שד"ל על בראשית ל״ב

1 ויפגעו בו מלאכי אלהים: כדרך שבהליכתו לפדן ארם הראה לו ה' הסלם והמלאכים כדי לחזק את לבו, כן עתה בשובו אל ארץ מולדתו הראה לו מלאכים, כדי שיתחזק לבו ולא יירא מאחיו. והנה ה' עשה לו שֶיִדְמֶה לעניו כאלו פתאום הוא רואה מחנה אנשים הבאים לקראתו, ואז אמר מחנה אלהים זה.

2 מחנים: לשון שנים, אך אין לבקש הוראה וטעם לזה, כי אין מקפידים בשמות.

3 ארצה שעיר שדה אדום: באותו זמן היתה ארץ שעיר ואח"כ נקראה שדה אדום.

4 כה תאמרון לאדני לעשו: אמר כן להם עד שיתברר אצלם שהוא אדוניו ידברו עמו בדרך מוסר העבד ראב"ע והשלוחים לא היו יודעים דאגתו של יעקב רשב"ם ויעקב לא רצה להגיד להם כל מה שאירע בינו ובין עשו רק עשה עצמו בעיניהם כמכבד אותו הרבה מאד כדי שידברו עמו דרך כבוד.

5 ואחר: עתיד קל משרש אחר, כמו אני אוהבי אהב משלי ח' י"ו עיין דקדוקי 554§.

6 ואשלחה וגו': אני שולח להודיע לאדוני שאני בא אליך, ולא להיותי צריך לעזרתך, כי יש לי רב, אלא למצוא חן בעיניך כי תבין שאני שלם עמך ומבקש אהבתך, אמנם כוונת יעקב נראה שהיתה לבדוק את עשו, לדעת איך הוא עמו.

7 אל אחיך: אעפ"י שהוא אמר לאדני לעשו, הם דברו דרך כבוד עם אדוניהם ואמרו לו באנו אל אחיך, ולא אמרו אל אדוניך.

8 וגם הולך לקראתך: כסבורים שאין עשו בא אלא לכבדו ולשמרו בדרך. ואולי כן היתה באמת כוונת עשו, ואולי ג"כ הבינו מתשובת עשו שלא היה בלבו רעה ושנאה על אחיו, ואולי ג"כ ספרו ליעקב את כל הדברים אשר דבר אליהם דברי שלום ואחוה. אמנם יעקב לא בטח בכל זה, כי פחד בשמעו שהוא בא אליו בת' איש, והכתוב לא רצה להאריך בדברי עשו והמלאכים, מאחר שלא הועילו כלום, כי לא בטח בהם יעקב. ונראה כדעת תלמידי מוהר"ר אברהם חי מיינשטער כי עשו לא אמר למלאכים שהוא רוצה לילך לקראתו בארבע מאות איש, אך הם הבינו זה ממה שראו וממה ששמעו מאנשיו, ועשו לא ידע שהבינו זה ולפיכך היה יכול להאמין שיעקב לא היה יודע שהוא בא לקראתו, ושהעדרים היו שלוחים לשעיר ושהאנשים ההולכים אחרי העדרים לא היו מכירים אותו. עיין למטה פסוק י"ז. ומלת וגם כמשמעה, עשינו שליחותנו, וגם עשתה פירות כי הנה הוא בא לקראתך.

9 ויצר לו: עיין דקדוקי 682§.

10 קטנתי מכל החסדים: הרי זו הקדמה לתפלתו, כלו' הרבה יותר מדי היטבת לי, ומה יוסיף עבדך לדבר? ואעפ"כ הנני מוכרח לחזור ולהטריח עליך שתצילני מיד עשו או טעמו כדעת יא"א הנה אתה הפלאת חסדיך עמי, ומה יועיל כל זה אם יבא עשו ויכני? לכן הצילני נא.

11 והכני אם על בנים: מכת אם על בנים, מכת אכזרית, כמי שהורג האם על הבנים כמו אם על בנים רֻטָשָה הושע י' י"ד והיא מליצה ממליצות הלשון, וכן והכהו נפש, מכת נפש.

12 מן הבא בידו: מן דאייתי בידיה.

13 עזים מאתים ותישים עשרים: עיין רש"י, וכן כתב De re restica lib. 2 cap. 3 כי תיש אחד מספיק לעשר עזים.

14 גמלים מיניקות ובניהם שלשים: הנקבות היו שלשים, ועמהן בניהן רש"י.

