1הנראה: בינוני, ומשמש לעבר ולעתיד. מה שכתב רש"י לפי שאחרת בדרך וכו' צ"ל נִדְרֶךָ וכן הוא בתנחומא.2את אלהי הנכר אשר בתוככם: משלל שכם רש"י.3ואת הנזמים: הקדמונים היו נוהגים נזמים לשם ע"ז, כמו שהעיד Augustinus על אנשי אפריקה שבימיו: Execranda autem superstitio ligaturarum, in quibus etiam in aures virorum in summis ex una parte auriculis suspensae deputantur, non ad placendum hominibus, sed ad serviendum daemonibus adhibetur.4אל בית אל: יש אל בבית אל, האל מתגלה בבית אל רש"י. נגלו אליו האלהים: נגלו אליו כחות בעל הכחות כלם, כלו' האל עם רבוי כחותיו, כי נראה לו ה' והמלאכים העולים ויורדים לעשות רצונו, והנה השם הוא קדש, אבל הוא נאמר בבחינת רבוי כחותיו. ועיין אוהב גר.5ותמת דברה: כבר הלכה מחרן לארץ כנען עם רבקה למעלה כ"ד נ"ט ונראה כדעת רמב"ן שכבר חזרה לארצה ובנסוע יעקב הלכה עמו לראות את רבקה, וגם מפני שהיתה נפשה קשורה עם רחל ולאה וילדיהן. ואמנם התועלת בספור הזה ללמדנו מדה טובה לכבד גם המינקת המשתדלת בגידול היונק גם אחר שגדל, ובפרט זאת שיצאה מארצה ומבית אביה ללכת עם רבקה, והנה הבכיה וקריאת שם המקום ע"ש הבכי לאות הוא שכבדו אותה גם בחייה ואהבוה מדה כנגד מדה. וכן מצאנו המיניקות חביבות אצל הקדמונים, עיין וירגיל Aen. Lib. 7 בתחלתו Tu quoque. ברש"י צ"ל ואלון בל' יוני אחר, כך הוא ברע"ח litoribus nostris Aeneja nutrix. ובחומש שנ"א עם ג' תרגומים ובכ"י שבידי, וכן צ"ל, והכוונה על המלה היונית *****.6יעקב: שהוא מענין עָקֵב, וגם מלשון עָקְבָה, והנה איננו שם כבוד.7פרה ורבה: צווי לברכה, כמו פרו ורבו ראב"ע. פרה: השרש הזה נאמר על הבנים לא על בני בנים ויעקב לא הוליד עוד מכאן ואילך ומכל מקום נולד לו בנימין שכבר היה בבטן אמו, ויתכן שתהיה הכוונה עליו, כדברי רש"י. אבל יעקב עצמו בהיותרצונו לכבד את יוסף בנו החביב ולתת לו פי שנים, פירש הנבואה הזאת דרך דרש כאלו היה הוא עתיד להעמיד עוד שבטים אחרים. והם אפרים ומנשה, ולפיכך אמר מ"ח ג' ד' ה' אל שדי נראה אלי בלוז, ויאמר אלי הנני מפרך, ועתה שני בניך וכו' לי הם.8ולזרעך: כלומר לזרעך, עיין למעלה י"ג ח'. גוי וקהל גוים: כל שבט קרוי גוי להיותו שוכן בחבל נחלה המיוחד לו. מחלציך: להיות ההולדה נמשכת מהוצאת הזרע, והזרע מתקבץ ונדחה לחוץ מן המקומות הקרובים לכלי ההולדה, והחלצים הם קרובים להם, אומרים שהבנים יוצאים מהחלצים. ואין כן מליצת יוצאי ירכו, כי שם ירך הוא כנוי לאבר המוליד, וכן באשה ונפלה ירכה, שאם לא כן היה ראוי לומר יוצאי ירכיו בל' רבים.9ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו: הכוונה במקום שדבק עמו עכשו לא בחלום הסלם והמראה הזאת היתה