שד"ל על בראשית מ״ב

מהדורה: שד"ל, דפוס ראשון

« שד"ל על בראשית מ״א:נ״ז שד"ל על בראשית מ״ג:ב׳ »

1 בראשית רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וְכִי בְּמִצְרַיִם הָיָה יַעֲקֹב שֶׁרָאָה תְּבוּאָה בְּמִצְרַיִם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַהֲלוֹא אָמַר לְבָנָיו בראשית מב, ב: וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַב יוֹסֵף נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ וְרוֹאֶה וְאֵינוֹ רוֹאֶה, וְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר יֶשׁ אֹכֶל בְּמִצְרָיִם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר בראשית מא, נה: וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר יֶשׁ שֶׁבֶר, אֶלָא אַל תְּהִי קוֹרֵא יֵשׁ שֶׁבֶר, אֶלָּא יֵשׁ סֵבֶר, שֶׁרָאָה בָּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁסִּבְרוֹ בְּמִצְרַיִם, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה יוֹסֵף. בראשית מב, א: וַיֹּאמֶר לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ, אָמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו, אַתֶּם גִּבּוֹרִים, אַתֶּם נָאִים, אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד וְאַל תַּעַמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁלֹא תִּשְׁלֹט בָּכֶם עַיִן הָרָע. בראשית מב, ב: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה, מַהוּ רְדוּ, שֶׁרָאָה שֶׁיֵּרְדוּ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בְּמִצְרָיִם. דָּבָר אַחֵר, רְדוּ שָׁמָּה, שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִן הַשּׁוּק יְרִידָה כְּתִיב בּוֹ. בראשית מב, ג: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ הַמִּקְרָא לוֹמַר, אֶלָּא בַּתְּחִלָּה לֹא נָהֲגוּ בּוֹ אַחְוָה וּמְכָרוּהוּ, וּלְסוֹף מִתְחָרְטִין וְאוֹמְרִים אֵימָתַי נֵרֵד לְמִצְרַיִם נַחְזִיר אֶת אָחִינוּ לְאָבִיו, וּכְשֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם לֵירֵד לְמִצְרַיִם נָתְנוּ כֻּלָּם דַּעַת אַחַת לְהַחֲזִירוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אַף יוֹסֵף יוֹדֵעַ הָיָה שֶׁאֶחָיו יוֹרְדִין לְמִצְרַיִם לִשְׁבֹּר אֹכֶל, מֶה עָשָׂה הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים עַל כָּל הַפְּתָחִים וְאָמַר לָהֶם רְאוּ כָּל מִי שֶׁנִּכְנַס לִשְׁבֹּר אֹכֶל כִּתְבוּ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, לָעֶרֶב הֲבִיאוּ פְּתָקִים, וְעָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ בְּנֵי יַעֲקֹב כָּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְנַס בְּשַׁעַר שֶׁלּוֹ וְכָתְבוּ אֶת שְׁמוֹתָם, לָעֶרֶב הֵבִיאוּ לוֹ הַפְּתָקִים, זֶה קוֹרֵא רְאוּבֵן בֶּן יַעֲקֹב, וְאֶחָד קוֹרֵא שִׁמְעוֹן בֶּן יַעֲקֹב, וְאֶחָד לֵוִי, וְכֵן הַשּׁוֹעֲרִים כָּל אֶחָד שֶׁלוֹ. מִיָּד אָמַר לָהֶם יוֹסֵף סִתְמוּ אֶת הָאוֹצָרוֹת וּפִתְחוּ אוֹצָר אֶחָד, וְנָתַן שְׁמוֹתָם לְבַעַל הָאוֹצָר, וְאָמַר לוֹ רְאֵה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָאֲנָשִׁים אֵלּוּ לְיָדְךָ תְּפֹשׂ אוֹתָם וְשַׁגֵּר אוֹתָם לְפָנַי, עָבְרוּ שְׁלשֶׁת יָמִים וְלֹא בָאוּ, מִיָּד נָטַל יוֹסֵף שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְשִׁגֵּר בִּשְׁבִילָם לְבַקֵּשׁ אוֹתָם בַּשּׁוּק, הָלְכוּ וּמָצְאוּ אוֹתָם בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, וּמַה טִּיבָן בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת, אֶלָּא אָמְרוּ אָחִינוּ יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, שֶׁמָּא בְּקֻבָּה הוּא. וְתָפְשׂוּ אוֹתָן וֶהֱבִיאוּם לִפְנֵי יוֹסֵף. מִיָּד בראשית מב, ז: וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, מְלַמֵּד שֶׁנַּעֲשָׂה לָהֶם כְּנָכְרִי. נָטַל אֶת הַגָּבִיעַ וְהִקִּישׁ בּוֹ, אָמַר לָהֶם אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ בראשית מב, ט: מְרַגְלִים אַתֶּם. אָמְרוּ לוֹ בראשית מב, יא: כֵּנִים אֲנַחְנוּ, אֶלָּא כָּךְ צִוָּנוּ אָבִינוּ אַל תִּכָּנְסוּ בְּשַׁעַר אֶחָד וכו': אָמַר לָהֶם בַּשּׁוּק שֶׁל זוֹנוֹת מַה טִּיבְכֶם, לֹא הֱיִיתֶם מִתְיָרְאִים מִן הָעַיִן, לֹא כָךְ צַוָּאַת אֲבִיכֶם. אָמְרוּ לוֹ אֲבֵדָה אָבְדָה לָנוּ וְהָיִינוּ מְבַקְּשִׁין אוֹתָהּ שָׁם. אָמַר לָהֶם אֵיזוֹ אֲבֵדָה, אֲנִי רוֹאֶה בַּגָּבִיעַ שֶׁשְּׁנַיִם מִכֶּם הֶחֱרִיבוּ כְּרַךְ גָּדוֹל שֶׁל שְׁכֶם, וְאַחַר כָּךְ מְכַרְתֶּם אֲחִיכֶם לְעַרְבִיִּים. מִיָּד נִזְדַּעְזְעוּ וְאָמְרוּ לוֹ בראשית מב, יג: שְׁנֵים עָשָׂר אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אָבִינוּ. אָמַר לָהֶן וְהֵיכָן הֵם הַשְּׁנַיִם, אָמְרוּ לוֹ בראשית מב, יג: הָאֶחָד אֵינֶנּוּ, מֵת, וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ. אָמַר לָהֶם בראשית מב, לד: הָבִיאוּ אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וגו', לָקַח אֶת שִׁמְעוֹן וְאָסַר אוֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְּחָפוֹ לַבּוֹר, וּפֵרַשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי שֶׁלֹא יִטְלוּ עָלָיו עֵצָה. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף כָּךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לִי. אָמְרוּ לוֹ מַה נַּעֲשֶׂה יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בָתֵּינוּ בָּרָעָב, אָמַר לָהֶם עֲשׂוּ מַה שֶּׁתִּרְצוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי בְּבֵית הָאֲסוּרִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה וְאָמַר לוֹ שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלְךָ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח לוֹ וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים אֲחֵי יוֹסֵף מָה הָיָה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָן גִּבּוֹרִים הַכְנִיסוּ אֶת זֶה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ צָוַח בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר איוב ד, י: שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ, וְהָיָה מְנַשֶּׁה יוֹשֵׁב לִפְנֵי אָבִיו, אָמַר לוֹ אָבִיו קוּם אַתָּה, מִיָּד עָמַד מְנַשֶּׁה וְהִכָּהוּ מַכָּה אַחַת וְהִכְנִיסוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְנָתַן עָלָיו כְּבָלִים, וְאָמַר לָהֶם זֶה יִהְיֶה חָבוּשׁ עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם, מִיָּד בראשית מב, כה: וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְּאוּ אֶת כְּלֵיהֶם, הָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם וְסִפְּרוּ לוֹ אֶת כָּל הַמְאֹרָע, הֵשִׁיב אֲבִיהֶם וְאָמַר לָהֶם הֵיכָן שִׁמְעוֹן, אָמְרוּ תָּפַשׂ אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל אָחִינוּ הַקָּטָן, אָמַר לָהֶם בראשית מב, לו: אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, בראשית מב, לז: וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אָמַר לוֹ וְכִי בָּנֶיךָ אֵינָן בָּנַי, אָמַר לָהֶם יְהוּדָה הַנִּיחוּ לַזָּקֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַפַּת. אָמַר לוֹ יְהוּדָה, אַבָּא אִם הוֹלֵךְ בִּנְיָמִין עִמָּנוּ סָפֵק נִתְפָּס סָפֵק לֹא נִתְפָּס, וְאִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ עִמָּנוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים בָּרָעָב, מוּטָב תַּנִּיחַ אֶת הַסָּפֵק וְתִתְפֹּשׂ אֶת הַוַּדַּאי. אָמַר מִי מְעָרֵב בּוֹ, אָמַר לוֹ אֲנִי, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית מג, ט: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְּשֶׁנּוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

