1ויגרש את האדם: כאשר גירש את האדם נתיבות השלום.2את הכרובים: מלאכים, והמלה הפוכה מן רכוב, כמו ש"ב כ"ב י"א וירכב על כרוב ויעף ר' יש"ר ב"בכורי העתים" תק"ץ עמוד כ'. ונ"ל שהמלאכים נקראים מלאכים בבחינה שעושים רצונו של מקום ושליחותו, וכרובים בבחינה שכבוד האל וגדולת יכולתו מתגלים על ידיהם, וכאילו הוא רוכב עליהם ומתגלה בהם. וידוע כי הקדמונים היו קוראים אלהים או מלאכים כל כוחות הטבע הפועלים שנוי בעולם, ודעת גרוטיוס כי להט החרב הוא עצמו הכרובים כאילו אמר את הכרובים כלומר להט החרב הרבה ווי"ן ענינן כלומר, עיין למטה י"ג ט', ולהט החרב נקרא מלאך הואיל והיה עושה שליחות האל, כטעם עושה מלאכיו רוחות וגו' תהלים ק"ד ד וזה אפשר; אלא שהוא מפרש ואחריו רוז' להט החרב על להבות אש הנראות במקום מיוחד בארץ בבל שהוא מלא נפט, הזכירוהו Plin. hist. nat. 2. 19; Curtius 5. 2; Strabo 16. ופלוטארך בחיי אלכסנדר, וזה לא יתכן.3להט החרב: חרב מלהטת, ע' למעלה א' ל'; וזו ג"כ דעת בה"ע שלא סמך המתהפכת אל החרב. והנה בענין הספור הזה כולו, כול משכיל יראה כמה הוא מגונה ומתנגד לשלמות הבורא שיהיה מעשה ידיו מתקלקל לשעתו, ונהפך לאיש אחר ממה שהיה בדעתו שיהיה, עד שמיד אחר שבראו יצטרך לקללו קללת עולם, ולגרשו מן המקום אשר הכין למושב לו; אשר על כן גדולי החכמים פירשו הספור הזה דרך משל וחידה רומז לענינים אתרים מעניני חכמה ופילוסופיאה, וזה אמנם בלי שיכחישו אמיתת הספור כמשמעו, וז"ל בעל העקרים מאמר ג' פרק כ"א: אף אם נמצאו בתורה דברים רבים, הסכימו בהם כל החכמים היותם רומזים לענינים נכבדים עליונים, וענינים שכליים, כספור גן עדן והארבעה נהרות וזולתם, לא בעבור זה הכחישו מציאותם ושלא יהיו כפשטן, עכ"ל, אפס כי החכמים ההם פירשו הענין רמז לענינים פילוסופיים אשר מלבד שאינם אמת בעצמם, אין בידיעתם שום תועלת לרוב בני אדם, ולפי זה לא יובן כלל למה רצה ה' שיהיה כל המאורע הזה, ולמה הביא על יציר כפיו קללה כיום הזה, אם לא היתה הכוונה אלא לרמוז ע"י זה לארבעת היסודות ולכוחות נפש האדם, וכיוצא בזה. והנ"ל בזה מתישב יותר אל הדעת הוא, לפי מה שאומר: האדם מרגיש כי לעמל יולד, ושהוא מזומן להרבה פגעים ולהרבה עצבונות יותר משאר בעלי חיים, והוא מתלונן על זה ומהרהר אחר מידותיו של הקב"ה; וכל זה אמנם לא באמת ולא בצדקה, כי ה' עשה את האדם עליון על כל בעלי חיים, ע"י שבראו בצלמו בעל הכוחות כולם, ונתן לו הבינה להבין ולהשכיל ולפעול בבחירה ורצון ולא בטבע, והכול לטובתו; אמנם מתוך הידיעה, שהוסיף לו והשלטון אשר השליטו לפעול בבחירתו, נמשך לו, שהוא לפעמים בוחר ברע וגורם רעה לעצמו, והוא מרחיב תאוותיו ומרבה עצבותיו, אוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו. והנה האדם כפוי טובה בהתלוננו על האל, ולא ישיב אל לבו ולא יאמר: הלא מתת אלהים רבה ויקרה היא הבינה אשר חנני, וכמה טובות גדולות נמשכות לי ממנה, ולמה אתרעם אם על ידה אני מזיק לעצמי? והלא סוף סוף אם היו אומרים לאדם: התרצה להתהפך לבהמה? אין ספק שלא היה רוצה בדבר, וא"כ למה יתרעם על מכאוביו שאינם לו אלא מפני שהוא אדם בעל תבונה ואיננו כבהמה? מעתה רצה הקב"ה להראות לאדם כאילו הוא שהיה יודע אחרית דבר לא היה רוצה שיאכל מעץ הדעת, כי ידע שיימשכו לו מזה מכאובים רבים, והזהירו על זה, והוא לא נשמר, אבל נפתה אחרי המסית שאמר לו שלא יימשכו לו מזה אלא טובות גדולות, ואכל מפרי העץ, ומיד נפקחו עיניו, וזה גרם לו עמל וכעס ומכאובים אין קץ, אשר באמת כולם נמשכים לו מפאת טבע היצירה, אבל ה' הודיעם לו דרך קללה, כאילו הוא עונש חטאו על שאכל מעץ הדעת. וכן קללת הנחש אינה אלא הודעת מה שיקרה לו לפי טבעו, כי לכך נוצר מתחילה להיות כמו שהוא עתה, כי הנחש הערום ומהלך בקומה זקופה ומדבר לא נברא אלא לשעתו בגן עדן; ואחר שקילל ה' את האדם ואשתו על המרותם דברו, היה ראוי ג"כ שיקלל את הנחש שהסית אותם לחטוא, שאם לא נענש גם הוא, היו תולים בו ית' משוא פנים ועוות הדין. והנה היוצא מן הסיפור הזה הוא כי אין לאדם להתלונן על עמלו, כי לא נמשך אלא מצד יתרונו ומעלתו, שהוא יודע טוב ורע ופועל ברצון ולא בטבע, והיתרון הזה האדם חפץ בו, ולא יחפוץ להמיר את כבודו באוכל עשב; והרי זה כאילו ברצונו אכל מעץ הדעת. והתועלת הנמשכת מכול זה מבוארת, והיא שיהיה האדם מכיר שכל רעותיו נמשכות מן הטובה הגדולה שהטיב עמו הבורא, שחננו דעה והשכל, ויהיה שמח בחלקו ונותן תודה לה' על הטובה ועל הרעה. והתועלת הזאת נ"ל כי לא נפלאת היא ולא רחוקה גם להבנת המון העם גם בימים הקדמונים, כי יאמרו: עמלנו לא נמשך אלא מאכילת עץ הדעת, אבל אם לא היה אבינו אוכל מן העץ ההוא, הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו כבהמה, או כתינוקות אשר לא ידעו היום טוב ורע; הלא טוב לנו שאכל מעץ הדעת, א"כ אין לנו להתלונן.
