רי"ף בבא מציעא נ״א

« רי"ף בבא מציעא נ׳ ע״ב רי"ף בבא מציעא נ״ב ע״א »

2 שלטי הגיבורים פתח ↗

כל הגאונים פסקו שהמלוה על המשכון ש"ש הוא וחייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסין וכן פסק ר"י וכ"כ מיי' ופסקו גם כן דליתא לדשמואל דאמר האי מאן דאוזיף לחבריה אלפא זוזי ואנח ליה קתא דמגלא עליה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכו' אלא לא הפסיד אלא כנגד משכונו וכנגד משכונו מיהא הפסיד ל"ש משכנו שלא בשעת הלואתו ל"ש משכנו בשעת הלואתו בין הלוהופירות בין הלוהו מעות ולשיטתם הוה פסקא הכי שאם נגנב או אבד המשכון והיה כנגד דמי החוב אין על חבירו כלום ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה היתרון ואין חילוק בהם אם פירש המלוה שאינו מקבל משכון אלא בכדי שויו בין אם קבלו סתם ואם דמי המשכון יתירים על החוב נותן המלוה ללוה היתרון ואם נאבד המשכון באונס פטור המלוה וגובה כל תובו אבל ר"י ז"ל פסק שהמלוה על המשכון ש"ח הוא ואעפ"כ כנגד דמי החוב הוי כאילו פירש שמקבלו בתורת ש"ש ואיתא לדשמואל ולפי זה הוה פסקא הכי אם המשכונות כנגד החוב ונגנב או נאבד יצא זה בזה ואין לאחד על חבירו כלום ל"ש משכנו בשעת הלואתו ל"ש שלא בשעת הלואתו בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות ואם החוב הוא יותר על המשכון הלוה הוא נותן למלוה דמי היתרון במה דברים אמורים שהלוהו סתם אבל אם פירש לא מיבעיא אם אמר בהדיא אם יפסיד המשכון שיפסיד כל חובו דפשיטא שאינו משלם לו היתרון אלא אפי' לא אמר אלא אע"פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו אפי' הלוהו על קתא אלף זוז אם אבד המשכון אבד כל החוב וכן אם הלוהו על שני קתות אלף זוז ואבד הקתא או המשכון הפסיד חצי החוב אבד השני הפסיד חצי האחר ואם דמי המשכון יתירים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון ואם נאבד באונס ישבע המלוה כדין השומרים וגובה כל חובו ולזה הסכים הרא"ש ז"ל:

2 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב דהאי ודאי קנאו דהא לגוביינא שקלי':

3 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה לדון א בדין נושא שכר והשוכר שנ׳ כי יתן איש אל רעהו ואמר מר בב״ב דף צ״ד פרשה שניה נאמרה בשומר שכר שחייב בו את הגנבה ובשכיר כתיב אם שכיר הוא בא בשכרו ולמעלה ממנו כתיב דין השואל שחייב באונסין ועל זה אומר אם שכיר הוא בא בשכרו כלו׳ אין כל הנאה שלו כשואל שהרי בשכרו בא אצלו ואין דין שיתחייב באונסין אבל לא פירש דינו אם כשומר חנם או כש״ש ונחלקו רבותינו בזה במסכת שבועות דף מ״ט והלכה כדברי האומר שהוא כשומר שכר שהרי שנינו שבועות דף מ״ט ובפרק הפועלים בבא מציעא דף צ״ג ד׳ שומרים הם שומר חנם נשבע על הכל פירוש ונפטר בשבועה חוץ מפשיעה והשואל משלם הכל פי׳ חוץ ממתה מחמת המלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ומשלמין את הגניבה ואת האבידה למדנו מסתמי המשניות ששומר שכר והשוכר משפט אחד להם מתניתין וגמרא פרק השואל דף צ״ד וצ״ה המפקיד אצל חברו בין בחנם בין בשכר והשאילם או השכירם אם שאל השומר את הבעלים אם הדבר שלהם או שכרן הרי השומר פטור מכלום. אפי׳ פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הר״ז פטור שנא׳ אם בעליו עמו לא ישלם דאיתמר בפרק השואל דף צ״ח פשיעה בבעלים רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור בתוס׳ שם וכן באלפסי שם וק״ל בכל התלמוד רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וסימנך ח״ח והלכתא כרבינא לקולא כדאי׳ בפרק גיד הנשה חולין דף צ״ג בד״א כששאל הבעלים או שכרן בעת שנעשה שומר על החפץ אע״פ שאין הבעלים שם עמו בשעת גניבה ואבידה או בשעת שנאנס הדבר השמור ואם לאו הרי זה משלם כמו שאומר שם ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו שישלם מה ת״ל אם אין בעליו עמו ישלם ללמדך היה עמו בשעת שאלה אע״פ שאין עמו בשעת הגניבה והמיתה פטור לא היה עמו בשעת שאלה אע״פ שהיה עמו בעת הגנבה והמיתה חייב והוא הדין לשאר השומרים שכולם בבעלים פטורים ואפי׳ פשיעה בבעלים פטור. בפ׳ המפקיד בבא מציעא דף מ״ב פסק רבא הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. שם דף ל״ו וכן שומר שמסר לשומר חייב אפי׳ באונסים שהרי אומר לו המפקיד אין זה שהפקדת אצלו נאמן אלי בשבועה כמוך ואני אומר שאכל או שפשע באלפסי שם אמנם אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס פטור השומר הראשון. וכן אם דרך בעלים להפקיד תמיד אצל השומר השני א״כ נודע שהוא נאמן למפקיד ופטור השומר הראשון והוא שלא ימעט שמירתו מהמיימוני פ״א דהלכות שכירות כל הסוגיא. כיצד ימעט שמירתו כגון שהי׳ מופקד אצלו בשכר והפקיד ביד השני בחנם הואיל ומיעט שמירתו פושע הוא ומשלם אפי׳ בבעלים שהרי הוציא השומר את הדבר מידו ליד השומר השני ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר בה שומר ראשון כדין שמירתו הרי זה פטור כיצד שומר שכר שנתן הבהמה השמורה אצלו לשומר חנם אם הביא השומר השני עדים שמתה הבהמה כדרכה הרי השומר ראשון פטור וכן כל יוצא בזה. שומר שמכר לשומר