שד"ל על בראשית ל״ז

1 וישב יעקב: כנגד מה שאמר כי עשו הלך לו אל ארץ אחרת, אמר עתה כי יעקב נשאר בארץ מגורי אביו.

2 אלה תולדות יעקב: הנכון כדעת רשב"ם כי תולדות ענינו הבנים ובני הבנים, אמנם כדרך שמליצת הוא עשו למעלה ל"ו מ"ג כולל כל מה ששייך לו ומה שאירע לו, כן אלה תולדות יעקב כולל כל מה שאירע לבני יעקב, ואין ספק שאם יאמר אדם כי כוונת כל הספור הזה להודיע הבנים אשר נולדו ליהודה וליוסף אינו אלא טועה, ועיין למעל כ"ה י"ט. ומלות ואלה של תולדות יעקב אינן ברש"י כ"י שלי.

3 יוסף בן שבע עשרה שנה: אחת עשרה שנים עברו משעה שחזר יעקב לארץ כנען עד שנמכר יוסף, ובמשך השנים ההן ירד יהודה מאת אחיו והוליד ער ואונן, והכתוב לא רצה להתחיל בספור ההוא שהיה ענין פרטי ליהודה, והתחיל בספור יוסף שהוא מאורע הנוגע לכל המשפחה. עיין למטה ל"ח א'.

4 והוא נער: משרת, כמו ומשרתו יהושע בן נון נער שמות ל"ג י"א, ויאמר לנערו רוץ מצא נא את החצים ש"א כ' ל"ו והנה ציבא נער מפיבושת שם ב' י"ו א'.

5 את בני בלהה וגו': היה משרת עמם, לא אותם, כדעת ראב"ע.

6 ויבא יוסף את דבתם: נ"ל כדברי רש"י לא של בני השפחות שהיה משרת עמהם, אלא של בני לאה שהיו מחזיקים בו כמשרת, וכנוי דבתם חוזר לאחיו הנזכרים בראש הפסוק, ולפיכך האתחנח תחת אביו כי מלות והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו הוא כעין מאמר מוסגר.

7 דבה: כמו שמועה, ובארמי טִבָא, ומשרשו דובב שפתי ישנים ש"ה ז' י', וראז' ואחרים מפרשים דובב מן דַבַּ בערבי, leniter incessit, repsit ומזה דבר rumor, obtrectatio, clanculum, serpens. התביר שבמלות יוסף ראוי היה להנתן תחת דבתם, ורעה דבק עם ויבא, שאם לא כן היה לו לומר דבתם הרעה.

8 כי בן זקונים הוא לו: אעפ"י שבנימין נולד אחריו, כבר היה יוסף חביב לו ביותר כשנולד בנימין רשב"ם כי נולד לזקוניו, ואחר שנולד יוסף לא נולדו עוד בנים ליעקב במשך שש שנים, ובמשך הזמן ההוא היה יוסף בן זקונים ונתחזקה אהבתו בלב אביו, ולא רפתה אפילו בהולד לו בנימין. ואמנם דברי רמב"ן שמנהג הזקנים לקחת אחד מבניהם הקטנים להיות עמהם לשרתם תמיד אין להם ענין לכאן, כי הנה ראינו יוסף רועה את אחיו בצאן, א"כ לא היה תמיד אצל אביו. כתנת פסים: שהיתה מגעת עד פס ידו בראשית רבא ועד פס רגלו, וכן תרגם עקילס, ואורך הבגדים הוא סימן שחרור וגדולה, שאינו צריך לעשות מלאכה. ומלת פס יד ורגל לדעת געז' הוא מענין קצה וסוף, כמו כי פסו אמונים, ולדעת תלמידי דח"ו משרש פשה ופסיון, להיותה מקום מתיחת היד והרגל.

9 ולא יכלו דברו לשלום: המפרשים פירשו לא יכלו לדבר עמו לשלום, אך לא מצאנו בשום מקום דברו במקום דבר עמו. ול"נ ולא יכלו שאת דברו לשלום, כשהיה מדבר עמהם אפילו דברי שלום לא היו יכולים שאתו. מצאנו לשון שאת נשמט אחר לא יכול, כמו גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל תהלים ק"א ו', לא אוכל און ועצרה ישעיה א' י"ג, עיין שם פירושי.