1 למה תתראו: למה תביטו איש בכני אחיו ר' אליה בחור, רע"ס ורמבמ"ן כאנשים חסרי עצה ומשועממים בצרתם ואין בהם דעת להמלט ממנה. ההתפעל מורה על הרוב פעולה שאדם פועל על עצמו, ולפעמים יבא ג"כ על פעולה ששני בני אדם או יותר פועלים זה על זה, כמו לכה נתראה פנים מלכים ב' י"ד ח'. מה שכתוב ברש"י שעדיין יש לו שבר, צ"ל סבר תקוה, עיין בראשי' רבא, וכן בכ"י שבידי הוא בסמ"ך.

2 ונחיה ולא נמות: הכוונה ונחיה, תחת שאם לא תרדו שמה נמות ודוגמת זה למעלה מ' כ"ג, וכ"ז י"ב.

3 אסון: מיתה משונה במקרה רע, כמו ואם אסון יהיה שמות כ"א כ"ג, ויראה זאת היה לו לירוא גם על שאר בניו, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, אלא חשב כמו שחשב בבואו אל עשו והיה המחנה הנשאר לפלטה, ומכלם בחר בבנימין שהיה בן אהובתו, ואחיו איננו, ואמו מתה. ודעת רלב"ג ודון יצחק כי מפני שמתה רחל בדרך ובנה יוסף ג"כ לפי מחשבתו, היה יעקב ירא שמא כך היה מזל רחל שהיא ובניה ימותו בלא עתם. ויח"ף אומר כי אולי היה יעקב חושד את בניו שמא הם היו סבת מיתתו של יוסף, כי ידע שלא היו אוהבים אותו, והיו מקנאים בו, ואחר שיוסף איננו ויעקב היה מחבב את בנימין כבן זקונים ולהיותו בן רחל אהובתו, חשש שמא גם בו יקנאו וישנאוהו, והנה לא היה יעקב רוצה לגלות לבניו החשד הזה שהיה חושד אותם, שלא להרבות הקטטה בתוך ביתו, אך שמר את הדבר בלבו, ולא רצה לשלוח עמם בנימין פן יקראנו אסון, כלו' פן יקרמו מיתתו, ואח"כ יאמרו לו שנטרף. ואח"כ כשספרו לו דברי יוסף התחזק בלבו החשד הזה, כי הדברים שהיו מספרים היו זרים ובלתי מצויים, רק אחר שיהודה ערב את הנער אז האמין שלא יעשו לו רעה, ואז שלח אתם את בנימין.

4 בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען: נראה כמיותר, אבל הכוונה כדברי משה עהרענרייך כי להיות שהיה הרעב בארץ כנען, אחרים רבים באו משם לשבור אוכל, ואע"פ כן לא אמר להם יוסף מרגלים אתם, ואלו נבדלו לרעה מכל שאר הבאים.