והוסיף בשמירתו ההנאה לבעלים כיצד השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה בבית השואל הואיל והשואל חייב בכל יחזרו דמי פרה לבעלים שהלכה כר״י שאומר במשנה שם דף ל״ה ופסק ההלכה בדף ל״ו שאין זה השוכר עושה סחורה בפרתו של זה וכן כל כיוצא בזה. מסקינן בגיטין דף י״ד היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעלים הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו עד שיגיע ליד הבעלים אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני מחזיר ומה שאומר בברייתא שם אינו חוזר העמדנוה שם כשהוחזק השומר הראשון כפרן לפיכך אינו יכול להחזיר הפקדון מיד השומר השני אע״פ שעדיין הפקדון באחריותו של ראשון, במיימוני דלעיל ריש פרק ב׳ שלשה דינין האמורין בתורה בארבע שומרין אינו אלא במטלטלין של ישראל הדיוט שנא׳ כסף או כלים וכל בהמה ויש כאן כלל ופרט וכלל כי יתן כלל כסף או כלים פרט וכל בהמה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון ויצאו ההקדשו׳ ונכסי אחרים שנאמר רעהו מכאן אמרו חכמים בפ׳ הזהב במשנה דף נ״ו ובגמרא דף נ״ז כל הסוגיא מו״ס העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות שומר חנם שלהם אינו נשבע נושא שכר או שוכר אינו משלם ואם קנו מידו חייב באחריותן. אפס חכמים תקנו שם דף נ״ח שנשבעין על ההקדשות שבועת השומרים כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשו׳. פסקו רבותינו הקדמוני׳ שבצרפ׳ וכן בתוס׳ שם בד״ה שומר שכמו שנושא שכר אינו משלם בחיוב שלו דהיינו בגנבה ואבידה כך שומר חנם אינו משלם בחיוב שלו דהיינו בפשיעה ותפש שבועה מפני שפרשה ראשונה נאמר׳ בשומר חנם ואין בראשונה אלא שבועה שנגנבה או שנאבדה ובאותו חיוב דגניבה אומר דנושא שכר אינו משלם אע״פ שדינו לשלם והוא הדין שנושא שכר אינו נשבע שנאנסה ושומר חנם אינו משלם בפשיעה וכן מוכיח בפרק החובל בבא קמא דף צ״ג בההיא ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף בהדי ההוא גברא פשע בה אתי גנבי וגנבוה ובעי אביי למפטריה משום שנא׳ לשמור ולא לחלק לעניים משמע שאותם שנמעטו מכח זה המקרא אפי׳ מפשיעה נתמעטו להפטר. ועוד אמרו שהי׳ יכול לשנות שואל אינו משלם אם נאנסה ואם שאל בית ונשרף באונס פטור שהרי שואל הוקש לשומר שכר כדדרשינן בפרק השואל דף צ״ה וכי ישאל וי״ו מוסיף על עניין ראשון ושנה בשומר שכר אינו משלם בגניבה ואבידה והוא הדין לשואל באונסין ועוד מפני זה לא שנה שאין שאלה בהקדש כמבואר לקמן מ״ע ר״י אבל רבינו משה פסק בפ״ב דלעיל וכן כל הסוגיא בהגה״ה שם שכל פושע מזיק הוא וחייב לשלם. אמנם בירושלמי פרק שבועת הדיינים ומביאו לעיל מ״ע ע״א דרשינן כי יתן איש אל רעהו עד שתהא תביעה ונתינה שוין בגדול. גרסינן בפרק מרובה בבא קמא דף ע״ט אמר רבי אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ותניא כוותיה בפרק השואל דף צ״ט ואין הלכה כרב הונא שאומר שם גבי שאלת קרדום לא בקע בו לא קנאו. שנינו בפרק האומנים בבא מציעא דף פ׳ האומר לחברו שמור לי זה ואמר לו הנח לפני הר״ז שומר חנם ובגמ׳ בדף פ״א מוכיח שאם אמר לו הנח לפניך או הנח סתם שהיא בעיא שלא נפשטה. והוא הדין אם אמר לו הרי הבית לפניך כדאיתא בפרק הזהב בבא מציעא דף מ״ט אינו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר ואינו חייב שבועה כלל. אבל בתקנת הגאונים מחרים על מי שלקח הפקדון שלו ולא יחזירנו לבעלים. כך משמע בפרק הגוזל בבא קמא דף ק״ו וק״ז ומה שכתב שאין אומרים מגו לפוטרו משבועה וכו׳ היינו כדעת המיימוני בפ״ב דלעיל ועיין באשירי ריש פרק כל הנשבעים ובפירוש רבינו נסים בפירוש לאלפסי שם שהאריך בזה אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חברו בעדי׳ או שלא בעדי׳ משפט אחד להם כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרים שאין אומרים מגו לפוטרו מלשלם. משניות שלמות מצינו במסכת שבועות שבענין הפקדון דמודה מקצת חייב וכופר הכל פטור כי ההיא דסלע הלויתני עליו דבעל המשכון תובע בפרק שבועות הדיינין דף מ״ג. שם וכי ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין וכי ההיא דעשר גפנים טעונות מסרתי לך שם דף מ״ב. ומה שאנו אומרים בפ׳ הגוזל בבא קמא דף ק״ז וכל הסוגיא עד סוף בתוס׳ שם לדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן וכי הוא זה הכתוב בפרשת שומרים שאנו למדין ממנו שלא יתחייב בשבועה כי אם בהודאה במקצת אמלוה הוא דכתיב אפרשת אם כסף תלוה את עמי גם אמלוה רוצה לומר כי מלוה ופקדון דין אחד להם. לפיכך אין להעמיד דבר זה אלא בטענה השוה לשניהם כגון לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך כזה לא יתחייב בשניהם אא״כ הודה במקצת אבל בטענה דנאנסו שאינה פוטרת במלוה היה מתחייב בפקדון בלא שום הודאה מפני שאין שייך כאן דברי רבה שאומר שם ובפ׳ שבועת הדיינין שבועות דף מ״ב מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה שאין אדם מעיז פניו וכו׳ כי בטענת נאנסה מעיז ומעיז לפי שאין חברו מכיר בשקרו וזהו מה שאומר התלמוד בפ׳ המוכר הבית דף ע׳ ואי אמר לו נאנסו לא שבועה בעי אבל לרמי