10 ויחלום יוסף חלום וגו': היה נ"ל שאין זה חלום האלומות אלא חלום אחר אשר לא נכתב, וזה טעם ויוסיפו עוד שנא אותו שנכתב שתי פעמים, וזה טעם חלומותיו האמור למטה פסוק ח' בלשון רבים, אעפ"י שעדיין לא נכתב אלא חלום אחד, ואחר זמן מצאתי כי גם רד"ק למטה פסוק ח' כתב: אולי חלם ג"כ פעם אחרת קודם זה החלום וכו', אך גם הוא לא אמר שהחלום האמור כאן איננו האמור בפסוק שאחר זה, ותלמידי שבתי אנקונא אומר שאין ספק כי הפסוק הזה ושלאחריו על חלום אחד נאמרו, ומה שכתוב למטה על חלומותיו ועל דבריו הכוונה על שם העתיד, כלו' על החלום ההוא ועל השני הנכתב אח"כ.

11 והנה תסבינה אלמותיכם וגו': פועל סבב בנין הקל אינו אלא פועל יוצא, ושיעור הכתוב תסבינה את אלומתי ותשתחוינה לה.

12 המלוך וגו': היה נראה להם שזהו פתרון החלום, וגם האמינו שאפשר שיתאמת הדבר באיזה צד, כי בהיות אביו אוהב אותו מכל בניו אולי ישימהו נגיד עליהם וקרובים לזה דברי דון יצחק. אמנם מפני קנאתם אמרו דרך תימה, היתכן שיהיה זה?

13 ויספר אותו לאחיו: והם לא אמרו לו דבר, אלא הוסיפו לשנוא אותו.

14 ויספר אל אביו ואל אחיו: לאחר שסיפר אותו לאחיו, חזר וסיפרו לאביו בפניהם רש"י כי הבין שהחלום רומז גם לאביו רמב"ן ודוק יצחק. ויגער בו אביו: הבין יעקב שיוסף הבין פתרון החלום, וכעס עליו על גאותו שמלאו לבו להגיד חלום כזה. אמנם הבין ג"כ שאם היה גוער בו על שספר אותו היה זה מחזק האמונה בחלום ההוא והיה יוסף מוסיף להתגאות ואחיו היו מוסיפים לשנוא אותו, ולפיכך אמר לו מה החלום הזה וגו', כלו' הלא חלום שוא ושקר הוא זה.

15 שמר את הדבר: המתין פרחון, וכמהו ועין נואף שמרה נשף, איוב כ"ד ט"ו.

16 רועים בשכם: בשדה אשר בסביבות שכם, כמו שכתוב ובניו היו את מקנהו בשדה למעלה ל"ד ה'. לכה ואשלחך אליהם: אולי נתן לו מתנות להביא להם, כדרך שעשה ישי שנתן לדוד מיני מאכל להביא לאחיו ש"א י"ז י"ז וזה טעם לך ואשלחך, בוא וקח מה שאתן לך.

17 והנה תועה בשדה: שרש תעה נאמר על מי שהולך אנה ואנה וזה לפעמים להיות המקומות ההם בלתי ידועים לו והוא משוטט כשה אובד, ולפעמים הוא מכיר המקומות, אך איננו יודע איזה מהם הוא הראוי לו ובאיזה מהם ימצא מבוקשו, וכאן מכיר היה יוסף את השדה שהיו אחיו רגילים לרעות בו, והיה המקום רחב ידים והיה משוטט בו ומבקש אותם והאיש שמצאו היה מכיר אותו ויודע שלא היה תועה ואובד ממש, אלא שהיה מבקש דבר מה ואומר לו מה תבקש, וראוי לתרגם mentre vagava י"ב תמוז תרכ"ב.

18 ויתנכלו אותו: אין פעול אחר בנין התפעל, לפיכך אין מלת אותו מורה כאן על הפעול, אלא דרך מלת את ועם לשמש אצל הפעלים המורים מריבה ומלחמה, כמו ריבה ה' את יריבי לחם את לוחמי, וילחם עם ישראל, הרוב רב עם ישראל כל זה בכח דברי רש"י.