5 הוא המשביר: שבר בקל ענינו על הרוב קנין, ועל המעט למעלה מ"א נ"ו, וגם שם היה אפשר לעשותו הפעיל וַיַשְבֵר יורה על המכירה, והנה נקרא משביר מי שמוכר וגורם לאחר שיקנה, וכן בעמוס ח' ה' ו' מתי יעבור החדש ונשבירה שבר, ומפל בר נשביר, ולא כדברי מהרש"ד ומכלל יופי ורד"ק שהמוכר נקרא שובר ויוסף נקרא משביר שהיה מצוה לאנשיו שימכרו.

6 קשות: זה כלל, ואח"כ מפרש.

7 ויכר יוסף וגו': חזר ואמר שהכירם, לומר כי אחר ששמע קולם נתחזקה הכרתו בהם, והם אולי לא שמעו קולו, כי בלחש היה אומר דבריו אל המליץ והמליץ היה מפרש להם בלה"ק, ואף אם אולי שמעו קולו אין ספק שנשתנה קולו ומראה פניו במשך עשרים שנה. מלבד שהוא היה יודע שהם צריכים לבוא אליו, והם היו מאמינים שהוא נטרף זה עשרים שנה והנה אין ללמוד מכאן אם היה זקנו מגודל אם לא.

8 אשר חלם להם: אין נ"ל לפרש חלם עליהם כי שמוש הלמ"ד הוא להנאת פלוני, וכאן היה הענין צער להם אע"פ שלבסוף נהפך לטובתם, לפי נ"ל שהוא לשון קצרה, אשר חלם והגיד להם. מרגלים אתם: נ"ל כי בדבריהם מצא מקום להתלות, כי הוא שאלם מאין באתם, והם השיבוהו יותר משאלתו, מארץ כנען לשבור אוכל, וזה דרך הרמאים להקדים השקר לבלתי יוולד החשש, ולפיכך אמר מאחר שמהרתם לומר כי לשבור אוכל באתם, מה שלא שאלתי מכם, ידעתי כי לא לכך באתם Excusatio no petita accusati manifesta. ערות הארץ: ראז' וגעז' פירשו מקום שהארץ ערומה וגלויה ונוחה להכבש, כדעת רש"י. וראב"ע וגוסעציוס פירשו כל דבר שמסתירים אותו נקרא ערוה, והטעם מסתרי הארץ, יהיה מה שיהיה.

9 כלנו בני איש אחד נחנו: לכך אנו הולכים יחד, ולא בשביל עצה רעה כמרגלים רשב"ם.

10 כנים: אמתיים, כמו כן דברת רש"י, ועיקר המלה ענין קיום כמו וכנו נחשת, וכן מלת נכון ענינה קיים וענינה אמתי, וכן אמת ואמונה ונאמן עיקרם ענין קיום, וכן בלשון ארמי יציב תחלת הוראתו נטוע בארץ שלא ימוש ממקומו, והנה אמת ויציב ונכון וקיים כלם עיקר ענינם דבר קבוע שלא יזוז.

11 שנים עשר: אולי יפלא בעיניך בראותך עשרה אחים, לכן דע כי באמת י"ב היינו.

12 הוא אשר דברתי וגו': בכל שעה היו מוסיפים לומר דבר שלא שאל מהם, והוא אומר כי זה מחזק סברתו שהם בדאים, כי שקרים הרבה מוכנים בפיהם לרמות את הבריות, ולכך א"א להם לצאת מן החשש אא"כ יביאו את אחיהם הקטון להראות אמתת דבריהם.

13 בזאת תבחנו: בזה שאמרתם שיש לכם עוד אח אחר....