בר חמא שאומר בפרק השואל דף צ״ח ובבא מציעא דף ה׳ אין עירוב פרשיות כתוב כאן אף בטענת נאנסו צריך הודאה ולא יתחייב כי אם בשלש פרות באחת כופר ובאחת מודה ובאחת אומר נאנסה ואין הלכה כמותו שהרי סוגית התלמוד חולקת עליו כדברי רב עמרם ורב חסדא בפרק המוכר את הבית בבא בתרא דף ע׳ וגם בתחילת מסכת סנהדרין דף ב׳ מעמיד סתם משנתינו כדברי האומר עירוב פרשיות כתוב כאן. שנינו בפרק הפועלים בבא מציעא דף צ״ד מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם וכן תניא שם שמתנה בעל הפקדון על שומר חנם ושומר שכר להתחייב בכל כשואל שכל תנאי שבממון או בשבועה של ממון קיים ואין צריך קניין ולא עדים כדאמר רבי יוחנן שם שבאותה הנאה שמאמינו גמר ומשעבד נפשיה, במיימוני פרק ב׳ דשכירות כל הסוגיא טען זה שהיה שם תנאי והשומר אמר שלא היה שם תנאי נשבע השומר שבועת שומרים ומגלגל בה שלא היה שם תנאי. טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הא ביתי קמך ולא נעשיתי לו שומר נשבע היסת שלא קבלו אלא בדרך זה וכולל בשבועתו שלא שלח בו יד ולא אבדו בידי. ולא בגרם שגרם לו שיהא חייב לשלם. זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתי אצלך והלה אומר לא היו דברים מעולם או שאמר כך הי׳ אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה התביעה בינינו הרי הנשבע נשבע היסת ונפטר. אפילו הפקיד אצלו בעדים אמרי׳ במסכת שבועות דף מ״ה שאין צריך להחזיר לו בעדים בד״א בשלא היה שם שטר אבל המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר כדאיתא בפ׳ כל הנשבעין שבועות דף מ״ה ופי׳ רבינו יעקב בפ״ב דלעיל ורבינו משה בתוספת שם בד״ה בשטר ובתוספות פרק המוכר את הבית בבא בתרא דף ע׳ בד״ה סוף בד״א בשאינו רוצה לישבע אבל אם הוא רוצה לישבע נשבע השומר בנקיטת חפץ שהחזרתי מגו דאי בעי למימר נאנסו. וכשם שאם טען שנאנס נשבע מה״ת בנקיטת חפץ כך אם טען החזרתי ישבע כעין של תורה הואיל ויש שטר ביד התובע וכן מוכיח בפרק המוכר את הבית בבא בתרא בדף ע׳. תניא בב״מ דף פ״ג איסי בן יהודא אומר שומר שטען שנאנס אונס גדול כגון שבורה ומתה אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם מצריכין אותו להביא ראיה על טענותיו שנאנס ויפטר אף מן השבועה ואם לא הביא ראיה ישלם שנא׳ אין רואה שבועת השם תהי׳ בין שניהם הא אם רואה יביא עדים ויפטר או ישלם ואין כאן שבועה אבל טען שנאנס במקום שאין העדים מצויין בזה דבר הכתוב שישבע ויפטר והל׳ כאיסי שכך אמר רבא שם על ההיא חביתא דמיתבר בריסתק׳ דמחוזא שנינו בפ׳ האומנין בבא מציעא דף פ״ב דמעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשבר׳ דין תורה שישלם שאין זה אונס גדול והרי שבירה כגנבה ואבידה שהיא חייב בהן אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה ומפרש רבא בדף פ״ג שישבע שלא שברה בכוונה שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחברו לפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה וכן הלכה אע״פ שרבי מאיר אומר כך שם בדף פ״ב וחולקין עליו מ״מ משמע שם שרבי יוחנן ורבא סוברין כמותו עוד שם בסוף הפרק בדף פ״ג מעשה ברבה בר רב הונא ששכר לו בני אדם להביא לו חבית אחת ושברוה בעניין שראוי להתחייב ולקח סרבל שלהם ובאו לפני רב וצוה להחזיר להם הסרבל למען תלך בדרך טובים התחילו לבכות שכל היום טרחו ולא הרויחו דבר ואין להם מה לאכול וצוה רב ליתן להם את שכרן משום אורחות צדיקים תשמור שנינו בפ׳ הפועלין בבא מציעא דף צ״ג רועה שבאו זאבים וטרפו ממנו אם היה הזאב אחד אין זה אונס אפי׳ בשעת משלחת זאבים אליבא דרבנן ואם היו שני זאבים הר״ז אונס על זה נאמר אם טרוף יטרף וגו׳. שם ליסטים מזויין הר״ז אונס אפי׳ הי׳ הרועה מזויין ובא לו ליסטים מזויין הרי זה אונס שאין הרועה מוסר נפשו בליסטים עוד שם אמר רבא רועה שמצא גנב והתחיל להתגרות בו להראות לו שאינו חושש ממנו וא״ל הרי אנו במקום פלוני כך וכך רועים כך וכך כלי מלחמה יש לנו ובא אותו הליסטים ונצחו ולקח מהם הרי הרועה חייב שפשע בהתגרותו בו כאלו הוליך את הבהמה למקום גדודי חיות ולסטים. אמר יבא שם רועה שהיה יכול להציל הטריפה או השבוייה ברועים אחרים ובמקלות ולא עשה הר״ז חייב אחד שומר שכר ואחד שומר חנם אלא ששומר חנם קורא רועה ומביא מקלות בחנם ואם לא מצא פטור אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה כדי להציל אע״פ שבדמים האלו יכול לקנות בהמה אחרת טורח הוא לחזור ולקנות וגם נוח לו באותו בהמה שכבר הורגל בה ולמודה כמנהג ביתו וחוזר ולוקח שכרו מבעל הבית ואם לא עשה כן והיה לו לשכור ולא שכר הר״ז פושע וחייב תניא בפ׳ הפועלים שם ומפרש לה אביי שם כן רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בעת שדרך הרועים ליכנס בין בעת שאין דרך הרועים ליכנס ובאו זאבים וטרפו אין אומרי׳ אם הי׳ שם אינו מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות פושע הוא וחייב ואם לאו פטור. עוד שם בדף צ״ג מעשה ברועה שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת לחבירתה ונפל׳ לשיבול׳ הנהר ובאו לפני רב פפא וחייבו שהיה לו