שד"ל על בראשית ג׳

1 והנחש היה ערום: נבוכו המפרשים בענין הנחש הזה, ודון יצחק אמר כי הנחש לא דיבר, אלא האשה ראתה אותו שאכל ולא מת והתעוררה בעצמה לאכול גם היא, ולפי זה אין מקום להודיע כי הנחש היה ערום, גם אין ראוי שיקולל. ובספר אמונת זורואסטר נמצא כתוב כי אהרימן Ahriman שהוא אל הרע התחפש בצורת נחש והסית האדם והאשה הראשונים לחטוא; וקצת מחכמי ישראל חשבו כי הנחש הקדמוני הוא השטן, ובעל חכמת שלמה ב' כ"ד כתב: בקנאת השטן בא מות לעולם, ואחרים אמרו כי השטן נשתמש בנחש להסית את חוה, וע' למטה פסוק כ"ד.

2 אף כי אמר אלהים: י"א שזה מחובר עם לא מות תמותון, אך לא מצאנו אף כי להוראת אעפ"י, והנכון כדעת רש"י, קליר', רוז' ורמבמ"ן ואחרים שהוא דרך שאלה ותמיהה האף כי אמר, כלומר האף יש זאת שאמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן? כלומר למה לא תאכלו מפרי העץ הנחמד הזה? וקרוב לזה ביחזקאל כ"ג מ' אף כי תשלחנה לאנשים באים ממרחק, פירושו ואף יש זאת כי תשלחנה.

3 ומפרי העץ: אין המ"ם מוסבת על פעל האמירה כפירוש נתיבות השלום כי אין אומרים בלה"ק אמר ממנו, אלא אמר עליו; רק המ"ם חוזרת אל לא תאכלו ממנו, ומלת ממנו היא כפל לשון, כמו למעלה ב' י"ז ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, וכאן הכפל איננו מיותר כמו למעלה, כי אמנם אם לא היה לו לומר אח"כ ולא תגעו בו, היה יכול לומר אמר אלהים לא תאכלו בלא מלת ממנו, אבל מפני תגעו בו הוצרך לומר ממנו, שאם היה אומר לא תאכלו ולא תגעו בו, היה ניראה שמלת בו חוזרת גם לתאכלו לא תאכלו בו.

4 ולא תגעו בו: אולי אין כאן תוספת על דבר ה', כי לשון נגיעה נאמר פעמים הרבה דרך השאלה על ההזק כמו אל תגעו במשיחי תהלים ק"ה ט"ו, וכן לשון שליחות יד, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו שמות כ"ב ז' וכן כאן ולא תגעו בו לאכול ממנו אפי' מעט. וכיוצא בזה הביא קליר' מן פליניוס Lib. 12 Cap. 6 שכתב: Edixerat Alexander ne quis agminis hic id pomum adtingeret.

5 כי יודע: אבל יודע, וכן כל כי שלפניו לא ענינו אבל רשב"ם, והטעם לא אסר לכם אכילתו, אלא כדי שלא תהיו כמוהו, ומכאן קצת ראיה כי ידיעת טוב ורע היא היא צלם אלהים ודמותו, והיא חיזוק לפירושי על צלם אלהים, כי היות האדם יודע טוב ורע ובוחר ברצון ולא בטבע, והיותו בעל הכוחות כולם ושליט במעשיו ולא מוטבע בהם, ענין א' הוא.

6 ונפקחו עיניכם: כי הפועל בטבע כאלו אינו רואה, שיש שם דרך אחרת ללכת בה מבלעדי הדרך, אשר הוטבע עליה, והפועל בבחירה עושה דבר זה ורואה ויודע שיש בידו לעשות דבר אחר.

7 ותרא: כך נראה לעיניה.

8 תאוה: שם דבר. וטעמו דבר המביא תאוה, ומזה נאוה, ובלשון חכמים נאה.

9 להשכיל: כתרגומו לאסתכלא ביה.

10 עסה: לאכול עמה.

11 וידעו כי עירמים הם: אין תחילת הוראת עירום על העדר הבגדים, אלא על גילוי מה שראוי להכסות עיין מה שכתבתי ב"בכורי העתים" תקפ"ז עמוד קפ"ח וזה נרמז בדברי רש"י למטה פסוק י"א מאין לך לדעת מה בושת יש בעומד ערום. והנה אחרי אכלם מן העץ התבוששו מגילוי גופם והבינו שראוי שיתכסו. עלה: ל' יחיד, ובס' תורה אשר ביד הכותים כתוב עלי לשון רבים, ורבים חשבו הנוסח שבידנו מוטעה, והם לא ראו כי שם עלה בלה"ק לא יקבל ריבוי, כי שם כולל הוא, כחברו פרי, שלא נמצא במקרא בל' רבים, רק אחר הגלות בימי נחמיה התחילו לומר ח' ט"ו עלי זית בלשון רבים, וכן בלשון חכמים אמרו ג"כ פירות.