19 הלזה: כל הלזה כשרואים אותו מרחוק, וכן מי האיש הלזה למעלה כ"ד ס"ה רשב"ם, ונ"ל שנפל טעות סופר בטעמים, וראוי להטעים בעל החלומות בדרגא תביר, ונ"ל ג"כ כי הלזה שהוא מורכב מן הלאה זה, איננו חוזר כאן אל האדם, כי אם אל המקום, הנה הלזה שָם באותו מקום בעל החלומות שהוא בא, ולפי זה הלזה דבק עם הנה, לא עם בעל החלומות, ולפי זה היה ראוי להיות בטעם פחות מן התביר, והוא גרש, הנה בעל החלומות הלזה בא: כלו' הנה באותו מקום בעל החלומות, שהוא בא, וכן הנה השונמית הלז מלכים ב' ד' כ"ה, הנה השונמית שם באותו מקום.

20 ויצילהו מידם: מליצה היא, והכוונה התחכם להצילו שלא יהרגוהו כשיבא לידם, כי אמנם לא היה עדיין בידם, אבל היה מרחוק. לא נכנו נפש: מכת נפש זו היא מיתה רש"י. ואמנם מה שנתעורר ראובן לבדו להציל את יוסף לא שהיה רחמני יותר משאר אחיו כי כשראה שהילד איננו לא דאג אלא לעצמו באמרו ואני אנה אני בא ואולי כדעת אח"מ ראובן לא היה שונא כל כך את יוסף, כי הוא הבכור, והיה סבור שגם אם ירצה אביו לרומם את יוסף, לא ינשאהו למעלה מבנו הבכור. או שהיה ראובן ירא שמא יעקב יתלה הסרחון בו לבדו, כי יאמר הנה ראובן להיותו הבן הבכור לשנואה ובראותו שאני מחבב את יוסף, דאג שמא אבכר את בן האהובה על פני בן השנואה, על כן הרג אותו הנ"ל. או כדעת דון יצחק מאשר חטא לאביו בחללו יצועי אביו, חשב שבזה יתקן את אשר עותו. ועל כל פנים היה ירא להוסיף על חטאתו פשע אם היה מניח לאחיו שיוציאו מחשבתם הרעה אל הפועל יא"א.

21 השליכו אותו אל הבור הזה: אחר שראה שלא הועילו דבריו הראשונים שאמר להם לא נכנו נפש, כי קמו עליו, ולא אבו לשמוע לו, כמו שנראה ברור מדברי ראובן למטה מש"ב כ"ב הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, אז התחכם לומר להם השליכו אותו אל הבור והיה בדעתו לשוב לקחתו ולהשיבו אל אביו רמב"ן.

22 ארחת: חברת בני אדם עוברי ארח, שְיָירָה, ובלשון ערבי קַיְרואָן וממנו carovana. נכאת: המתרגם האלכסנדרי תרגם מיני בשמים thymiamata, וכן היירונימוס aromata, אנקלוס שעוה, בושארט storax, ולודוביקו de Dieu אומר כי המלה משרש נכת שענינו נשך, והוא כמו נכית בערבי כל מה שנותנים בפיהם לנשוך, לטהר הַשִׁנַיִם ולהטיב ריח הפה. צרי: הוא opobalsamum. לוט: תרגם אנקלוס לטוס, והוא ladanum, ובאיטלקי ladano, o laudano, והוא umore grasso e viscoso che trasuda da un frutice detto volgarmente imbrentano o rimbrentano, del quale pascendosi le capre, riman loro attaccato ai peli della barba.

23 מה בצע וגו': מה תועלת לנו ומה הנאה יש לנו אם נהרוג אותו? הנה על כרחנו צריכים אנו להסתיר הריגתו, ולא נוכל להתפאר במה שעשינו, מן נביא עלינו קללת אבינו, והנה אין לנו הנאת הנקמה כשלא נוכל להתפאר בה ולפרסמה וקרובים לזה דברי דון יצחק וטעם כי נהרוג את אחינו כי אם היו מניחים אותו בבור היה מת ברעב, והוא כאלו יהרגוהו, ויהודה דבר בחכמה, פתח בבחינת הנאת עצמם, וסיים בבחינת החמלה והחנינה.

24 וידנו אל תהי בו: כי אחר שהשלכנוהו אל הבור, אם ימות שם ידנו המיתו אותו. וישמעו אחיו: וראובן שתק, עיין בפסוק שאחר זה.