להעביר אחת אחת שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה וכעין גניבה ואבידה היא זו א״ל הרועה לרב פפא ידעת בבן אמתך שיכול לעשות כן א״ל כבר זעקו הרועים הראשונים על כך מפני שגניבה ואבידה קרובה לאונס הוא והיו רוצים להפטר ולא מצאו מי שמשגיח בזעקתם וכפסק זה סוברים שם רב חסדא ורבה בר רב הונא ואין הלכה כרבא שפוטר שם הרועה מטעם אונס. בפרק האומנים בבא מציעא דף פ״א מעשה באחד שהשכיר חמור ואמר לו אל תלך בדרך נהר פקוד דאיכא מיא שהמים מצוין שם אלא בדרך נרש דלית בה מיא הלך בדרך נהר פקוד ומת החמור ולא היו שם עדים באיזה דרך הלך אלא הוא מעצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא היו שם מים אלא מעצמו מת ואמר רבא הואיל ויש שם עדים מעידים שהמים מצויין שם בנהר פקוד חייב לשלם שהרי שינה על דעת הבעלים ומה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. שם שנינו עוד שם ומפרש לה רבא בדף פ׳ השוכר את הבהמה להביא עליה מאתים ליטרין של חיטין והביא מאתים ליטרין של שעורין ומתה חייב אע״פ שמשקלו של זה כמשקלו של זה מפני שהנפח קשה כמשאוי והשעורים יש להם נפח וכן אם שכר להביא עליה תבואה והביא כמשקלה תבן אבל אם שכרה להביא עליה שעורים והביא כמשקלה חיטין ומתה פטור וכן כל כיוצא בזה. עוד תניא שם בדף ע״ט שכר את הבהמה לרכוב עליה איש לא ירכיב עליה אשה שכר לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה בין גדולה בין קטנה ואפי׳ מעוברת שהיא מניקה. מוכיח שם בדף פ׳ במשנה ובריי׳ שהשוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו אם הוסיף חלק אחד משלשי׳ על השיעור שפסק עמו ומתה חייב פחות מכאן פטור אבל נותן שכר התוספת, במיימוני פ״ד דשכירות שכר סתם אינו נושא אלא משקל הידוע במדינה לאותה בהמה ואם הוסיף חלק אחד מל׳ במה שדרכה לשאת ומתה או נשברה חייב. בדף פ׳ דלעיל וכן ספינה שהוסיף בה אחד משלשים על משאה וטבעה חייב לשלם דמיה שם הכתף שהוסיף על משאו קב אחד והוזק במשא זה חייב בנזקיו ומפרש רב אשי שם אע״פ שהוא בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא יעלה על לבו שמא מחמת חליו הוא זה הכובד. שנינו עוד שם בפ׳ האומנין בבא מציעא דף ע״ח ומפרש לה שמואל שם כן שהלכה כמותו בדיני השוכר את הבהמה והבריקה והוא שנתעוורה או שהתליעו רגליה או נשתטתה או נלקחה לעבודת המלך אע״פ שאין סופה לחזור בתוך ימי השכירות אם נלקחה דרך הליכתה הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך שמזלך גרם וחייב ליתן לו שכרו משלם ואם לא ניטלה בדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור אחר אע״פ שסופו לחזור בתוך זמן השכירו׳ מ״מ אין לו להמתין עד שתחזור בדף ע״ט ותניא אמר רשב״א בד״א שאם חלתה או נשתטתה שאומר לו הרי שלך לפניך כששכרה לשאת עליה משאוי שאיפשר להשליכו בלא הקפדה אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהם חייב להעמיד לו חמור אחר אם שכר ממנו חמור סתם ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשב עמו על שכר מה שהלך בה. מתה הבהמה או נשברה בין שנשכרה לשאת בין שנשכרה לרכוב שיטת התלמוד שם כך היא שאם אמר חמור סתם אני משכיר לך חייב להעמיד לו חמור אחר או יחזיר לו כל שכרו אמר לו חמור זה אני משכיר לך ומתה אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכיר חמור אחר כשמואל שאומר שם שאין לחוש לכילוי הקרן של בהמת המשכיר. בפ׳ אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ט אמר אין השואל רשאי להשאיל אף בס״ת ואין השוכר רשאי להשכיר. עוד תניא בפ׳ האומנים בבא מציעא דף ע״ט ומחלק בה התלמוד שם כל הסוגיא חילוקי׳ אלו השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר כל הדרך ואם מצא השוכר מי שישכיר אותה לו עד המקום שפסק לו השוכר ישכיר ויש לבעל הספינה עליו דין תשלומי רפתא דספינה פירוש שהספינה מתרועעת בהכנסת חבילות ובהוצאת חבילות אבל פרקה לטעינה בגוה ופי׳ ר״ח בתוס׳ שם כגון אם מכר כל הסחורה שבספינה לאיש אחר בחצי הדרך וירד הוא ועלה הלוקח נוטל שכר חצי הדרך מן הראשון ושכר חצי הדרך מן האחרון ויש לבעל הספינה עליו תרעומות מפני שגורם לו לסבול דעת איש אחר שעדיין לא הורגל בו וגם צריך לטרוח ולמשוך בחבל הספינה שתהא סמוכה לשפת הנהר עד שיצא זה ויכנס האחר וכן כל כיוצא בזה. מכאן פסק רבינו משה פרק ה׳ דשכירות שהמשכיר בית לחברו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכיר את הבית לאחר עד סוף זמנו משכיר לאחרים שהן כמניין בני ביתו ואם היו ארבעה לא ישכיר לחמשה שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע ובספינה אין אומר כן וכן פסק שם אם אמר לו בעל הבית לשוכר למה תטרח ותשכיר ביתי לאחרים אם לא תרצה לעמוד בו צא והניחהו ואתה פטור משכירתו אינו יכול להשכירו לאחר שזה בלא תמנע טוב מבעליו עד שאתה משכירו לאחר הנח לזה ביתו. עוד תניא שם בפרק האומנין דף ע״ט השוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך משום רבי נתן אמרו אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן במאי עסקינן אילימא ביין סתם וספינה