12 עלה תאנה: יש תאנים שעליהן רחבות ביותר.

13 את קול: לא קול דבור, אלא קול הליכה.

14 מתהלך: ה' הוא המתהלך כדעת רמב"ן בלא ספק, והכוונה כאילו שמעו קול צעדה, כמו ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך ש"ב ה' כ"ד.

15 לרוח היום: לצד שהיה בו השמש באותה שעה, וזה כדי שיתביישו יותר, כי היה נראה להם שהוא רואה אותם יותר בהיותו לצד האורה Gussetius Lex. ל. L. 2 וכן מצאתי בתלמוד ירושלמי ברכות פרק ד' הלכה א' מליצת כנגד היום שענינה לצד שהשמש שם באותה שעה.

16 איכה: להיכנס עמו בדברים, כדי שיאמר כי עירום אנוכי, באופן שלא יוכל להכחיש חטאו.

17 את קולך שמעי בגן: שמעתי קולך שאתה בגן, שמעתי קול מצעדיך בגן לכך כיון בעל הטעמים, ונכון.

18 השיאני: ל' השאה ענינו להביא אחרים לעשות דבר מה על ידי הרחקת היראה שהיתה מונעתם מעשותו, וכן כאן הנחש אמר לה לא מות תמותון עיין מה שכתבתי ב"בכורי העתים" תקפ"ח עמוד קמ"ג, וכן מצאתי אח"כ בס' הרכסים לבקעה.

19 ארור אתה מכל הבהמה: אין לשאול היכן נתקללו הבהמות והחיות כי אין ארור ענין קללה, אלא אמיתת ענינו חסר טובה, נגוע ומעונה ע' "בכורי העתים" תקפ"ז ר"ז-ר"ט, והכוונה תהיה חסר טובה יותר מכל שאר ב"ח.

20 ועפר תאכל: תלחך עפר, כאלו תאכלנו; ואולי היתה מחשבת הקדמונים שהנחש אוכל עפר וניזון ממנו, ככתוב ונחש עפר לחמו ישעיה ס"ה כ"ה והתורה אמרה תאכל כלשון בני אדם. ואולי פירוש ועפר תאכל, וכן עפר לחמו, מה שבתוך עפר, על דרך בעצבון תאכלנה למטה י"ז שענינו תאכל פריה.

21 הוא: זרע האשה.

22 ישופך, תשופנו: נ"ל שתי המלות האלה משני ענינים כמו למעלה ויהיו שניהם ערומים, והנחש היה ערום שניהם משורש שוף, הראשון ל' מכה וכתיתה כמו בלשון ארמית כמו אשר בסערה ישופני איוב פרק ט' פסוק יז, והשני ל' סיבוב וכיסוי, כמו אך חושך ישופני תהלים פרק קל"ט פסוק י"א.

23 הרבה: משפטו הרבה בסגול או הרבות, ונראה שננקד קמץ שלא תהיה הברת המלה דומה לשאחריה או שלא תתחלף עם הרבה תאר הפעל, וכן למטה הרבה ארבה את זרעך כ"ב י"ז, ונמצא פעם אחת ש"ב י"ד י"א מהרבית גואל הדם קרי מהרבת, ולפי הכתיב היה ראוי להנקד מהרבית והיו"ד הנעה היא על דרך לשון ארמית, להחויה, ואחוית אחידן, ומן הרביה אמרו הרבה.

24 והרנך:ועצבון חרונך.

25 ארורה האדמה: תחסר טובה, שלא תהיה טובה כמו שהיתה אז בגן עדן, ואפילו גן עדן לא יתן תבואתו בלא עבודה קשה.

26 תאכלנה: תאכל פריה. ומה שהביא ראב"ע ואחריו מהרש"ד והיו באוכלי שלחנך מ"א ב' ז', אינו ענין לכאן, כי ענינו אוכלים על שלחנך, כי הסמיכות עומדת פעמים רבות במקום מלת הטעם, כידוע.

27 קוץ ודרדר: יש לדרדר אח, קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם הושע י' ח'.

28 ואכלת: אם לא תעבוד אותה בחרישה וזריעה.

29 אפיך: עיין למעלה ב'.