25 וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים: רוב העולם מאמינים כי אחי יוסף מכרו אותו, ורשב"ם כתב כי לא כן היה הדבר ואחריו החזיק החזקוני, וידידי ובן דודי מהר"ר שמואל חיים בן דוד לא-לי זצ"ל העמיק החקירה בענין הספור הזה וכיוֵן לדעת רשב"ם, וכתב אלי דעתו באגרת כ"ח כסלו תקפ"ט, ואלה דבריו בפירוש הענין הזה: כאשר ראו אחי יוסף אותו מרחוק התנכלו להמיתו, ויאמרו וגו' לכו ונהרגהו וגו' וישמע ראובן ויצילהו מיד, ויעץ אותם להשליך אותו הבורה למען הציל אותו מידם ונעשתה עצתו וישליכוהו הבורה, ואח"כ, וישבו לאכל לחם וירחקו מן הבור שלא לשמוע זעקת יוסף בהתחננו אליהם, כעדות הכתוב אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. עודם אוכלים וישאו עיניהם ויראו אחת ישמעאלים, ויאמר יהודה לכו ונמכרנו וגו', וישמעו אחיו, כלו' הסכימו כלם, כי אחרי כלותם לאכול ישובו אל הבור ויעלו משם את יוסף ויביאוהו אל הישמעאלים למכרו להם כי לא נמצא רמז בכתובים שהישמעאלים יהיו צריכים על פי דרכם להגיע עד אצל בני יעקב. ויהיה עד כה ועד כה, עודם מדברים ביניהם, רחוק מהבור, והנה, בלי ידיעת אחד מהם, ויעברו אנשים מדינים סוחרים במקרה אשר הקרה ה' אצל הבור, וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור ויביאוהו אל הישמעאלים וימכורוהו להם בעשרים כסף ויביאו אות יוסף מצרימה, והנה אחרי אכלם, וימהר ראובן לבדו ויפרד מאחיו בלא ראותם וישב בזריזות אל הבור להעלות את יוסף ולהשיבו אל אביו טרם יגיעו אחיו להעלותו ולמכרו, אבל.... כהמס דונג מפני אש כן נמס לב ראובן ויהי למים בהביטו אל תוך הבור ואין עוד יוסף שם, ויקרע את בגדיו, כי חשב בדעתו באין ספק כי דוב או אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו טרפהו, וישאהו חי כמו שהוא ראשו על כרעיו ועל קרבו אל אחד החורים או לאחד המעונות למלאת טרף חוריו ומעונותיו טרפה, ולכן לא נמצא שם דם או עצמות, וישב ראובן ביגון ובבהלה אל אחיו ויצעק ויאמר הה! כי הילד איננו עוד כי נטרף, ועצתי כעצתכם נבערה, ואני אנה אני בא, כי אני אשם יותר מכלכם, כי בעצתי השלכתם אותו הבורה, וכאילו אני הסיבותי מיתתו, ויאמינו כן כל אחיו ויתמהו על הדבר הזה, כאילו הלהים אנה לידם שימות אחיהם, אך לא הצר להם, כי שמחו בידיעת מיתת שנואם, בלי פגיעת ידם בו, ולכן לא ענו דבר, וַיִוָעַצוּ אחרי כן מה לעשות למען הציל גם את ראובן מתלונות אביהם, ולכן טבלו את כתנת יוסף בדם וישלחוה לאביהם למען יאמין כי יוסף נטרף טרם הגיעו אליהם. והנה כאשר באו בני יעקב אל אביהם ויראו איך התאבל יעקב עד מאד על בנו התחרטו מיד על כל אשר עשו. ואולם, ומה לעשות? אם יוסף כבר נטרף ויהי למאכל חיות השדה, לא נשאר להם אלא לנחמו בדברים, וכן עשו. והנה על פי הדברים האלה יתבאר כי בני יעקב שבטי יה אשר בחר לסגולתו אינם רשעים מתכונת נפשם הרעה, ואינם מותם שנאמר עליהם ויטרוף לעד אפו ועברתו שְמָרָה נצח, ואף אם ברגע קטון חטאו מסבת הקנאה והשנאה, כי הלא דרך אנוש למעול, אינם עומדים ח"ו במרדם, וקל מהר היכירו חטאם וינחמו על כל אשר עשו, ויטרחו בכל יכלתם להנקות ממנו, וזה נראה ממה שכתוב ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, כי שבו כלם הביתה איש לא נעדר לעשות ככל מאמצי כחם לנחם את אביהם. ומה שלא הלכו לבקש את יוסף, כי כלם האמינו באמונה שלמה ובלי שום צד ספק שנטרף, ואין עוד תקוה להחזירו בחיים. ומה ששתק ראובן כאשר שמע את עצת