צדקת הצדיק קע״ז

1 יומא פתח ↗

אִלְמָלֵא בִּגְדֵי כְהוּנָּה, לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: דְּבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן תָּנָא: בְּגָדִים שֶׁגּוֹרְדִין אוֹתָן כִּבְרִיָּיתָן מִכְּלֵיהֶן, וּמְשָׂרְדִין מֵהֶן כְּלוּם. מַאי הִיא? רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵלּוּ מַעֲשֵׂה מַחַט. מֵיתִיבִי: בִּגְדֵי כְהוּנָּה אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מַעֲשֵׂה מַחַט, אֶלָּא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַעֲשֵׂה אוֹרֵג״! אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְבֵית יָד שֶׁלָּהֶם. כִּדְתַנְיָא: בֵּית יָד שֶׁל בִּגְדֵי כְהוּנָּה נֶאֱרֶגֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְנִדְבֶּקֶת עִם הַבֶּגֶד, וּמַגַּעַת עַד פִּיסַּת הַיָּד. אָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה: שָׁלֹשׁ אֲרוֹנוֹת עָשָׂה בְּצַלְאֵל, אֶמְצָעִי שֶׁל עֵץ תִּשְׁעָה, פְּנִימִי שֶׁל זָהָב שְׁמוֹנָה, חִיצוֹן עֲשָׂרָה וּמַשֶּׁהוּ. וְהָתַנְיָא: אַחַד עָשָׂר וּמַשֶּׁהוּ! לָא קַשְׁיָא: הָא כְּמַאן דְּאָמַר יֵשׁ בְּעׇבְיוֹ טֶפַח, הָא כְּמַאן דְּאָמַר אֵין בְּעׇבְיוֹ טֶפַח. וּמַאי מַשֶּׁהוּ — זֵיר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה זֵירִים הֵן: שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְשֶׁל אָרוֹן, וְשֶׁל שֻׁלְחָן. שֶׁל מִזְבֵּחַ — זָכָה אַהֲרֹן וּנְטָלוֹ. שֶׁל שֻׁלְחָן — זָכָה דָּוִד וּנְטָלוֹ. שֶׁל אָרוֹן — עֲדַיִין מוּנָּח הוּא, כָּל הָרוֹצֶה לִיקַּח — יָבֹא וְיִקַּח. שְׁמָּא תֹּאמַר פָּחוּת הוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּי מְלָכִים יִמְלוֹכוּ״. רַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי. כְּתִיב: ״זָר״, וְקָרֵינַן ״זֵיר״. זָכָה — נַעֲשֵׂית לוֹ זֵיר, לֹא זָכָה — זָרָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי. כְּתִיב: ״וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ״, וּכְתִיב: ״וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים״, מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם, שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְצֻוִּוין לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלַאכְתּוֹ. ״מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ״. אָמַר רָבָא: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר עוּלָּא: נִקְרָא נִתְעָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שׁוֹתֶה כַמַּיִם עַוְלָה״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חׇכְמָה וְלֶב אָיִן״ — אוֹי לָהֶם לְשׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וְאֵין בָּהֶן יִרְאַת שָׁמַיִם. מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָּא, וְתַרְעָא לְדָרְתֵּיהּ עָבֵיד. אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, לָא תִּירְתוּן תַּרְתֵּי גֵּיהִנָּם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״, זָכָה — נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים, לֹא זָכָה — נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: דְּאוֹמֵן לַהּ — סַמָּא דְחַיָּיא, דְּלָא אוֹמֵן לַהּ — סַמָּא דְמוֹתָא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, רַבִּי יוֹנָתָן רָמֵי, כְּתִיב: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״, וּכְתִיב: ״אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה״. זָכָה — מְשַׂמַּחְתּוֹ, לֹא זָכָה — צוֹרַפְתּוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא נָפְקָא: זָכָה — צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים, לֹא זָכָה — צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה. ״יִרְאַת ה׳ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה. מַאי הִיא? נוֹשֵׂא אִשָּׁה, וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. ״עֵדוּת ה׳ נֶאֱמָנָה״, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ. ״מַעֲשֵׂה רוֹקֵם״, ״מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁרוֹקְמִין בִּמְקוֹם שֶׁחוֹשְׁבִין. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה: ״רוֹקֵם״ — מַעֲשֵׂה מַחַט, לְפִיכָךְ פַּרְצוּף אֶחָד. ״חוֹשֵׁב״ — מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, לְפִיכָךְ שְׁנֵי פַּרְצוּפוֹת. בְּאֵלּוּ נִשְׁאָלִין בְּאוּרִים וְתוּמִּים. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: בְּגָדִים שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן, מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבִגְדֵי הַקּוֹדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו״, לְמִי שֶׁבָּא בִּגְדוּלָּה אַחֲרָיו. מֵתִיב רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: יָכוֹל יְהֵא בְּנוֹ שֶׁל מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו —

1 קידושין פתח ↗

לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתָא. וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַּמִּקְרָא וְלֹא בַּמִּשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ – דּוֹר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב״ – מוֹשָׁבוֹ מוֹשַׁב לֵצִים.