30 ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו': אחר שאמר לו האל ואל עפר תשוב, ואחר שאמר לה בעצב תלדי בנים, קרא לה חוה, כי על ידה יתקיים המין.

31 כאחד ממנו: הרבוי על המלאכים, כי שיתף אותם עמו, כי גם הם פועלים ברצון ויודעים טוב ורע, ולא כבהמה הפועלת בטבע.

32 ועתה פן ישלח ידו וגו': מאחר שאמר להם ה' כי העץ ההוא הוא עץ החיים, ומאחר שהאדם מתחילת יצירתו מעותד למות, לא היה נכון שיהיה העץ ההוא מזומן להם, כי אז אפשר שיאכלו ממנו כדי לחיות לעולם, ויהיה דבר ה' כוזב.

33 וישלחהו: נ"ל כי השורש הזה הנגזר מן הלך נאמר בבנין הקל כשהכוונה שילך פלוני למקום מוגבל וידוע לשולחו, ונאמר בפיעל כשהכוונה לכל מקום שירצה. והנה שלח ענינו עשה שיהיה הולך למקום ידוע, שילח עשה שיהיה מהלך כה וכה, להיכן שירצה. ונראה כי כן היתה גם דעת רש"י, שכתב למטה ח' ט' וישלח, אין זה לשון שליחות, אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה. ומה שכתב ראב"ע ואחריו מהרש"ד כל שלוח שאחריו מ"ם הוא לשון גנאי ולשון גירושין, איננו מדוייק, כי ה' אמר למטה שמות ו' י"א בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. וכן מצאנו דברים ט"ו י"ג תשלחנו חופשי מעמך. ואח"כ הושאל ל' שלוח להוראות congedo כשמפטירים את האדם שילך למקום חפצו, אעפ"י שיודעים היכן ילך למטה כ"ד נ"ד ונ"ו ונ"ט. גם הושאל, כשנותנין רשות לשליח להזיק ולהשחית אין מעצור ללמטה י"ט י"ג אע"פ שאין שליחותו אלא למקום מיוחד, אבל במקום ההוא יעשה כרצונו כאיש מושלח העושה מה שירצה.

34 ויגרש את האדם: כאשר גירש את האדם נתיבות השלום.

35 את הכרובים: מלאכים, והמלה הפוכה מן רכוב, כמו ש"ב כ"ב י"א וירכב על כרוב ויעף ר' יש"ר ב"בכורי העתים" תק"ץ עמוד כ'. ונ"ל שהמלאכים נקראים מלאכים בבחינה שעושים רצונו של מקום ושליחותו, וכרובים בבחינה שכבוד האל וגדולת יכולתו מתגלים על ידיהם, וכאילו הוא רוכב עליהם ומתגלה בהם. וידוע כי הקדמונים היו קוראים אלהים או מלאכים כל כוחות הטבע הפועלים שנוי בעולם, ודעת גרוטיוס כי להט החרב הוא עצמו הכרובים כאילו אמר את הכרובים כלומר להט החרב הרבה ווי"ן ענינן כלומר, עיין למטה י"ג ט', ולהט החרב נקרא מלאך הואיל והיה עושה שליחות האל, כטעם עושה מלאכיו רוחות וגו' תהלים ק"ד ד וזה אפשר; אלא שהוא מפרש ואחריו רוז' להט החרב על להבות אש הנראות במקום מיוחד בארץ בבל שהוא מלא נפט, הזכירוהו Plin. hist. nat. 2. 19; Curtius 5. 2; Strabo 16. ופלוטארך בחיי אלכסנדר, וזה לא יתכן.

