא, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַל כּוּלָּן אֵינוֹ לוֹקֶה, חוּץ מִן הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ. מַאי שְׁנָא אַהָנָךְ דְּלָא לָקֵי? דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁבִּכְלָלוֹת. הָנֵי נָמֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה נִינְהוּ. הָהוּא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – לוֹקִין עָלָיו. דְּתַנְיָא: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ – בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה,

1 מכילתא דרבי ישמעאל פתח ↗

שמות יד,כט "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם." "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם", הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת תְּמֵהִים. אָמְרוּ: רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! בְּנֵי אָדָם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מְהַלְּכִין בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם! מְנַיִן שֶׁאַף הַיָּם נִתְמַלָּא עֲלֵיהֶן חֵמָה? שֶׁלְּמַעְלָן הוּא אוֹמֵר 'חֵמָה', וְכָן הוּא אוֹמֵר "חוֹמָה". וּמִי גָּרַם לָהֶן לְהִנָּצֵל? "מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם", "מִימִינָם", בִּזְכוּת תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: דברים לג,ב "מִימִינוֹ אֵשׁדָּת לָמוֹ." "וּמִשְּׂמֹאלָם", זוֹ תְּפִלָּה. דָּבָר אַחֵר: "מִימִינָם", זוֹ מְזוּזָה, "וּמִשְּׂמֹאלָם", זוֹ תְּפִלָּה.

1 ‏ריח עיקר היצר הוא בתאוה כמו שראינו בתחלת הכנסת היצר לאדה"ר ולכן הי' אשה ונוק'. ויצר ‏דרציחה נולד מכח התאוה ונתחדש בעולם ע"י קין הנולד מהם ובא לו מכת חמדתו ותאותו לירש כל ‏העולם. אבל בריאת היצר באדם הוא בתאוה שזה יש בו ג"כ טוב בחמידו דאורייתא. ועז"א בראתי ‏יצה"ר בראתי תורה תבלין שהיא מתבלתו ועושת אותו מאכל ראוי להיות במחנה ישראל וממילא ‏מתפוצץ ג"כ עי"ז יצרא דכעס ורציחה כיון שאין לו שום תאוה וחשק רק לד"ת אינו כועס אלא במקום ‏דאורייתא מרתחא לי' כענין משנאיך ה' אשנא. וא' ורבבה מימינך ע"י התורה שבימין שמכניס כל ‏חשקו לד"ת. אבל בשמאל לא אמר משמאלך שע"י השימוש בגבורתו וכעסו לטוב א"א לנצח מדת ‏הכעס דיוכל לבוא ג"כ לידי כעס רע רק הניצוח ג"כ ע"י התורה שאינו מתאוה רק לד"ת ממילא אינו ‏מתאוה כלל לעניני עוה"ז ואינו כועס עליהם ולא מתקנא בהם רק בד"ת וא"כ הניצוח שלה הוא ‏באתכפייא ושהשמאל נעלמת וכבושה ואינה עושה פעולתה. ובקי"ס שהוא טביעת מצרים שהם ‏כחות הדמיון כנ"ל אות ר"ה נא' והמים להם חומה מימינם ומשמאלם ודרז"ל מכילתא בשלח לגיר' ‏ילקוט על תורה ותפילין והיינו שהם מגינים עליהם שהם אין שקועים בדמיונות כמצרים כי כחות ‏התאוה שקועים בחמדת התורה. והניצוח בתפילין כמשז"ל ברכות ו. ויראו ממך אלו תפילין ‏שבראש וכמ"ש שם ובזרוע עוזו זה תפילין שהיא הזרוע עוז להשתמש בכח שמאלו ברציחה וכעס ‏נגד האומות עכו"ם לשפוך עליהם הזעם. וכל דמיונות של קנאה וכעס שלהם היו תפילין ר"ל ‏קשורים ודבוקים באמיתות רצון הש"י ואינם דמיון כוזב מה שנגד רצונו. ומי שדבוק לגמרי הוא יכול ‏להשתמש גם במדת השמאל וברוגזא דרבנן ולכבוש יצר של כעס ג"כ בלאתהפכא לכעוס רק ברצון ‏הש"י. רק שזה לא שייך בעוה"ז וכמ"ש שבת קל. דמצות תפילין מרופה בידינו דצריכין גוף נקי פי' ‏שיהי' נקי מכל מיני חמדה ונגיעה לעצמו כלל אפי' כחוט השערה כענין אליהו שאז"ל סוף סנהדרין ‏דקפדן הוה כי הי' מרוחק מתאות גופו לגמרי כמ"ש ויק"ר פר' כז הרי אליהו שלא חטא היינו ‏בחטא אדה"ר בתאוה וחי לעולם. והוא יבוא לפני ביאת המשית פי' שיתגלה כחו בלבות כל בנ"י ‏להיות נקיים מנגיעה לגוף לגמרי ולהשתמש במדת הכעס והנקימה נגד העכו"ם בזרוע עוז שיהי' ‏נולד בלבם התעוררות זה נקרא ביאת אליהו. וכן היחידים זוכים לפרקים לגוף נקי לגמרי אז זוכה ‏למדריגת גלוי אליהו לפי מדרגתו וחכמתו ואז יוכל להשתמש ברוגזא דרבנן. וכמו שהסנהדרין היו ‏דנין דיני נפשות ולא היו אוכלין כל אותו יום כמ"ש סנהדרין סג. שהיו צריכין להיות גוף נקי מכל ‏חמדות עוה"ז. והוא מרופה בידינו שא"א להיות בקביעות בעוה"ז שעדיין יש עטיו של נחש ויצ"ר ‏בעולם. ולכן צריך להיות השמאל נעלמת ולהשמר מכעס וקפדנות לגמרי ומקנאה ושנאה ותחרות. ‏רק בעיניך תביט וגו' הוא כענין דום לה' דפ"ק דגיטין ז. דע"י עיני השכל ושקידתם בבהמ"ד וד"ת ‏עי"ז בא הניצוח ממילא בלי שישתמש בניצוח כלל: ‏

1 שבת פתח ↗

דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם. מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶם, רָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֶם.

1 גיטין פתח ↗

שְׁלַח לֵיהּ: קָא מְצַעֲרִי לִי טוּבָא, וְלָא מָצֵינָא דְּאֵיקוּם בְּהוּ. שְׁלַח לֵיהּ: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – דּוֹם לַה׳, וְהוּא יַפִּילֵם לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים; הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵן כָּלִין מֵאֵילֵיהֶן. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר, וּנְתָנוּהוּ לִגְנִיבָא בְּקוֹלָר.

« צדקת הצדיק רי״ז צדקת הצדיק רי״ט »