יהודה למכור את יוסף היה בכוונה להסתיר מאחיו מחשבתו הטובה אשר חשב על יוסף למען לא יתנו אחיו עיניהם אליו לראות מה הוא עושה בלכתו לבדו אל הבור, ובפרט אחרי שמעו עצת יהודה, וידע או דמה לפחות שאחיו לא יתנגדו ליהודה הגביר באחיו ואחרי דבריו לא ישנו וידמו למו עצתו, ואילו יגלה דעתו להם לא יניחוהו בלי ספק ללכת לבדו אל הבור כאשר חשב, מיראתם פן ימנעם מלעשות באחיהם כרצונם. ויובן ג"כ איך היה שלא השיבו דבר לראובן כשאמר אליהם הילד איננו, והיה להם לומר לו אנחנו מכרנוהו, כי אמנם לא השיבוהו דבר באשר לא מכרוהו ולא ידעו מה היה לו יותר ממה שידע ראובן. ויובן ג"כ למה אמר יוסף כי גנב גנבתי כי היתה כוונתו על המדינים אשר באמת גנבוהו והרחיקוהו מארץ העברים, כי לא חשד את אחיו שיהיו הם המוכרים אותו מתחלה למדינים. ומה שכתוב אחר זה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לדעתו הם הם הישמעאלים הנזכרים למעלה, כי לדעתו ישמעאלים הוא שם כולל לכל בני אברהם זולתי יצחק, ואפשר שהיו מבני מדן בן אברהם, ואולם המדינים המוכרים את יוסף לישמעאלים אף שגם הם מבני אברהם, הם בוודאי אנשים אחרים אשר לא היו בארחת הישמעאלים, וא"א שיהיו אחד המוכרים והקונים, ולכן נקראו בשם לווי פרטי סוחרים. ועוד ראיה כי הישמעאלים והמדנים אחד הם, כי פה אמר הכתוב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר, ואחר זה אמר ויקנהו פוטיפר וכו' מיד הישמעאלים. ואחרי הדברים והאמת האלה לא יקשה לפרש פסוק אחד הנשנה פעמַים שנראה כסותר כל הבנין הזה, והוא מאמר יוסף לאחיו בהוָדעו להם אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו וגו' כי מכרתם אותי הנה, כי הכוונה בו הוא, אתם הסבותם מכירתי ובואי מצרימה, כמו ויבן שלמה את הבית אמר שד"ל יש להוסיף דוגמאות דומות יותר, כגון והורדתם את שיבתי ביגון שאולה למטה מ"ב ל"ח, אתם המתם את עם ה' במדבר י"ז ו' ואת העיר הזאת תשרף באש ירמיה ל"ח כ"ג, וכן אחיו הסבו בשנאתם שימכר יוסף למצרים. והראיה על זה היא כי עכ"פ הם לא מכרוהו למצרים, והיה די שיאמר אשר מכרתם אותי, וכן אמר אח"כ לא אתם שלחתם אותי הנה, וידוע שהם לא שלחוהו, אלא סבבו שישָלח למצרים. ואם נרצה לפרש הפסוק כי גֻנב גֻנבתי כדברי כל המפרשים שהכוונה על אחיו שגנבוהו ומכרוהו, אז נוכל ג"כ לומר כי יוסף בראותו המדינים המושכים ומוכרים אותו כאדונים לא ידע באמת מי הם הגנבים, האחיו, אם המדינים, ואולי חשב בדעתו כי אחיו מתחלה מכרוהו למדינים, ולכן אמר להם בהודעו כי מכרתם אותי. וא"ת אם אחיו לא מכרוהו למה שתקו כשאמר להם כי מכרתם אותי? תשובתך בצדך כי לא יכלו אחיו לענות אותו גם לשאלת העוד אבי חי כי נבהלו מפניו, ואיך יעיזו מצח להתוכח עמו בענין חטאם? עד כאן לשון ידיד נפשי שחבד"ל זצ"ל, וגם כי אינני מסכים עמו בכל פרטי הפרוש, הנה בעקר הענין דבריו ודברי רשב"ם נכונים בעיני. ונ"ל כי המושכים את יוסף מן הבור היו המדינים, והם מכרו לישמעאלים, ובני יעקב לא ראו זה ולא ידעו מכל זה מאומה, ויוסף האמין כי הם מכרוהו אל המדינים ואמרו להם לכו משכוהו מן הבור, ואחי יוסף לא אמרו לו מעולם כי הם לא מכרוהו, שהרי קים להו בדרבא מניה, כי כוונתם היתה שימות בבור, ואיך יאמרו לו: אל תחשוב כי אנחנו מכרנוך, כי אמנם היה בלבנו שתמות בבור, ואח"כ בעצת יהודה הסכמנו למכור אותך, והמדנים קדמו ומכרו אותך. וטעם כי גנוב גנבתי על אחי יוסף שמכרוהו לפי מה שהאמין יוסף, והם גנבוהו מאביו.