זו אם נתן לא יטול אמאי ולימא הא חמרא הבא ספינתך אלא ביין זה וספינה סתם אם לא נתן לא יתן ולימא ליה הא ספינתך הבא חמרא כתב רב אלפס שם אפי׳ הכי אינו דומה בא טעון לבא ריקם אמר רב פפא אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו אבל ביין סתם וספינה סתם חולקין בסוף פרק השואל דף ק״ג מסקינן כי אם אמר לו בית זה אני משכיר לך ואחר שהשכירו לו נפל אינו חייב לבנותו אלא מחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות ואין דומה דין זה לחמור שבארנו למעלה שהרי חמור שמת אין הנבלה עומדת להחזיר ולהיות כמו שהייתה אלא למכירה ולדמים עומדת הילכך אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור אבל בית שנפל אינה עומדת לא למכירה ולא לדמים אלא להוסיף יציאות ולחזור ולבנותו כבתחילה הילכך בית זה בעוד שהוא קיים השכיר לו, אבל אם סתרו חייב להעמיד לו בית אחר או ישכור לו כמותו. במיימוני פ״ה דלעיל וכן אם חזר אחר שהשכירו לזה והשכירה או מכרו לגוי או אנס שהפקיע שכר הראשון הר״ז חייב להשכיר לו בית אחר כמותו וכן כל כיוצא בזה בדף ק״ג דלעיל ובאלפסי שם השכיר לו בית סתם ואחר שנתן לו הבית נפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית שנפל אין השוכר יכול לעכב עליו והוא שיהי׳ קרוי בית שלא השכיר לו אלא בית סתם ולא אמר לו בית כזו אני משכיר לך, בב״ב דף ו׳ המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בזוזיה ובכותליה עד ארבע אמות ובתרביץ החצר וברחבה שאחורי הבתים ומקום שנהגו להשתמש בעובי הכתלים משתמש בהם ובכל אלו הדברים הולכים אחר המנהגים הידועים להם בכ״מ דף ק״א ת״ר המשכיר בית לחבירו חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות שנתקלקלו ולחזק התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות לו נגר ומנעול וכל כיוצא באלו הדברים שהם מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. והשוכר אותו חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב או להטיח גגו הר״ז עושה משל עצמו. עוד שם דף ק״ב ומה שכתב אעפ״י שהי׳ שכורה וכו׳ מלשון המיימוני פ״י דשכירות המשכיר חצרו סתם לא השכיר הרפת שבה והזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מטפל להוציאו ואם יש מנהג הולכים אחר המנהג בד״א כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם היו הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע״פ שהיא שכורה ביד אחרים, מביאו באלפסי פרק השואל ובאשירי שם אמרינן בירושלמי המשכיר בית או חצר או מרחץ או חנות או שאר המקומות עד זמן קצוב הרי זה כופהו לצאת בסוף זמנו ואינו ממתין לו אפילו שעה אחת שכר לו בית סתם ללינה אין לינה פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות משלשים יום. עוד שם בדף ק״א דלעיל כל הסוגיא המשכיר לחברו בית סתם אין יכול להוציאו עד שיודיעו שלשים יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהי׳ מושלך בדרך ולסוף השלשים יצא, בד״א בימות החמה אבל בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח, בד״א בעיירות אבל בכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים צריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם, וכן בחנות בין בכרכים בין בעיירות צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם שם כשם שהמשכיר חייב להודיעו כך השוכר חייב להודיעו מקודם שלשים יום בעיירות או מקודם י״ב חדש בכרכים כדי שיבקש שוכר ולא ישאר ביתו פנוי ואם לא הודיעו אינו יכול לצאת אלא יתן השכר שם אע״פ שאין המשכיר יכול להוציאו ולא השוכר יכול לצאת עד שיודיעו מקודם אם הוקרו הבתים יש למשכיר להוסיף עליו ולומר לשוכר או שכור בשוה עד שתמצא או תצא, וכן אם הוזלו הבתים יש לשוכר לפחות מן השכר ולומר למשכיר או שכור לי בשער של עכשיו או הרי ביתך לפניך, שם נפל הבית של משכיר שהוא דר בו הר״ז יכול להוציא השוכר מביתו ואומר לו איני רוצה שתהיה בביתי בפנים ואני אהיה בחוץ, בסוף פ׳ הפועלים דף צ״ד ובכמה דוכתי הזכיר תנאי בשכירות ומה שכתב שהשכירות מכירה הוא בפרק הזהב דף כ״ו וכן הסוגיא במיימוני דלעיל ריש פ״ז כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וממכר כך מתנה בשכירות שהשכירות מכירה לזמן קצוב הוא וכל שממכרו בנכסיו ממכר שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור כך אין לו לשכור אא״כ יש לו פירות בלבד מאותה קרקע הרי זה שוכר ואינו מוכר. עוד אמר רב נחמן בפרק השואל דף ק״ב כל הסוגיא המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לחדשים נתעברה למשכיר, השכיר לחדשים ושנה בין שאמר לו דינר לחודש י״ב דינר לשנה בין שאמר לו י״ב דינר לשנה דינר בכל חדש הרי חדש העיבור של משכיר שקרקע בחזקת בעליה ואין מוציאין דבר מבעל הקרקע אלא בראיה ברורה וכן בעל הבית שאמר לזמן זה השכרתיך והשוכר אומר לא השכרת אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראייה ואם לא הביא בעל הבית נשבע היסת ומוציאו מן הבית, עוד שם בדף ק״ב פסק רבי ינאי שהשוכר שאמר נתתי שכר הבית שנתחייבתי בו והמשכיר