14 חי פרעה: נתחבטו המדקדקים בדקדוק מלת חֵי, ר' יהודה חיוג ואחריו געזעניוס אומר שהיא שם דבר כמו חיים, ובל' יחיד חַי ובסמיכות חֵי. וזה רחוק מאד כי הנה שם חיים מצוי במקרא כחמשים ומאה פעמים, ותמיד הוא בלשון רבים, כמו פנים, ובשום מקום לא נמצא בלשון יחיד, וגם בסמיכות אומרים חיי שרה ובכינויים חַיַי חַיֶיךָ ולמה בלשון שבועה יאמרו אותו בלשון יחיד? לכך נטה רד"ק מדרך זו, ואמר כי שם חיים הוא בלשון רבים לעולם, ולא יתפרד, ואמר כי חֵי הוא כמו חַיֵי, אלא שיו"ד השרש נעלמת, ועמו הסכים המבאר. וזה אמנם יתכן אם היה השם חַיִם כמו מַיִם בסמיכות מֵי, אבל השם הוא חַיִּים ביו"ד דגושה, ואיך יתכן שישמיטו יו"ד דגושה? ואני בראותי וְחֵי אחיך עמך ויקרא כ"ה ל"ו נ"ל כי מלת חֵי איננה שם, אלא פעל, וגם רד"ק אומר שזה הוא פעל, אלא שלדעתו הוא עבר, ובא על משקל פָעֵל, וזה ג"כ דוחק גדול, ובראותי כי על כל פנים אין מנוס שתהיה קצת זרות בתבה זאת, נ"ל כי להיות מליצת חי פלוני וחי נפשך שגורה הרבה בפי ההמון כשרוצים להשבע שבועה, באה במלת חֵי זרות שאין כמוה בכל לה"ק, והיא השמטת אות האית"ן. והנה וחי אחיך עמך משפטו לפי דעתי וִיחִי, וכן חי פרעה משפטו יחי פרעה, חי נפשך משפטו תחי נפשך ולפי זה יובן למה נשתנה הנקוד בין חי פרעה, חֵי נפשך ובין חַי ה', כי חי פרעה וחי נפשך הם זמן עתיד, והכוונה שיחיה המלך כלומר שימות אם לא אעשה כך וכך, ואין השבועה כל הזמן ההווה עתה, כי היות המלך חי עתה זה דבר ידוע. אמנם חי ה' הוא בינוני, והשבועה היא על הזמן ההווה, כלומר האל הוא חי כלומר בהפך ח"ו אם לא אעשה כך וכך, כלו' כמו שא"א שלא יהיה האל חי, כן לא יהיה הדבר שלא אעשה כך וכך. אבל וישבע בְּחֵי העולם דניאל י"ב ז' אינו אלא שם התאר, והכוונה במי שהוא חי לעולם, וכמוהו ושלוי עולם תהלים ע"ג י"ג, שהם שלוים ושאננים תמיד. ור' יעקב לומברוזו טעה בדברי הרמב"ם שאמר יסודי תורה פרק ב' כי לכך אין אומרים חֵי ה' כמו שאומרים חי פרעה מפני שהוא וחייו אחד, לא יתפרדו. והוא לא הבין כי אין ענין לזה כאן אצל חי העולם, כי כאן אין המלה סמוכה לשם האל אלא להעולם שענינו נצחיות, ומלאו לבו להגיה בתנ"ך שלו ויניציאה שצ"ט והדפיס וישבע בחַי העולם, והשחית הכוונה, כי חי העולם לא יודה אלא שהעולם הוא חי. ובעל ויעתר יצחק סימן קל"א על אל חי העולמים האריך ולא אמר כלום, ותחלת דברי פיו סכלות, כי אמר כי חיים הוא רבוי זוגי: ולפי מה שאמרתי יש לקיים גם דברי הרמב"ם, כי לכך אומרים באדם חי פרעה וחי נפשך בל' עתיד, מפני שהוא עלול למות, אבל באל אומרים שהוא חי בזמן הווה, כי תאר חי אצל האל אין ענינו כענינו אצל בשר ודם, שחי בזמן מיוחד ומת בזמן אחר, אך ענינו חי לנצח ובלתי עלול למות, וכשאמרת שהוא חי כבר הודית שהוא חי לעולם, ולפיכך לא יעלה על הדעת לומר יחי האל, כמו שאומרים יחי פרעה ותחי נפשך, כי הוא וחייו לא יתפרדו, כי א"א להעלות על הדעת אלוה שלא יהיה חי לנצח, אשר על כן תאר Immortales הוא נרדף למלת Dii. זה הוא לדעתי טעם החלוף הזה בין נקוד חי פרעה וחי נפשך לנקוד חי ה'.