26 וישב ראובן אל הבור: הלך שם בסתר להצילו קודם שימכרוהו.

27 ואני אנה אני בא: אם הכוונה אנה אברח מצערו של אבא היל"ל אנה אלך כמו אנה אלך מרוחך תהלים קל"ט ז', אבל שרש בוא נאמר על הכניסה במקום, וע"כ נ"ל בכמה צרות אני נכנס מעתה, דוגמת מליצת בא בימים, אבוא בגבורות תהלים ע"א י"ו וכמו צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו משלי י"א ח' וכן בטובה ואל יבואו בצדקתך תהלים ס"ט כ"ח, כי כמו שאומרים שהצרה באה לאדם, כן אומרים שהוא בא בצרה, כמו שאומרים ומצאוהו רעות רבות וצרות דברים ל"א י"ו ואומרים ג"כ צרה ויגון אמצא, ואמנם ראובן היה מיצר על זה יותר משאר האחים לאחת מן הסבות שהזכרתי פסוק כ"א.

28 ויטבלו את הכתנת בדם: אין ספק שעשו בה קרעים כדי שיהיה נראה שהיתה בפי חיה רעה והכתוב לא חש להזכיר זה. ויש אומרים כי זה טעם וישלחו, והוא רחוק.

29 וישלחו: ע"י בני אדם שלא יגידו מי השולחים, אלא שיאמרו זאת מצאנו רשב"ם, ולא מלאם לבם להטעות אביהם בפיהם, או לראותו בשעת בוא הכתנת לפניו. ויביאו: הוא פירוש הקודם, עשו שתגיע אל אביהם. ויאמרו: השולחים שהביאו אותה.

30 ויכירה ויאמר: ביהודה למטה ל"ח כ"ו ויכר יהודה ויאמר צָדְקָה ממני, ספור ההכרה מופסק בטעם רביע, וכאן ההכרה רהוט למלת ויאמר, כי יעקב תכף שראה צווח כתנת בני! אבל יהודה התמהמה והרהר מעט קודם שיודה חטאו כך שמעתי מפי כמוהר"ר אברהם חי די קולוניא זצ"ל. כתנת בני וגו': תחלה בראותו את הכתנת אמר כתנת בני היא זאת, אח"כ בהתבוננו על הדם אשר עליה ועל מה שאמרו לו שמצאו הכתנת, ויוסף עדיין לא שב לביתו, שיער בלבו כי חיה רעה אכלתהו. ובבוא לפניו הרעיון הזה, מיד נכמרו רחמיו על בנו ונצטייר בדמיונו כאלו הוא רואה את יוסף בין מלתעות החיה, וקרא במר נפשו טרוף טרף יוסף! כלו' מקרה אכזר כזה אירע לבני חביבי ליוסף! והציור הזה החריד רוחו ואלא יכול לדבר עוד. והנה שני המאמרים הראושנים הם מחשבות השכל והשלישי הוא תולדת התפעלות, לפיכך במאמר השני חיה רעה אכלתהו התחיל מן הפועֵל כי בראותו כתנת בנו מגולה בדמים התחיל מחפש וחוקר בשכלו איך נהיתה כזאת, וחשב כי הפועל היה בלא ספק חיה רעה שאכלתהו. אבל במאמר האחרון שהוא יליד ההתפעלות לא אמר יוסף נטרף כי הציור הגובר בנפשו באותה שעה היה צערו של יוסף בין שני החיה, על כן התחיל טרוף טרף. והנה הציור הזה טרוף טרף הוא מעצמו ציור מכאיב, יהיה הנטרף מי שיהיה, אבל המכאוב יתגבר ויגע ד נפש כשהנטרף הוא הבן החביב, ע"כ התפעלותו ומכאובו נתן בפיו מלת יוסף, ואז נשאר שומם, ולא דבר עוד, והנה ידוע כי הדבור הוא נתוח analysis המחשבה וההתפעלות, והנה זו מעלה בלה"ק שאיננה בשאר לשונות שאפשר להפשיט בה הפעולה מציורי הזמן והגוף, ולדבר על הפעולה לבדה, ואח"כ על הפעולה עצמה בצרוף אל הזמן ואל הפועֵל או הנפעל, וכן כאן הזכיר תחילה פעולת הטריפה לבדה, טרוף, ואח"כ הפעולה עצמה בצרוף אל הזמן שעבר ואל הגוף הנפעל, טרף. והמעלה הזאת מוספת חוזק ותוקף הרבה אל המאמרים, כמו בכה לא תבכה, חנון יְחָנְךָ, כאלו תאמר: Di piangere non ti accadra: pieta sentira egli di te. וכן למעלה המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו, יפה תרגם אנקלוס המלכו אתְּ מְדַמֵי לממלך עלנא, או שולטן את סביר למשלט בנא, וכאלו תאמר: Dunque regnare dovresti tu su di noi? Que signoria dovresti tu avere su di noi?