אומר עדיין לא נטלתי בין שהיתה השכירות בשטר בין שהיתה בלא עדים אם תבעו בתוך שלשים יום על השוכר להביא ראיה או יתן ויחרים על מי שלקח שלא כדין תבעו המשכיר לאחר שלשים יום ואפילו ביום שלשים על המשכיר להביא ראיה או ישבע השוכר שכבר נתן לו שכרו ויפטר וכן אם שכר ממנו ופי׳ שיתן לו השכר שנה בשנה ותבעו בתוך השנה על השוכר להביא ראיה תבעו לאחר השנה ואפי׳ ביום כ״ט באלול על המשכיר להביא ראי׳ שם דף ק״ג ומבואר הסוגיא בתו׳ שם המשכיר בית לחבירו בשטר לי׳ שנים ואין בו זמן השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה והמשכיר אומר כבר שלמו שני השכירות ושכנת עשר שנים על השוכר להביא ראי׳ ואם לא הביא ישבע המשכיר שבועת היסת ויוציאנו כרב נחמן שאומר שם דף ק״ב קרקע בחזקת בעליה עומדת ואם יש בו זמן ואומר השוכר פרעתיך מחמשה שנים אומר שם בדף ק״ג שנאמן, מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן פירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותן בשוק כדפסיק רב הונא בריה דרבי יהושע בפ׳ השואל דף ק״א ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכרו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבידה לבעלים אע״פ שעשה שלא כהוגן, שנינו בפ׳ הפועלים בבא מציעא דף פ״ג השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק בתמרים או בגרוגרות וכיוצא בהן לפועלים וספק הכל כמנהג המדינה ואמרי׳ עלה בירושלמי שם זאת אומרת מנהג מבטל הלכה תניא שם בפרק הפועלים דף פ״ז השוכר את הפועלים ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר רואין פחות שבשכירו׳ ויתר שבשכירות ושמין ביניהם חילוקין מבוארי׳ יש בפ׳ האומנין בבא מציעא בדף ע״ו בעניין השכירות ואלו הן אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בג׳ והלך ושכרן בד׳ אם אמר להם השליח שכרכם עלי נותן להם ארבעה ונוטל מבעל הבית ג׳ ומפסיד מביתו אחד אמר להם שכרכם על בע״ה נותן להם בע״ה כהלכו׳ המדינה שם הי׳ במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה ויש להם תרעומת על השליח בד״א כשאין מלאכתן ניכרת אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי הוא שוה ד׳ נותן בעל הבית ד׳ שאילו לא אמר להם שלוחו ד׳ לא טרחו ועשו שוה ארבעה, שם אמר לו בעל הבית שכור לי בד׳ והלך השליח ושכר בג׳ אע״פ שמלאכתן שוה ד׳ אין להם אלא ג׳ שהרי קבלו על עצמן ויש להם תרעומת על השליח שם א״ל בע״ה בג׳ והלך השליח ואמר להם בד׳ וא״ל כמה שאמר בע״ה אין דעתם אלא שיתן בעל הבית יותר מארבעה אם אמרו כן לשליח דעתם אעילויא ולא לפחות מארבעה ולעולם נוטלין ד׳ ומדבר כשאומר השליח שכרכם עלי שאם הי׳ אומר שכרכם על הבעל הבית לא יטלו לעולם אלא שלשה שהרי סוגית התלמוד שם מדברת כשאין מלאכתן ניכרת מה היא שוה כגון בחפורה מלאה מים וכן פי׳ ר״ח איש רומי בתוס׳ שם בד״ה דעתיהו שם אמר לו בעל הבית בד׳ והלך השליח ואמר להם בג׳ ואמרו לו כמה שאמר בעל הבית אע״פ שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה כי בעיא היה שם אם נאמר ששמעו שלשה וקבלו עליהם או נאמר שסומכין על דברי בע״ה ולא איפשיטא הלכך המוחזק בממון עיקר וכן פסק האלפסי שם דף ע״ו דלעיל תניא ומפרש לה רב אשי כן השוכר את הפועלים והטעו את בע״ה מפרש שם שהטעו שחזרו בהם או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת. וכן בתוס׳ שם בד״ה אין להם עיין שם ובמקצת סמ״ג אינו פירש הרב רבינו יצחק בר רבי מרדכי שמיד חזר בו בעל הבית ואחר שחזר בו היו יכולים להשכיר עצמן למקום אחר שחזרו אחר משכירים שאם לא היו יכולין להשכיר עצמם למקום אחר נותן להם כל מה שנתבטלו על ידי אותו היום דק״ל כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי בפרק הגוזל דף ק׳ דלקמן בפרק האומנים דף ע״ט נמי אמרינן גבי ספינה אי דלא משכח לאוגורי כולי אגרא בעי למיתב ליה ונראה דלאו דוקא כולי אגרא דאינו דומה הבא טעון לבא ריקם בברייתא דלעיל בד״א כשלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרן לחפור השדה ומצאו שנתמלאת מים אם ביקר בעה״ב מלאכתו מבערב ומצאה צריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות ואם לא ביקר נותן להם שכרם כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכתו ליושב בטל בד״א שלא התחיל הפועל במלאכה אבל התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום אמר רב שם דף ע״ז וד׳ י׳ ובב״ק דף קט״ז יחזור שנ׳ כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים במ״ס אין זה ולמעלה מדבר בשכירות וכאן מדבר בקבלנות בדף ע״ו דלעיל וכיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל שמין מה שעשה ונוטל. ואם הוא קבלן שמין לו מה שעתיד לעשות בין שהוזלו בעוד ששכרן בין לא הוזלו בין שהוזלה מלאכה אחר כך בין לא הוזלה שמין להם מה שעתיד לעשות שפוסק רב בדף ע״ז הלכה כרבי דוסא בקבלן וכרבנן בפועל בדף ע״ו כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה בגד לארוג בב׳ סלעים ארג חציו והניח חציו שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ו׳ דינרים נותן