שד"ל על בראשית ט׳

1 בכל אשר תרמוש וגו': הנכון כדברי ר"ש דובנא שענין שני הבית"ין הבאות זו אחר זו כענין מזכר עד נקבה במדבר ה' ג' כלו' זה וזה בשוה, וכן בגר ובאזרח הארץ שמות י"ב י"ט, וכן למעלה ז' כ"א ולמטה ד; אבל והנותר בבשר ובלחם ויקרא ח' ל"ב אינו ענין לכאן, כי הב"ית נקשרת עם פעל נותר.

2 אשר תרמש האדמה: היל"ל אשר ירמוש על האדמה, ונתחלפה המליצה כמו למעלה א' כ' ישרצו המים שרץ נפש חיה, כי באמת השרץ הוא השורץ, ולא המים, וכן כאלה נבלת עלה ישעיה א' ל' והעלה הוא הנובל, וכן למטה י"ט נפצה כל הארץ.

3 כירק עשב: אין ענינו כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, כי לאדם לא הזכיר ירק עשב, אלא כל עשב זורע זרע; אלא טעמו כירק עשב הצומח מאליו ויד כל בו והוא מאכל גם לכל חית הארץ ולכל עוף השמים למעלה א' ל', כן נתתי לכם כל בעלי חיים.

4 אך בשר בנפשו דמו: בנפשו שהוא דמו, כלו' בעוד בו דמו, והטעם שלא יאכלו בלא שחיטה שהיא להוציא את הדם מלשון שחט שענינו מיצוי, והשחיטה היא המיתה היותר קלה, וכל הריגה חוץ ממנה ושתהיה בלא הוצאת הדם, יש בה אכזריות וצער בעלי חיים. כן נראה פשוטו של מקרא זה, ונכלל בו ג"כ איסור אבר מן החי, ולאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, הואיל והאוכל אבר מן החי הוא אוכל הבהמה שיש בה נפשה ודמה, ועוד הואיל וצער בעל חיים אסור מן התורה: אמנם שיהיה עיקר הכתוב על אבר מן החי לא ייתכן, כי בשר ענינו בעל חיים שלם, לא חלק ממנו ואם כפירוש רש"י היל"ל הבשר בה"א, או מבשר: והנה כל משפטי השחיטה לשתי כוונות אלה הם מכוונות, להוציא הדם ולמעט צער הבהמה. ודעת בעל הטעמים נראה שאיננה כן, כי היה ראוי להטעים אך-בשר בתביר, והוא שם עליו זקף, ונראה שהיתה דעתו שהצווי לאסור הדם, ויהיה "בנפשו" כמו עם נפשו, וכטעם ולא תאכל הנפש עם הבשר דברים י"ב כ"ג, או שיהיה לדעתו פירוש בנפשו דמו מה שהוא בנפשו כמו דמו בנפשו הוא מה שבו נפשו והוא דמו לא תאכלו. ושלמה מיללער בקונטריס חשק שלמה אומר, כי אסר להם אכילת כל בעלי דם, ולא התיר להם אלא כל רמש, כל בעלי מיץ לבן: וא"כ מה טעם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', ומה ענין נתתי לכם את כל, ואם לא נתן להם אלא הרמשים כקטנים? גם מליצת בנפשו דמו אין ענינה בשר בעל נפש ודם, ועוד מי הגיד לו שאין חיות הרמשים נקראת נפש אעפ"י שאיננה דם אדום?

5 ואך את דמכם לנפשותיכם: דמכם שהוא דם נפשותיכם שהנפש תלויה בו, אדרשהו לאסור הריגת האדם ולהוציא דם האברים שאין הנפש תלויה בו רמב"ן.

6 מיד כל חיה אדרשנו: אני אנקום דמו מן החיה ואפיל אותה בידכם ותמיתוה, וכמו שפירש אח"כ שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וזה נאמר כדי לעשות ק"ו לאדם השופך דם אחיו.