31 כי ארד: לא אתנחם אלא ארד רשב"ם, כי במלת מאן נכללה מלת לא.

32 אל בני: על אודות בני, כמו אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה ש"א ד' כ"א, אל שאול ואל בית הדמים שם ' כ"א א' רש"י.

33 אל בני: על מות בני, כמו לנחמו ביד עבדיו אל אביו ש"ב י' ב'.

34 וכל בנותיו: לדעת ראב"ע ורמב"ן היו דינה ושרח בת אשר ויש אומרים כלותיו, ומוהר"ר אברהם גריגו וכן הביא ראז' בספק אומר כי בנות אחרות נולדו ליעקב ככתוב למטה מ"ו ז' בנותיו ובנות בניו אתו, ולא הזכיר רק דינה מפני המאורע כי כן בכל מקום בספור התולדות אינו מזכיר אלא הזכרים, ואותן הנקבות שאירע בהן איזה ענין פרטי או שהיו מפורסמות באיזה דרך שיהיה. ונ"ל כי באמת אין ספק שבנות אחרות היו ליעקב ולבניו, אמנם לא נכנסו בכלל השבעים נפש, כי נישאו לבני אחיהן ולבני דודיהן, כיוכבד שנישאת לעמרם, והנה כתוב מלבד נשי בני יעקב למטה מ"ו כ"ו. לפיכך לא נמנו, רק דינה ושרח שנמנו נראה שהיו פנויות.

35 והמדנים: נ"ל כתרגום אנקלוס וקלער' שהם הם המדינים הסוחרים אבל בחומש קע"א ומדנאי בלא יו"ד. וראז' אומר כי המדנים, שהיו בני מדן בן קטורה, היו סוחרים עם המדינים כי היו אחיהם. אל מצרים: מכרוהו לישמעאלים שהיו הולכים מצרימה, נמצא שמכרוהו באופן שילך אל מצרים. לפוטיפר: הישמעאלים מכרוהו לפוטיפר וכמו שמפורש למטה ל"ט א' והכתוב השמיט זה שכבר נודע וייחס סוף הפעולה למי שהתחיל בה והיה סבתה. פוטיפר: בתרגום יוני Petefre, ואומרים האחרונים שענינו הלשון מצרי מיוחד לשמש qui solis est, idest soli proprius et quasi addictus וכן Petamun מי שהוא מיוחד לאמון שם אליל, Patusiri מי שהוא לאוזירי. סריס: לא סריס ממש, שהרי היתה לו אשה, אלא כל שרי המלך נקראים סריסים, מפני שקצתם שומרי הנשים היו סריסים. שר הטבחים: כתרגומו, וכן בירמיה נ"ב נבוזראדן רב טבחים היה שר צבא, ועוד היום במלכות פרס מי שהוא שר סוסי המלך הוא ג"כ ממונה על אסירי המלך לשמרם ולעשות בהם משפט כתוב ראז'.