שד"ל על בראשית מ״ה

מהדורה: שד"ל, דפוס ראשון

מקור בראשית מ״ה
1 וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃
2 וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃
3 וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃
4 וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃
5 וְעַתָּ֣ה אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃
6 כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר׃
7 וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃
8 וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכׇל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
9 מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכׇל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃
10 וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃
11 וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכׇל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃
12 וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃
13 וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כׇּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃
14 וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָֽמִן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִ֨נְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃
15 וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכׇל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃
16 וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃
17 וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃
18 וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃
19 וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃
20 וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כׇּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃
21 וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃
22 לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃
23 וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹ֠ת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃
24 וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃
25 וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃
26 וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פׇג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃
27 וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כׇּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃
28 וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃
פירוש שד"ל על בראשית מ״ה
1 ולא יכול יוסף וגו': בתחלה היה בלבו לעכב אצלו בנימין ולשלח את אחיו בלי שיתודע אליהם, ועתה כשאמר לו יהודה והיה כראותו כי אין הנער ומת נכמרו רחמיו על אביו, ואמצא עצמו מוכרח להניח לבנימן שישוב אל אביו לבלתי ימות אביו, אך עם כל זה חשקו לקרב אליו בנימין נשאר בתקפו. והנב לא מצא תחבולה לשלח את בנימין אל אביו וגם לקרבו אצלו, אלא בשיתודע אליהם ויקראם כלם לבא אצלו, או כדעת אח"ם, בראותו עוצם התאמצות יהודה להשאר הוא עבד תחת בנימין נכמרו רחמיו על אחיו והסכים להתודע אליהם; אך היה מתאפק ומושל ברוחו שלא להתודע אליהם בפני המצרים הנצבים עליו, לבלתי ישמעו גנותם ששנאו את אחיהם ומכרוהו; ואולם בסוף מאמרו של יהודה נכמרו כל כך שלא יכול עוד להתאפק והוכרח לזעוק הוציאו כל איש מעלי.
2 להתאפק לכל הנצבים: להתאפק כמו שיה ראוי להתאפק בסבת כל הנצבים עליו.
3 להתאפק: כמו המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו.
4 הנצבים עליו: כמו וכל העם נצב עליך.
5 ויתן את קולו בבכי: היה ראוי להנקד בבֶכי מפני האתנח, והנה לפי האמת אם היה האתנח תחת וישמעו מצרים היה ג"כ נון, כי שמיעת המצרים היתה מיד ושמיעת בית פרעה היתה אח"כ. ואולי בעלי הנקוד היו מסופקים בזה ונקדו בבְכִי לפי השטה האחת, ונתנו הטעמים לפי השטה האחרת.
6 העוד אבי חי: חתימת דברי יהודה החרידה את דמיונו, ונדמה בעיניו כאילו אביו בסכנה, ע"כ צעק העוד אבי חי, אעפ"י שכבר אמרו לו שהוא חי הכורם.
7 גשו נא אלי: ראה אותם נסוגים לאחור, וקרא להם בלשון רכה ודרך חבה רש"י, או לא היה רוצה לומר בקול רם אשר מכרתם אותי, שלא ישמעו המצרים בעל הטורים וא"א ז"ל אמר שלא רצה להשמיע ענין המכירה לבנימין, ולכך אמר שיגשו אליו כלם חוץ מבנימין, וזה טעם והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין, פרט את בנימין, כי באותה שעה היה עומד לבדו רחוק מעט מהם.
8 כי מכרתם אותי הנה: מכרתם אותי באופן שאבוא לכאן. כל הֵנָה נאמר על תנועה למקום מה, לא לישיבה במקום.
9 לפליטה גדולה: פליטה אין ענינו תשועה וכיוצא בה ואיננו שם מופשט, רק הוא שם אל הנמלטים הנשארים אחר שמתו רבים Gussetius.
10 פן תורש: תכרת כמו להוריש גוים ראב"ע, ואין לפרש תתמסכן כי לא יתישב על וכל אשר לך, שהם העבדים והשפחות, והנה פן תורש חוזר למעלה, רדה אלי פן תכרת. ועיין אוהב גר pag. 46.
11 כי פי: בלא מליץ.
12 על צוארי: עיין למעלה כ"ז י"ו.
13 חלב הארץ מדינה שהיא ארץ דשנה, והיא הטובה במדינות מצרים, כמו החלב הוא היותר שמן בבהמה.