15 אם תצאו מזה: כל אם שבל' שבועה ענינו הפך משמעות המליצה, חי פרעה אם תצאו ענינו אני נשבע שלא תצאו. חי אני אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם במדבר י"ד כ"ח ענינו אני נשבע כי כאשר דברתם כן אעשה לכם, והסבה בזה כי מלת חי בשבועה ענינה ההפך, ימות פרעה אם תצאו, אינני חי אם לא אעשה לכם כאשר דברתם באזני. וכן היו אומרים כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם לא אעשה כך וכך, ולא היו מוציאים מפיהם הקללה. וזה לשון Buxtorfius Thesaurus Gram. Lib. 2. C. 21:

16 Profanae ethnicorum voces fucrunt Peream, dispeream, et aliae similes. Pejores et plures nostrae aetatis profanae fauces, ex nimis vulgate consuetudine effundunt. Hoc sanete evitavit liugua hebraea, hie, ut et alias, honestatis ac sanctitatis in loquendo studiosissima. Unde per euphemiam elliptica jurandi forma hebraei usi fuerunt, in qua conditionalisאם simpliciter posita, negat; addita negation לא, affirmat.

17 האסרו: צווי שאחר צווי, שלחו והאסרו, ענינו לעתיד, כמו דרשוני וחיו, וכן למטה זאת עשו וחיו. האמת אתכם: לשון קצר, ויבחן אם אמת אתכם.

18 ויאסוף אותם וגו': הנכון כדברי החכם יש"ר כי כשאמר להם יוסף שלחו מכם אחד ענו ואמרו לא יוכל הנער לעזוב את אביו וגו' ככתוב למטה, ולא רצו לשלוח אחד מהם, כי ידעו שאביהם ימות בצער אם לא ישוב אליו כ"א בן אחד תחת עשרה, ואף אם לא ימות הנה לא ישמע ולא יאבה לשלוח את בנימין עם אחד מהם לבדו. ויוסף נתנם כלם במשמר עד שיבררו אחד שילך כי לא היה אחד שיחפוץ ללכת, וכלם היו בוחרים להיות במאסר מלראות בצרת אביהם, או שאמרו לחכות עד יעבור זעם, אז הלך הוא אליהם והחליף גזרתו.

19 וחיו: באופן שתחיו, כלו' וייטב לכם, ויחיו אנשי בתיכם, כי אמנם במאסר אין ספק שלא היו מתים ברעב, אמנם בעודם שם לא היה לחם לבני ביתם ולדעת אחרים שאם לא ילכו לקחת אחיהם ויאמנו דבריהם, אז ימותו כמרגלים.

20 שבר רעבון בתיכם: מה שישברו בו רעבונם.

21 ולא תמותו: כי אז תוכלו לשוב ולשבור שבר כל עת שתרצו, כי לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם.

22 אבל: עיין למעלה י"ז י"ט.

23 אשמים אנחנו: שרש אשם עיקר ענינו הַכָּרַת החטא, כמו ואשם, או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה ויקרא ד' כ"ב כ"ג וכ"ז כ"ח, ואחר כך הושאל ל' אשם להורות על החרטה, כמו ולא יאשמו כל החוסים בו תהלים ל"ד כ"ג לא יצטרכו להתחרט על בטחונם בו. גם הושאל להורות שפלוני חייב עונש על מה שעשה, כמו כל אוכליו יאשמו ירמיה ב' ג' ושנאי צדיק יאשמו תהלים ל"ד כ"ב, וכן כאן אשמים אנחנו על אחינו, אנו חייבים עונש על מה שעשינו לו, אם היה כתוב חטאנו לאחינו היתה חרטתם על שהרעו לו, אבל באמרם אשמים אנחנו על אחינו הכוונה אנו ראויים לעונש מפני מה שעשינו לו.

24 הלא אמרתי אליכם וגו': עיין למעלה ל"ז כ"ב....

25 וגם דמו: כי סבורים היו שמת, עיין למעלה באגרת שחבד"ל, וזה היה ג"כ סבה שלא הכירוהו.

26 בינותם: בינם מצד אחד ובינו מצד אחר, עיין למעלה כ"ו כ"ח.