36 להט החרב: חרב מלהטת, ע' למעלה א' ל'; וזו ג"כ דעת בה"ע שלא סמך המתהפכת אל החרב. והנה בענין הספור הזה כולו, כול משכיל יראה כמה הוא מגונה ומתנגד לשלמות הבורא שיהיה מעשה ידיו מתקלקל לשעתו, ונהפך לאיש אחר ממה שהיה בדעתו שיהיה, עד שמיד אחר שבראו יצטרך לקללו קללת עולם, ולגרשו מן המקום אשר הכין למושב לו; אשר על כן גדולי החכמים פירשו הספור הזה דרך משל וחידה רומז לענינים אתרים מעניני חכמה ופילוסופיאה, וזה אמנם בלי שיכחישו אמיתת הספור כמשמעו, וז"ל בעל העקרים מאמר ג' פרק כ"א: אף אם נמצאו בתורה דברים רבים, הסכימו בהם כל החכמים היותם רומזים לענינים נכבדים עליונים, וענינים שכליים, כספור גן עדן והארבעה נהרות וזולתם, לא בעבור זה הכחישו מציאותם ושלא יהיו כפשטן, עכ"ל, אפס כי החכמים ההם פירשו הענין רמז לענינים פילוסופיים אשר מלבד שאינם אמת בעצמם, אין בידיעתם שום תועלת לרוב בני אדם, ולפי זה לא יובן כלל למה רצה ה' שיהיה כל המאורע הזה, ולמה הביא על יציר כפיו קללה כיום הזה, אם לא היתה הכוונה אלא לרמוז ע"י זה לארבעת היסודות ולכוחות נפש האדם, וכיוצא בזה. והנ"ל בזה מתישב יותר אל הדעת הוא, לפי מה שאומר: האדם מרגיש כי לעמל יולד, ושהוא מזומן להרבה פגעים ולהרבה עצבונות יותר משאר בעלי חיים, והוא מתלונן על זה ומהרהר אחר מידותיו של הקב"ה; וכל זה אמנם לא באמת ולא בצדקה, כי ה' עשה את האדם עליון על כל בעלי חיים, ע"י שבראו בצלמו בעל הכוחות כולם, ונתן לו הבינה להבין ולהשכיל ולפעול בבחירה ורצון ולא בטבע, והכול לטובתו; אמנם מתוך הידיעה, שהוסיף לו והשלטון אשר השליטו לפעול בבחירתו, נמשך לו, שהוא לפעמים בוחר ברע וגורם רעה לעצמו, והוא מרחיב תאוותיו ומרבה עצבותיו, אוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו. והנה האדם כפוי טובה בהתלוננו על האל, ולא ישיב אל לבו ולא יאמר: הלא מתת אלהים רבה ויקרה היא הבינה אשר חנני, וכמה טובות גדולות נמשכות לי ממנה, ולמה אתרעם אם על ידה אני מזיק לעצמי? והלא סוף סוף אם היו אומרים לאדם: התרצה להתהפך לבהמה? אין ספק שלא היה רוצה בדבר, וא"כ למה יתרעם על מכאוביו שאינם לו אלא מפני שהוא אדם בעל תבונה ואיננו כבהמה? מעתה רצה הקב"ה להראות לאדם כאילו הוא שהיה יודע אחרית דבר לא היה רוצה שיאכל מעץ הדעת, כי ידע שיימשכו לו מזה מכאובים רבים, והזהירו על זה, והוא לא נשמר, אבל נפתה אחרי המסית שאמר לו שלא יימשכו לו מזה אלא טובות גדולות, ואכל מפרי העץ, ומיד נפקחו עיניו, וזה גרם לו עמל וכעס ומכאובים אין קץ, אשר באמת כולם נמשכים לו מפאת טבע היצירה, אבל ה' הודיעם לו דרך קללה, כאילו הוא עונש חטאו על שאכל מעץ הדעת. וכן קללת הנחש אינה אלא הודעת מה שיקרה לו לפי טבעו, כי לכך נוצר מתחילה להיות כמו שהוא עתה, כי הנחש הערום ומהלך בקומה זקופה ומדבר לא נברא אלא לשעתו בגן עדן; ואחר שקילל ה' את האדם ואשתו על המרותם דברו, היה ראוי ג"כ שיקלל את הנחש שהסית אותם לחטוא, שאם לא נענש גם הוא, היו תולים בו ית' משוא פנים ועוות הדין. והנה היוצא מן הסיפור הזה הוא כי אין לאדם להתלונן על עמלו, כי לא נמשך אלא מצד יתרונו ומעלתו, שהוא יודע טוב ורע ופועל ברצון ולא בטבע, והיתרון הזה האדם חפץ בו, ולא יחפוץ להמיר את כבודו באוכל עשב; והרי זה כאילו ברצונו אכל מעץ הדעת. והתועלת הנמשכת מכול זה מבוארת, והיא שיהיה האדם מכיר שכל רעותיו נמשכות מן הטובה הגדולה שהטיב עמו הבורא, שחננו דעה והשכל, ויהיה שמח בחלקו ונותן תודה לה' על הטובה ועל הרעה. והתועלת הזאת נ"ל כי לא נפלאת היא ולא רחוקה גם להבנת המון העם גם בימים הקדמונים, כי יאמרו: עמלנו לא נמשך אלא מאכילת עץ הדעת, אבל אם לא היה אבינו אוכל מן העץ ההוא, הרי אנו ובנינו ובני בנינו היינו כבהמה, או כתינוקות אשר לא ידעו היום טוב ורע; הלא טוב לנו שאכל מעץ הדעת, א"כ אין לנו להתלונן.