לו שקל או יגמור מלאכתן ואם הי׳ הנשאר יפה שני דינרין אינו נותן להם אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה בד״א בדבר שאינו אבד אבל בדבר שהוא אבד אם ימתין עד שימצא פועלים בכדי שכר הרגיל מוכיח במשנה שם דף ע״ה והברייתא עם כל הסוגיא בדף ע״ו ודין האונס בדף ע״ז ובברייתא שאחד פועל ואחד קבלן אין יכול לחזור בו אא״כ נאנס כגון שחלה או שמע שמת לו מת ואז יפרע לו כנגד מה שעשה ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהם או מטען כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם באו וטלו שנים עד שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שפסק תחילה ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהם התוס׳ כיצד שוכר עליהן שוכר פועלים אחרים וגומרין מלאכתן שלא תאבד וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים ועד כמה אמר רב נחמן בדף ע״ח עד כדי שכרן של ראשונים ואם היה להם ממון תחת ידו תניא בברייתא דלעיל שוכר להשלים המלאכה עד ארבעים וחמשים זוז לכל פועל בכל יום אע״פ ששכר הפועל שלש או ארבע בד״א בזמן שאין להם פועלים לשכור בשכרן אבל יש פועלים לשכור בשכרן ואמר לו צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך ואל תאבד בין שוכר בין קבלן אין לו עליהם אלא תרעומת ושמין לפועל מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות. וכן שנינו דף ע״ו השוכר את האומנים וחזר בו בעל הבית ידו על התחתונה ופירש רבינו שלמה יתן להם כנגד מה שעשו ואם הוזלה מלאכת הפועלים יתן להם כמה שפסק לבד מה שצריך להוציא בהשלמתה ואומנין משמע בין שכורין בין קבלנין. תניא בתוספתא בפ״ו דב״מ ומבואר באלפסי פרק האומנים השוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך לא יאמר לו הריני לפניך אלא נותן לו שכר מה שעשה אמר רבא בפ׳ האומנים דף ע״ז השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנחל ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להם אלא שכר מה שעשו אבל אם דרכו להפסיק אם הפועלים מן העיר שיודעין מנהג הנהר פסידה דפועלים ואין להם אלא שכר מה שעשו אבל אם הפועלים ממקום אחר נותן להם שכר כפועל בטל מחצי היום הנשאר וכן פסק האשירי שם בשם רבינו יואל ודין זה במלמד שחלה תלמידו בין דרכו להיות חולה בין לאין דרכו. ואמר רבא בדף ע״ז דלעיל שכרן להשקות השדה ובא מטר בלילה הפסד של פועלים בא הנהר הפסד של בעל בית ונותן להם כפועל בטל ויש ליתן טעם בתו׳ שם למה אינו מחלק כאן בין ביקר מבערב ללא ביקר ובין הנהר העשוי לבא ובין שאינו עשוי לבא כי ודאי הוא עשוי לבא דרך החריצין ודווקא גבי חפירה צריך ביקור אבל בהשקאת שדה אין צריך ביקור כי כל שדה שווה להתמלאת על ידי המטר זו כמו זו. ואמר רבא שם השוכר את הפועל לעשות מלאכה כל היום ושלמה המלאכה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת כמותה או קלה ממנה עושה שאר היום ואם אין לו מה יעשה נותן לו שברו כפועל בטל. שם ואם היה מן החופרין או עובדי אדמה וכיוצא בהם שדרכן לטרוח הרבה ואם לא יעשה מלאכה יחלה הר״ז נותן לו כל שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא נותן לו שכרו משלם שכרו להביא כרוב ודורמסקינן לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם כדתני בתוספתא פ״ז דב״מ דלעיל ומביאה בפרק הגוזל בתרא דף ק״ו וכן באלפס פרק האומנים וכן כל כיוצא בזה פרק האומנין בבא מציעא דף ע״ו השוכר את הפועל לעשות עמו בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ולוקח מחברו מה שנהנה בזו המלאכה. שנינו בבבא מציעא דף קי״ח השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש וכיוצא בהם ואמר לו טול מה שעשית בשכרך שומעין לו ואם משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. תניא בבא מציעא דף י״ב ומפרש לה רב פפא כן שם מציאת הפועל לעצמו אע״פ שאמר לו עשה עמי מלאכה היום ואין צ״ל אם אמר לו עדור עמי היום נכש עמי היום אבל שכרו ללקט מציאות כגון שחסר הנהר ושכרו ללקט הדגים הנמצאים באגם הרי מציאתו לבעל הבית אפי׳ מצא כיס מלא דנרים גרסינן בפרק הזהב בבא מציעא דף מ״ח נתן פרוטה של הקדש לספר מעל ומקשה הספר הא בעי השוכר למשוך תספורת מכאן מדקדק רבינו יעקב בתו׳ שם וכן מביא האשירי שם שהמשכיר סופר כיון שמשך קולמוס אינו יכול לחזור בו ונר׳ לרבינו יצחק שאינו דומה דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא ואינה מועלת משיכת התספורת אלא לעניין שיכול לעכב התספורת אמנם בקבלן מסופק רבינו יצחק אם יכול לחזור כשמשך כלי אומנותו דלא שייך ביה עבדים לעבדים כיון שאין זה לא שכיר יום ולא שכיר שנה. שנינו בפרק השוכר את האומנים בבא מציעא דף פ׳ ומפרש לה כן האלפסי שם המלוה את חברו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלוואתו הר״ז שומר שכר כרבנן דר׳ יהודא שם לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמים ואם נאנס המשכון כגון בליסטין מזויין וכיוצא בו משאר אונסין ישבע הוא שנאנס וישלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. עוד שנינו בפרק