14 ואתה צויתה זאת עשו: תחלה אמר לו אמור אל אחיך זאת עשו טענו את בעירכם, וזה היה בידם לעשות, ועכשו מוסיף וזה אני מצוה אותך ואותם יחדו, כי אין הדבר תלוי בהם, זאת עשו וכו' אתה והם.
15 ועיניכם אל תחס: נראה כי תחלת הוראת שרש חוס כענין חוש וחשש בלשון חכמים, שענינו כאב והרגשה; לא תהיה עיניכם כואבת על אבדת כליכם; וכיוצא בזה ואין חולה מכם עלי שמואל א' כ"ב ח'.
16 כזאת: כמו כן רשב"ם, ואין ענינו כחשבון הזה כדעת רש"י ויפה ננקדה הכ"ף שוא, ואין כמוה כי כל השאר בקמץ כָזאת כי במקום הדה הוראת המלה הזאת משונה, ויפה ג"כ ננקדה המלה במפסיק קטן.
17 אל תרגזו בדרך: ל' רגז בלה"ק עיקר ענינו נענוע ורעדה רשב"ם, כמו ומוסדי הרים ירגזו תהלים י"ח ח', ירגזון יריעות חבקוק ג' ו', וירגזו ההרים ישעיה ה' כ"ה, והושאל על שאול והמית הנפש לכל סבה שיהיה, כמו ורגזו וחלו מפניך דברים ב' כ"ה ופחדו ורגזו ירמיה ל"ג ט', לב רגז דברים כ"ח ס"ה שהם על חרדת הפחד; מעצבך ומרגזך ישעיה י"ד ג', וירגז המלך ש"ב י"ט א' שהם על חרדת העצבון; למרגיזי אל איוב י"ב ו', ברגז רחם תזכר חבקוק ג' א' שהם על החמה והחרון. ובל' ארמית נאמר תמיד על החמה והחרון. וכאן הנכון כפירוש רש"י שלא יריבו זה עם זה על דבר מכירתו, וכדברי ר' יונה הביאו רד"ק אל תתקוטטו זה עם זה על מכירתי לאמר זה לחברו אתה גרמת מכירתו, וכן היא ג"כ דעת הרלב"ג.
18 ויפג לבו: מענין פיק ברכים, וכן תפוג תורה חבקוק א' ד' תמעד ונוטה בלי קיום משפט; וכן נפוגותי ונדכיתי תהלים ל"ח ט' פגו כחותי מרפיון; והושאל על בטול והשבתה, כמו נגרה ולא תפוג שם ע"ז ג' לא תשבות, וכן אל תתני פוגת לך איכה ב' י"ח מאין הפוגות שם ג' מ"ט בן זאב באוצר השרשים, ומזה בל"ח פקפוק גם ספק וראז' וגעז' פירשו מלשון סורי וערבי נשאר קר, ולא נתפעל לדבריהם כי לא האמין להם; ואני מפקפק בזה, כי נ"ל כי גם בל' סורי עיקר ענין השרש הזה languescere, deficere, והוא קרוב לענין שביתה ובטול שהזכרתי למעלה, כמו וריחו לא נמר ירמיה מ"ח י"א תרגום יונתן וגם בתרגום סורי לא פג, וכן בברית חדשה Matth. 24.12. וֶּמֶטל סגִיאוּת עַולָא או עַוָלֵא נִפוּג חוּבָּא דַסגִיאֵא: ובעבור רבוי הָרֶשַע או הרשעים תפוג, תחלש אהבת רבים, ר"ל אהבת ה'; וכן בל"ח מפיגין טעמן טעמם נחלש, שתפוג צנתו תחלש צנתו, וכן אנקלוס תרגם כאן והוו מליא פייגן על לביה, הדברים שהיו בניו אומרים לו היו חלשים ובלתי נכנסים בלבו.
19 את העגלות: שלא היו עמכם בהליכתם.
20 רוח יעקב: אחר כמה שנים שהיה מתאבל, חזרה רוחו לקדמותה.
21 רב עוד יוסף בני חי: אחרי ראותו העגלות אמר די במה שהייתי עד היום ביגון ואבל כי עתה אין עוד ספק כי יוסף בני חי, ומלת רב ראויה לזקף גדול.
22 אלכה ואראנו: אלך לראותו ואשוב, לא אלך לראות את כבודו ואת גדלו, ולא כדי שיכלכל אותי, רק אלכה ואראנו דון יצחק.