15 ורוח תשימו: כדי להשביע עינו רש"י שתהיה המנחה נראית גדולה ממה שהיא, וגם להניח לו פנאי להתבונן בה, אולי ישוב מחרון אפו, כי כל עדר ועדר שהיה פוגע בו היה כאלו יעקב מתנפל לפניו ומתחנן לו על נפשו ראז'. ויתכן ג"כ שהיתה כוונת יעקב לעורר את עשו לשאול למי אתה, שאם לא ישאל את הראשון ישאל את השני, ואם לא ישאל את השני ישאל את השלישי, ואם לא ישאל את השלישי ישאל את הרביעי. וכל זה מפני שאם לא היה עשו שואל לא היו אומרים לו דבר, כי אמנם לא צוה יעקב את אנשיו שימסרו המנחה לעשו, אלא שילכו לדרכם ויעשו עצמם כבלתי מכירים אותו וכמאמינים שעשו הוא עדיין בביתו בהר שעיר כדברי רע"ס, ואם ישאלם יגידו לו שהיא מנחה השלוחה לשר גדול ונכבד ששמו עשו, וכל זה כי אמר אכפרה פניו וכו'. ונראה שאם היה רצון יעקב שיעשו עצמם כמכירים את עשו ושיתנו לו המנחה, לא היה אומר כי יפגשך עשו אחי ושאלך, אלא היה אומר כי תפגוש עשו אחי תתן לו העדר ההולך לפניך. גם היה לו לשים בפיהם דברים אחרים לומר שיקח מנחתם מידם, וכיוצא בזה.

16 כי יפגשך: בחומש קע"א הגימל בחטף קמץ שהוא במקום קמץ חטוף, כי כן היו הקדמונים כותבים חכמה בחטף, ובגליון כתוב בספרי אספמי' יִפְגָשֲךָ בחטף תחת השין להורות שהשוא נע, כמו שהיא קריאתנו.

17 ולמי אלה לפניך: הוא תוספת ביאור לשאלת ואנה תלך, כלו' בשביל מי הם ולמי הם שלוחים, ותרגומו ולמאן אלין, כמו שהוא ברע"ח ובקצת ספרים אחרים וגם בתרגום ירושלמי. וזאת ג"כ דעת רש"י, כי בפסוק שאחר זה כתב: וששאלת ולמי אלה לפניך, מנחה היא שלוחה וגו', הרי כי לדעתו למ"ד למי היא כמשמעה per chi אלא שהוא ז"ל ברח מלפרש שתי הלמ"דין הקרובות זו לזו למי אתה ולמי אלה בשתי הוראות שונות כמו שפירש המזרחי, ופירש ולמי אלה של מי הם, כלו' למי הם שלוחים, ושל מי הם עתידים להיות, ואח"כ כתב למ"ד משמשת בראש התבה במקום של, וזה חוזר גם למלות למי אתה וגם למלות ולמי אלה אייר תרכ"ב.

18 לעבדך ליעקב: אני רש"י, ואעפ"י שהיו עושים עצמם כבלתי מכירים אותו רצה שידברו עמו דרך כבוד ויאמרו לו לעבדך ליעקב. ואמנם אם היו עושים עצמם כמכירים את עשו נראה ברור שלא היו מזכירים שמו לאדני לעשו, ולא היה להם לומר אלא לאדוני.

19 במצאכם אותו: אם ישאל אתכם.