בהקיץ, ובהעלותו מעליו נתבררה לו אמתת המראה, והתעורר להציב מצבה אחרת לכבוד האל אשר דבר אתו בפעם הזאת מלבד המצבה אשר הציב בפעם הראשונה על חלום הסלם.10ויקרא יעקב: בתחלה קרא אל בית אל למקום המזבח אשר בנה פסוק ז', ועכשו קרא בית אל לכל המקום אשר דבר אתו שם עכשו, והוא עצמו מקום חלום הסלם, וחזר וקרא לו בית אל על שם הדבור של עכשו. והנה ידוע כי ירבעם העמיד עגל בבית אל, והנה יבושו המאחרים זמן כתיבת ספר התורה, שאם היה שנכתב אחרי ירבעם אין ספק כי הכהן או הלוי או היהודי שכתב ס' התורה כי מעשרת השבטים עובדי העגלים לא יתכן לומר שהיה מי שכתב ס' התורה לא היה כותב ספור זה המסייע חטאת ירבעם בהיותו מיחס קדושה למקום הנקרא בית אל.11כברת הארץ: מדת קרקע בלתי ידועה, אבל ממה שכתוב בנעמן וילך מאתו כברת ארץ מ"ב ה' י"ט נראה ברור שהיא מדה קטנה, מיל וכיוצא בו, כי מן הסתם לא אֵחַר גחזי לחשוב מחשבתו. ואין אנו יודעים אם הכ"ף שרש או שמוש. ורמב"ן אחר שבא לא"י ראה שאין מן קבורת רחל עד בית לחם אפי' מיל, וכן נכון, אעפ"י שאין ראייתו ראיה, כי מי יאמין שתהיה מצבת קבורת רחל עדיין במקומה? מה שכתוב ברש"י והכיר מצוי צ"ל והבר, כן הוא בב"ר, והמדרש דורש מלת כברת מלשון כברה וגם מלשון בר דגן. ותקש: שרשו קָשָה, והוא פִּעֵל, על משקל ויצו ואח"כ בהקשותה והוא הפעיל, ופועל הקשה הוא עומד כאן במקום תאר הפעל, כמו הקשית לשאול מ"ב ב' י', היטבת לראות ירמיה א' י', אף כאן הִקְשְתָה ללדת. כאמרם בהמה המקשה לילד חולין פרק ד', וחסרה מלת ללדת, ושיעורו ותקש ללדת בלדתה, כשילדה ילדה בקושי, ונ"ל כי גם ותקש הוא מבנין הפעיל, והיה משפטו וַתֶקֶש על משקל וַיֶגֶל, אלא שנתחלף משקל גֶבֶר במשקל גְבַר, לרוב הקרבה שביניהם, עיין Prolegomeni עמוד 123.12כי גם זה לך בן: נחמה אותה, שהולד חי, וגם בן ולא בת, וכן אל תיראי כי בן ילדת ש"א ד' כ'.13כי מתה: מאמר מוסגר. בנימין: חביב כמו הימין, כמו תהי ידך על איש ימינך רד"ק.14מגדל עדר: מקום רחוק מבית לחם כאלף אמה היירונימוס.15וישמע ישראל: ולפיכך הוכיחו בשעת מותו פחז כמים, רשב"ם. ויהיו בני יעקב שנים עשר: חוזר למעלה, כשנולד בנימין נשלמו הי"ב שבטים רש"י ורשב"ם. הטעמים המחברים וישמע ישראל עם ויהיו בני יעקב לפסוק אחד אין ספק שהם מוטעים, כי לפיהם תהיה מלת אביו מופסקת פחות מחלות בארץ ההיא, ואין ספק כי מלת אביו צריכה למפסיק יותר ממלת ההיא, כמו שהוא הענין בטעמים באחרים המסיימים הפסוק במלת ישראל. ונראה ברור כי בעלי הטעמים עשו אותו שני פסוקים, והאחרונים רצו לעשותם פסוק אחד, ולא ידעו להציב טעמיו כהוגן, ואם באת לתקנם כך תקנם: ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו וגו'.16ויגוע: עיין למעלה כ"ה ח'.