27 את שמעון: אחר ששמע כי ראובן אמר אל תחטאו בילד, אמר א"כ מי שבא אחריו בסדר תולדותם הוא היה המסית אותם, כי מסתמא הקטנים נשמעים לגדולים, ואם שני האחים הראשונים, ראובן ושמעון, לא היו מסכימים בדבר, לא היה נעשה.

28 ולהשיב: ויצו להשיב.

29 ויפתח האחד: אחד מהם ראב"ע ורד"ק, ואין צורך שיהיה אחד מיוחד, אבל כן הוא דרך הלשון, כמו ויקרא י״ד:ד׳ ולקח למטהר שתי צפרים חיות, ושחט את הצפור האחד, ורבים ככה.

30 אמתחתו: שק גדול הנמתח על גוף הבהמה מכאן ומכאן, ואין צורך שיהיה לו שתי פיות bisaccia כדעת רמב"ן, ולפי דעתו היה מן הראוי שתהיה המלה בלשן זוגי, כמו מכנסים. ולדעת אנקלוס שתרגם טועניה אין ענינו שק אלא דרך כלל כל משא שמותחין על הבהמה.

31 בני אבינו: בני אב אחד ולא בני אם אחת יח"ף ז"ל.

32 ואת רעבון בתיכם: נראה כדעת אנקלוס וראב"ע האוכל הצריך לרעבון בתיכם קחו. והטעמים צריכים עיון, כי נראה שהיה ראוי להיות בתיכם בתביר וקמו בטפחא, ונראה שהוא ממשפטי הטעמים לחבר יחד שני פעלים שפעולתם נעשית כאחת, וכן למעלה י"ט ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם, לפי ההגיון היה נראה שמלת לכו ראויה לטעם מפסיק, כי אין שבר רעבון בתיכם נקשר עם לכו, וצ"ע מ"ג י"ג וקומו שובו, ולא כן מ"ד ד' קום רדוף ומ"ה י"ז ולכו-באו.

33 והנה איש צרור כספו בשקו: מצאו שכל אחד היה צרור כספו בשקו. פעמים הרבה מלת והנה ענינה כמו וימצא וימצאו כמו ויהי בבקר והנה היא לאה, וימצא שהיא לאה.

34 אותי שכלתם: לא חשד אותם שהמיתו את שמעון, אך מאחר שלא היה רוצה לשלוח את בנימין, הרי שמעון לא יוכל לשוב, והרי הוא אבוד ממנו. עלי היו כלנה: אין הכוונה על הצרות האלה בפרט כדעת ראב"ע ורמבמ"ן, אלא על כל צרות שבעולם, אין צרה שלא באה עלי, היה נראה לי כי ואת בנימין תקחו דבק למעלה, ולפי זה היה ראוי להטעים ושמעון איננו ברביע, לא בזקף יוסף איננו ושמעון איננו, אך בה"ט מפרש כך ואם את בנימין תקחו אז עלי יהיו כל הצרות שבעולם.

35 את שני בני: שנים מבני רד"ק, וכן דעת שאר הקדמונים. הן אמת כי מלת את מורה על דבר מיוחד וידוע, כמו ה"א הידיעה, ומשמעות את שני בני הוא שני בני הידועים, כלו' שלא היו לו אלא שני בנים, וידענו כי היו לו ארבעה בנים למטה מ"ו ט', לפיכך יש אומרים יש"ר ובוצר עוללות כי חצרון וכרמי לא נולדו עדיין, ודעתי נוטה לדעת הקדמונים, כי בכמה מקומות מצאנו ה"א הידיעה על דבר בלתי מיוחד, כמו למעלה ויפתח האחד את שקו, עיין שם. יל ידי: על אחריותי מהרש"ד, מליצת על יד נמצאת להוראת הנתינה ביד שומר שאחריות הפקדון עליו, עיין שמואל א' י"ז כ"ב, מלכים ב' יו"ד כ"ד, י"ב י"ג, וכ"ב ה' וט'.

« שד"ל על בראשית מ״א:נ״ז שד"ל על בראשית מ״ג:ב׳ »