20 כי אמר אכפרה פניו וגו': הנכון כדעת רמב"ן ורע"ס שגם דבר זה אמר להם שיאמרו לעשו, להגיד לו שהוא מקביל פניו כראות פני אלהים במנחה כטעם ולא יראו פני ריקם וכמו שאמר לו כי על כן ראיי פניך כראות פני אלהים. ונ"ל ראיה לזה מה שסיים המאמר אולי ישא פני, שהוא דרך כבוד ולשון נקיה, ואם היה המאמר הזה מה שאמר יעקב בלבו, היל"ל אולי תשוב חמתו מעלי, כי זה היה הציור הגובר בנפשו של יעקב, רצוני חמת עשו. והנה רצה יעקב שעבדיו יעשו עצמם כמגידים עניני אדוניהם כמו שהוא דרך העבדים. אכפרה פניו: נראין דברי גוסעציוס כי לשון כפרה וכפר פדיון נגזר מן וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר, וענינו כסוי הדבר המגין, כמו הכפר שהוא מגין על הספינות, או כסוי על החטא שיהיה כלא נראה כטעם כסוי חטאה, וכן אכפרה פניו אכסה פניו במנחתי כי השחד יעור פקחים, כאלו לא יראה אותי, כלו' שלא יראני בעין שנאה כמו שהיה רואה אותי לפנים. גם הראב"ע פירש אכפרה אכסה ואסתיר. גם רנה"ו פירש ל' כפרה ל' כסוי והסכים עמו רמבמ"ן. אלא שהוא אומר כי גם כפר הספינות נקרא כן לפי שמכסין אותן בו, וכן היה דעת געז', וגוסעלציוס אומר כי הוראת הכסוי באה לשרש כפר מן השם כפר, ואני מוסיף כי כפר נגזר מעצי גפר. ותלמידי מוהר"ר מרדכי מורטארה אומר כי מענין זה של כסוי נגזר ג"כ לשון כפירה שבל"ח, כי הכופר בדבר מכסה עליו כאלו איננו. ויש לסייעו ממה שאומרים ג"כ בל"ח כפוי טובה, שענינו כופה כלי על הטובה לכסותה. ודע כי גם רש"י שפירש כאן לשון קינוח פירש בשמות ל"ב ל' מפני מלת בעד אשים כופר וקינוח וסתימה בעד חטאתכם. אולי ישא פני: לשון קבלה ברצון חבה וכבוד שרש נשא מורה ג"כ קבלה כמו לא ישא פְּנֵי כל כפר משלי ו' ל"ה, אשר לא נָשָא פני שרים איוב ל"ד י"ט, הֲיִרְצְךָ או הֲיִשָׂא פניך מלאכי א' ט', ומזה נשוא פנים מ"ב ה' א', איוב כ"ב ח', ישעיה ג' ג' ואין ענין לזה עם ישאל ה' פניו אליך כי איננו אומר ישא ה' פניך, אלא פניך אליך והפך מליצת נשא פנים הוא השיב פנים, כי לא אשיב את פניך. והטעם אמרו לו: גם עבדך יעקב אחרינו כי רצה להקדים לפניו מנחתו כדרך שעושים למלכים קודם ראות פניהם, וזה כדי שירצהו האדון ההוא ויקבלהו באהבה. כל זה צוה אותם לאמר לו מעצמם כדרך העבדים המגידים מה שאין ראוי להגיד.

21 על פניו: לפניו של יעקב. מצאנו לשון עברה נקשר עם על פני, כמו עוברים על פני המלך ש"ב ט"ו י"ח.

22 במחנה: נשאר במחנה עם נשיו וילדיו וכל אשר לו.

23 מעבר יבוק: גבול בני עמון מצד צפון, ונקרא כהיום Vadi-Serka ראז'.

24 את שתי נשיו: ודינה היכן היתה? נ"ל שהבנות היו הולכות עם אִמָן.

25 מעבר יבוק: גבול בני עמון מצד צפון, ונקרא כהיום Vadi-Serka ראז'.

26 את שתי נשיו: ודינה היכן היתה? נ"ל שהבנות היו הולכות עם אִמָן.

27 לב.כה. ויאבק: מנחם ראב"ע רמב"ן ורד"ק פירשו לשון אבק, וקלער' וראז' וגעז' מוסיפים כי קרוב לזה palestra נגזר מן pale, שענינו בל' יוני עפר. ורש"י פירש מל' חבוק, וכן בל' ארמי אביק, ענינו דבוק וחבוק, ולזה דעתי נוטה. וגעז' בקש להסתייע מתרגום שמרוני שמתורגם נגשושה עמה, והוא געז' מפרש אותו ל' גוש עפר, וזה שבוש, כי גוש איננו אבק, אבל התגושש נגזר מן גש או גשש שענינו בלשון הקודש ובלשון ארמי וסורי משמוש. והנה בספר הכותים אין כתוב ויאבק אלא ויחבק, ואיך יתכן שיתרגמוהו מלשון גוש ואבק? וגעז' נפתה אחרי בוקסטארף שהביא משל לשני אתליטים שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך בראשית רבא פרשה כ"ב, עומד ומתגושש עם בנו שם ע"ז נתגוששת עם העליונים ויכלת להם שם ע"ח ופירשם מלשון גוש עפר, והביאם בשרש גוש, ובאמת אינם אלא משרש גשש. וקודם להם הרמב"ם בפירוש המשנה חלה פרק ב' ואחריו הרע"ב פירשו ספינה גוששת, מלשון גוש עפר, ואינו אלא משרש גשש וכן הביא בעל הערוך, ומענין משמוש כלומר שהספינה נוגעת בקרקע.

28 עד עלות השחר: מהפרשים כלם פירשו עד זה כמשמעו, ול"נ ענינו סמוך לעלות השחר. וכמהו ויאהל עד סדום, ויט אהלו עד אלון בצעננים שופטים ד' י"א, ויט עד איש עדלמי, עד האלהים יבא דבר שניהם והנה גם המאורע הזה היה ליעקב מאת ה' לחזק את לבו, להודיעו כי הוא בעזרו, כי לבסוף ידע שהוא מלאך, והנה נראה אליו מלאך בדמות איש והתחבק עמו לא להזיקו אלא מלחמת כבוד להפילו לארץ, כדרך האתליטים המתגוששים זה עם זה ועשה עצמו כאלו לא יכול לו, ועי"ז ברכו וקרא שמו ישראל. וגעז' אומר כי אמר כאן ויאבק ע"ש הנחל יבוק.