7 מיד איש אחיו: כמו מאמר מוסגר ואינו אלא להוסיף כח energia לענין הצווי, מיד האדם אדרוש את נפש האדם, מיד האדם שהוא איש אחיו, איש כמוהו, ולא חמל עליו; ק"ו מן החיה, אם מיד כל חיה אדרוש דם האדם, כל שכן מן האדם שהוא אחיו, וכמוהו ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו ויקרא כ' י', ועיין למעלה א' כז'. ורבותינו דרשו בבא קמא צ"א ע"ב בהורג את עצמו, דמכם מנפשותיכם אדרוש; והנה מלבד שאין כתוב מנפשותיכם אלא לנפשותיכם, הנה לא יהיה לו יחס וקשר עם מיד כל חיה אדרשנו: ורנ"ה וייזל הוציא הכתוב ממשמעו ופירש מיד כל חיה מיד הנשמה החיה לנצח, ולפי זה מה טעם כל? והיל"ל מיד חיתכם אדרשנו.

8 באדם: ע"י אדם, והבי"ת משמשת משמוש האבלאטיווס שבשאר לשונות אצל פעל מקבל כפעולה, כי אין דרך לה"ק להשתמש במ"ם בענין זה.

9 כי בצלם אלהים עשה את האדם: עיין למעלה א' כ"ז. והנה התורה נותנת מעלה וכבוד לאדם, יהיה כל אומה שיהיה, וכן ר' עקיבא אמר אבות פרק ג' משנה י"ח חביב אדם שנברא בצלם שנ' בצלם אלהים עשה את האדם וזה כולל האומות כולן, ואח"כ אמר על ישראל בפרט חביבין ישראל שנקראו בנים למקום: והנה הדבר ברור כי רציחת הנכרי אסורה גם מן התורה וגם מן המשנה, כי מעלת צלם אלהים איננה פרטית לישראל, אך היא כללית לכל האדם.

10 שרצו: עיין למעלה ח' י"ז.

11 מקים את בריתי אתכם: ברית הפוך משורש בתר, ע"ש הבתרים, שהיו רגילים לבתר לשנים בכריתת ברית ר' יוסף זארק בספרו רב פעלים ולפיכך הריבוי ממנו בריתות בלשון חכמים, ואם היתה התי"ו לשמוש היתה נשמטת בריבוי: וענין הברית איננו תמיד קשר אהבה foedus גם לא תנאי pactum, אלא כל הבטחה נקראת ברית.

12 בעוף בבהמה: עיין למעלה ב'.

13 מכל יוצאי התבה: צריך עיון טעם המ"ם במלת מכל.

14 זאת: כדבר הזה והוא מה שמזכיר אח"כ את קשתי נתתי.

15 אשר אני נותן: חוזר לאות.

16 את קשתי: ידוע כי הקשת דבר טבעי, ויותר מזה ידוע כי אין האל צריך סימן שיזכירהו דבר וראיתיה לזכור ברית עולם למטה ט"ז, אלא להיות הקשת נראית לפרקים ובלא זמן קבוע חשבו הגוים הקדמונים שהיא שליח האל Iris והרבו בה הבלים, והתורה טיהרה הענין ממה שיש בו קילקול ופגם והזק, ותיקנה הדבר באופן שיהיה מועיל ולא מזיק. ונ"ל ג"כ כי קרוב הוא שהיו הקדמונים מנחשים ומעוננים בקשת לומר שהוא רומז לדבר עתיד, להיותה שליח האל, והתורה הרחיקה כל זה באמרה שאינה אלא סימן שלא יהיה עוד מבול, וכן מצאנו המשורר הקדמון הומערוס Ilia. lib. 17. v. 547 אומר כי הקשת סימן מלחמה או סערה, והנה התורה האלהית מכזבת השיבושים האלה באמרה כי הקשת אות ברית שלום קצת מזה מצאתי אח"כ במעמר.

17 המים למבול: המים לא יתהפכו למבול, כטעם כל היה ל..., כמו ויהי לנחש, ויהי למטה שמות ד' ג' ד', והיו לדם שם שם ט, כלו' לא יהיו בשיעור שיהיה מהם המבול.

18 וראיתיה: הכוונה כשתראו אותה אל תדאגו שיבוא מבול, או אל תדאגו שמא תרמוז לשום דבר רע, אלא תהיה בעיניכם כאות ותחשבו שגם אני בראותי אותה אזכור את בריתי.

19 ויהיו בני נח: אעפ"י שהזכירם כבר, חוזר ומזכירם מפני שהוא בא לספר מאורע שנזכרו בו כולם; ופירש גם כן וחם הוא אבי כנען, כי הוא עתיד להזכיר את כנען.