1 מדרש תנחומא פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם. וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם, אֵלּוּ הַסְּדוֹמִיִּים. כֵּיוָן שֶׁלֹּא מָצָא בָהֶן צַדִּיק, חָתַם גְּזַר דִּינָם. דָּבָר אַחֵר, וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי אֱלֹקִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים עמוס ג, ז. מִתְּחִלָּה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה סוֹדוֹ לִירֵאָיו שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹד ה' לִירֵאָיו תהלים כה, יד חָזַר וּנְתָנוֹ לַיְשָׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה תהלים קיא, א. חָזַר וּנְתָנוֹ לִנְבִיאִים שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אִם גִלָּה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עָכָן, עָמַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְגִלָּה לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: חָטָא יִשְׂרָאֵל יהושע ז, יא. חָטְאוּ בְנֵי עֵלִי, גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמוּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל ש״‎א ג, ד. חָטְאוּ הַסְּדוֹמִיִּים, גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְכַסֶּה אֲנִי.

1 ‏קעז בכל דבר יש פרד"ס. פשט הוא עשיות כל התורה ומצות בפועל ממש. ורמז הוא הרמיזות ‏שבלב שנעשים מאותם הפעולות. כענין חרש רומז ונרמז גיטין נט. שהרמז הוא רומז על המכוון ‏שבלבו שא"א לו להוציאו לפועל. וכן כל העבדות הם רמיזות למה שבלב. ד"מ מצות צדקה בפועל ‏ורמיזתה בלב להיות דבוק במדת רחמנות של השי"ת לרחם על הבריות ולהשפיע לזולתו. ודרוש ‏הוא הכונה מצד החכמה שבמוח לדעת איזה לימוד מחודש דחכמה וידיעת הש"י נולד מעובדא זו ‏במוחו. ואחר שמשיג ג' אלו כלי המעשה גומרים ולב חומד ועין רואה חכמת הדבר אז זוכה לסוד ‏שהוא ענין מ"ש קידושין מא. לאדם טוב מטעימין לו מפרי מעשיו בעוה"ז. הטעם ע"ד טעמו וראו ‏וגו' נקרא סוד שא"א להסביר לחבירו טעם שהוא מרגיש בחכו כענין שאמרו אדר"נ פ' לז ב' אוכלין ‏מקערה א' כל אחד טועם לפי מעשיו. כי הטעם אין שוה בכל א' וזה נקרא סוד כידוע שהוא מה שא"א ‏להגיד כלל. כי מה שאפשר להגיד הרי אחר שהגיד שוב נודע גם להאחר ואיך הוא סוד וסתר ‏ושנאמר בו סוד ה' ליראיו או לישרים סודו. וע"כ שהוא דבר שגלוי למי שזוכה לבד וא"א לגלותו כלל. ‏וזהו הטעימה שכל א' טועם לפי חלקו. ואז"ל בבר"ר פ' מט ובתנחומא וירא ו דבסוף לנביאים ‏שנא' כ"א גלה סודו כו' כי יראה היינו בלב כמ"ש ביומא עב: ע"פ ולב אין. וזהו עד שלא ניתנה תורה ‏עיקר רחמנא לבא בעי ומשנתנה תורה נתחדשו מעשה המצות. וישר היינו במעשה וזהו אברהם ‏ויהושע זרעא דיוסף שהם כשור לעול במעשה המצות דמייתי שם. אבל בסוף לנביאים דהיינו ‏הכוללים כל הג' כמ"ש שבת צב. אלא על חכם במוח גבור הכובש את יצרו בלב ועשיר במעשה ‏המצות והם ג"כ נגד ג' קנאה תאוה וכבוד עשיר השמת בחלקו ואינו מקנא וגבור נגד התאוה וכבוד ‏חכמים ינחלו: ‏

1 גיטין פתח ↗

מַתְנִי׳ חֵרֵשׁ רוֹמֵז וְנִרְמָז. וּבֶן בְּתִירָא אוֹמֵר: קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ – בְּמִטַּלְטְלִין. הַפָּעוֹטוֹת מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר – בְּמִטַּלְטְלִין.

1 שבת פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵאָרוֹן. דְּאָמַר מָר: אָרוֹן תִּשְׁעָה וְכַפּוֹרֶת טֶפַח. הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה, וּגְמִירִי דְּכֹל טוּנָא דְּמִידְּלֵי בְּמוֹטוֹת — תִּילְתָּא מִלְּעֵיל וּתְרֵי תִּילְתֵי מִלְּרַע, אִישְׁתְּכַח דְּמִלְּמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה הֲוָה קָאֵי. וְלִיגְמַר מִמֹּשֶׁה? דִּילְמָא מֹשֶׁה שָׁאנֵי, דְּאָמַר מָר: אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וּבַעַל קוֹמָה.

« צדקת הצדיק קע״ו צדקת הצדיק קע״ח »