29 וירא כי לא יכל לו: התורה מספרת כפי מה שהיה אדם מספר הענין אם היה שם באותה שעה.

30 ותקע: קל משרש יקע, ודומה לו פן תקע נפשי ממך ירמיה ו' ח' ענין פירוד. ורש"י ביחזקאל כ"ג י"ו אמר כי לשון הוקעה מורה חבור ותקיעת עץ בארץ כמו והוקע אותם והושאל אח"כ להורות שליפת עץ מן הארץ, ע"ד מְשָׁרֵשׁ מְסָעֵף. והנה שרש יקע קרוב לשרש תקע ושקע, ועיין למעלה י"ב ח'.

31 כף: כל כף על שם כפיפות וחלל כף היד, וכן כף אחת עשרה זהב וכן זאת היא הנקראת acetabulum שדומה לכלי שנותנים בו חֹמֶץ. ואע"פ שהירך הוא שיצא ממקומו ולא הכף, אומרים ותקע כף כמו שאומרים אריק חרבי. והנה פירוק הירך מן הכף הוא דבר שאי אפשר שיקרה בשום כח טבעי מן החוץ רק לפעמים בסיבות פנימיות בתחלואים ארוכים, וכאן נעשה בנגיעה בעלמא, ואז אין ספק כי הבין יעקב שהיה שם דבר למעלה מן הטבע, ואעפ"כ נראה שעדיין לא הבין שהוא מלאך, שאם הכיר שהוא מלאך לא היה אומר לו לא אשלחך ולא היה שואלו מה שמך, ונ"ל כי כשנפרק ירכו חשב יעקב שהוא איש אלהים, כלו' נביא שיש בידו לעשות נסים ברצון שולחו ולא בכחו. ורצה ה' שיכיר זה, כדי שישאל שיברכהו, וכדי שיברכהו ויאמין לברכתו. ויהיה סמוך לבו לא יירא.

32 שלחני כי עלה השחר: כאילו הוא מתבייש כי לא יכול לו קלער' וגם לחזק את לבו.

33 כי שרית: לשון מריבה ומלחמה בערבי קלער' וראז'. ונ"ל כי מלת שרית מורכבת מעבר ועתיד, וברך אותו שלעתיד יקראו שמו ישראל, כי אז יראו שכבר נלחם עם אלהים ועם אנשים ויכול להם. ואמנם מה שהזכיר אלהים ואנשים הוא לשתי כוונות, האחת והיא מה שנתכוון המברך היא שהמלאך אמר אלהים על עצמו, והשנית והיא מה שהבין יעקב באותה שעה, קודם שיכיר שהוא מלאך לומר שאויביו ואלהיהם העוזרים אותם לא יוכלו להרע לו.

34 כי ראיתי אלהים: אולי פתאום נעלה מעליו, והכיר בו שהוא מלאך.

35 על כן לא יאכלו: מזה נמשך המנהג אצל בני ישראל לא יאכלו לשון הווה, רגילים שלא לאכול, שאם היה עתיד היה אומר לכן, לא על כן, ועוד מה טעם עד היום הזה. וכן גם אנקלוס וגם הירושלמי תרגמו לא אכלין, ולא תרגמו לא ייכלון. גיד: איננו דוקא מה שקוראים עתה nervus, אבל גם גיד בלה"ק, וגם nervus בדברי הקדמונים, הם כוללים שלשה ענינים הדומים זה לזה בצורתם, במה שהן כעין חבלים, המין האחד הם הנקראים nervi, והשני הם הנקראים ligament והם מחברים עצם אל עצם, והג' הם הנקראים tendines, והם מצד אחד יוצאים מן הבשר musculus ומצד אחד נאחזים בעצם. ולדעת געז' ואחרים שרש גיד הוא אחד עם שרש אגד ענין קשירה, ולדעתי שם גיד הוא משרש נגד ענין משיכה ונקראו כן החבלים הנמשכים והולכים על דרך נגד ונפק מן קדמוהי דניאל ז' יו"ד ובשס"ה גידים שהזכירו רז"ל נכללו שלשת המינים האלה כלם. הנשה: ע"ש שלא עצר כח, כמו נָשְתָה גבורתם היו לנשים, והוא פעל נגזר מן נשים ואשה, ואולי מזה בל"ח תש כח. ודעת Castellus Edmundus ואחריו ראז' וגעז' כי הוא הנקרא כסאן בל' ערבי, ואני אומר שאם הדבר כן הוא, איננו רחוק שהערביים קבלו השם הזה מן היהודים.