20 שלשה אלה בני נח ומאלה וגו': הזכיר זה לרמוז כי הברכה והקללה של אלו היא מתיחסת לכל האומות אשר יצאו מהם.

21 נפצה כל הארץ: מליצה הפוכה כמו למעלה ב' אשר תרמוש האדמה, והכוונה כי מאלו נולדו האומות אשר נפוצו בכל הארץ.

22 נפצה: ענין הפזור נמצא הרבה בשורש פוץ, ומשם הפיצם ה' למטה י"א ט' ונ"ל כי פוץ ופצץ שני שורשים בענין אחד, ויהיה נפצה נפעל מן הכפולים אלא שהוקל, כמו נבלה שם ז' שהוא במקום נבלה, יזמו במקום יזמו שם ו' וכיוצא בזה נפצו גוים ישעיה ל"ג ג'; ומן השורש והבנין הזה כי נפץ העם ש"א י"ג י"א בשקל נסב.

23 ויחל נח וגו': הוא החל לנטוע כרמים, כי הראשונים נטעו גפן, והוא החל לנטוע גפנים רבים שורות שורות, הנקרא כרם, כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות ועשה כרם רמב"ן, ועיין למעלה ה' כ"ט; ואולי חש להזכיר זה, מפני שהיו הגוים עובדים אליל באקוס שהיה אצלם אלהי היין, ורצה הכתוב להודיע כי אדם היה כשאר האדם תלמידי מוהר"ר יהודה אריה אוסימו; או מפני שהיו המצרים אומרים שהיין המצאת השטן; עיין למטה מ' י"א אח"מ; גם רצה ללמד הרעות הנמשכות מן היין, כי נח שהיה צדיק תמים בכל אנשי דורו, נולדו לו תקלות על ידי השכרות.

24 ויחל: הפעיל משורש חלל.

25 וירא חם...ויגד: זה היה חטאו, שלא כיסהו, אבל הגיד לאחיו דרך לעג; כי לולא שהיה מצחק באביו, היה משתתף עם שם ויפת לכסותו וגם הם היו משתפים אותו עמהם, וכיון שהגיד ולא כיסהו, אין זה אלא מלעיג ומקלה אביו תלמידי מוהר"ר משה כהן פורטו.

26 ויאמר ארור כנען: הכוונה לומר ארור חם, ולא רצה להזכיר הקללה על בנו, אלא על בן בנו תלמידי אליעזר אברהם פואה ומוהר"ר י' א' אוסימו מוסיף כי אולי כנען היה חביב לאביו יותר משאר בניו, להיותו בנו הצעיר, ושאולי ג"כ לא רצה שיהיו כל בני חם וכל תולדותהם בכלל הקללה, ולכך הזכיר כנען.

27 עבד עברים: הפחות שבעבדים, היותר ראוי לשם עבד בכל העבדים ובהפך שיר השירים הנכבד שבשירים, היותר ראוי להיקרא שיר מכל בשירים, וכן קדש קדשים.

28 ברוך ה' אלהי שם: הכוונה לומר כי ה' יהיה אלהי שם ויהיה בעזרו תמיד, וזו ברכה שאין למעלה ממנה; והואיל והזכיר את השם אמר ברוך.

29 עבד למו: לאחיו שאמר למעלה.

30 יפת: הפעיל מן פתה והוא לשון ארמית, תרגום של ירחיב. ותלמידי שמשון יינטילומו נב"ת אומר כי מזה שורש פשה, וענין הרחבת גבול מושאל להורות כל מיני הצלחה כמו אם ברך תברכני והרבית את גבולי ד"ה א' ד' י'. כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך דברים י"ב כ' ועיין שם פירוש רש"י ופירושי, וכן כי עתה הרהיב ה' לנו למטה כ"ו כ"ב.

31 וישכן באהלי שם: האלהים הנזכר, כלו' תהיה השגחתו עליו: ודעת Bochart ואחרים, כי יפת ישכן באהלי שם, והכוונה כי בני יפת כגון היוונים והרומיים עתידים לכבוש ממלכות בני שם שהם באזיאה; אך לפי זה תהיה זו קללה לשם וסיפור זה נכתב בתורה להרחיק את ישראל מחברת הכנענים שהיו ישראל באים להתישב בארצם, והיו דרכיכם מקולקלים והיו צריכים להתרחק מהם.