האומנים בבא מציעא דף פ׳ ומפרש לה כן בגמ׳ דף פ״א ואשאילך למחר דנקט מלשון המיימוני הוא בפרק י׳ דשכירות ועיי״ש במ״מ האומר לחברו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים אמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר או השאילני היום ואני אשאילך למחר כולן נעשין שומרי שכר זה לזה עוד שנינו שם בדף פ׳ ומפרש לה כן בגמ׳ בדף פ״א כל האומנים שומרי שכר וכולם שאמרו טול את שלך והביא מעות או שאמר לו גמרתיו ולא לקחו הבעלים את הכלים הרי האומן שומר חנם אבל אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדיין הוא שומר שכר כשהי׳. בפ׳ הגוזל קמא בבא קמא דף צ״ח נתן לאומנין לתקן וקילקלו חייבים לשלם כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמרים או שנתן להם עצים לעשות בהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שיד׳ תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי אע״פ שרוצה ליישב שם בדף צ״ט שלא יחלקו שמואל ורב ששת על רב אסי שאומר בדף צ״ח אומן קונה בשבח כלי מ״מ בפי׳ אומר בפרק המקבל בבא מציעא דף קי״ב שרב ששת סובר אין אומן קונה בשבח כלי פירש רב אלפס שם ובפרק הגוזל ובפרק הגוזל דף צ״ט אומר על רבי מאיר וחכמים דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אמנם בפרק המקבל בבא מציעא דף קי״ב בתוס׳ בד״ה אומן וכן בתוס׳ דב״ק דף י״ט בד״ה רב פי׳ רבי׳ יצחק שאין זה מדברי רב ששת אלא התלמוד הוא שאומר כן ולגמרי פוסק כרב אשי שאומר אומן קונה בשבח כלי וכן פוסק בה״ג ועל כל זאת אמר רבינו יצחק שהנותן כלי לאומן לתקנו לא היה צריך טבילה כיון שאין שם העכו״ם עליו. עוד שם שנינו בפ׳ הגוזל דף ק׳ נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו נתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אם השבח יתר על היציאה נותן לו בעל הצמר את היציאה ואם היציאה יתרה על השבח נותן לו את השבח בלבד כר״י שם וסתם לנו בפ׳ השוכר את האומנין בבא מציעא דף ע״ו כמותו כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה וקורא לה בהגוזל דף ק״ב הילכתא פסיקתא. עוד בפ׳ הגוזל בבא קמא דף צ״ט הנותן בהמה לטבח ונתנבלה חייב לשלם דמיה מפני שהוא כנושא שכר לפיכך אם היה טבח ומומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואם אינו מומחה אע״פ שהוא בחנם חייב לשלם. שם וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה ונמצא רע אם בשכר הראהו חייב לשלם אע״פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד ואם בחנם הראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד ואם אינו בקי חייב לשלם אע״פ שהוא בחנם והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך כמו שאמר שם בדף ק׳ ריש לקיש לרבי אלעאי או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים וכן פסק רב אלפס שם שהדיוט אין מתחייב אלא אם כן יאמר לו עליך אני סומך ולא ידע רבי׳ יעקב מניין לו זה וכן בתו׳ דף ק׳ דלעיל בד״ה אחוי שהרי מעשה שאמר שם בדף צ״ט אשה אחת שאלה לרבי חייא דינר אחד אם הוא יפה ואמר שהוא יפה ונמצא רע ואומר שם שרבי חיא פטור היה מפני שהיה מומחה ולפנים משורת הדין שלם לה אבל אם היה הדיוט משמע שהוא חייב אע״פ שלא אמרה לו עליך אני סומכת, כך משמע שם בדף צ״ט טבח שעשה בחנם וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהן להביא ראי׳ שהן מומחין ואם לא הביאו ראי׳ משלמין. אמרינן בב״ב דף כ״א אמר רבא שהנוטע אילנות לבני המדינה והפסיד. וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות. ומקיז דם שהרג או חבל והסופר שטעה בשטרות. ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעיות כלל הדבר בכל פסידה שאינה חוזרת כמותרין ועומדין הן הפועלים ומסלקין אותם בלא התראה, בתוספות שם ומלמד תינוקות גם הוא השעה שהוא לומד טעיות היא אבודה אע״ג דשבשתא ממילא נפקא בגמרא שם:

3 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

המלוה על המשכון והרבה דיני משכונות. ובו מה סעיפים:המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט יכול להשכירו שלא ברשות בעלים ולגבות לו דמי השכירות בחובו ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו משום חשדא: הגה ודוקא שלא התנה עמו מתחילה אבל אם התנה עם הלוה מתחילה שרי ב"י וע' בי"ד סימן קע"ב וקס"ו י"א דאין חילוק בין ספרים לשאר דברים ואם למד בספרים שהלוה עליהם מקרי שולח יד בפקדון ויש מחלקים משום דקסבר מצוה קעביד מרדכי פ' אלו מציאות שתי הדעות וע' בי"ד סי' קע"ב:

3 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ מָעוֹת בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ פֵּרוֹת בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ הֲרֵי זֶה שׁוֹמֵר שָׂכָר. לְפִיכָךְ אִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִגְנַב חַיָּב בְּדָמָיו. וְאִם נֶאֱנַס הַמַּשְׁכּוֹן כְּגוֹן שֶׁנִּלְקַח בְּלִסְטִים מְזֻיָּן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר אֳנָסִין יִשָּׁבַע שֶׁנֶּאֱנַס וִישַׁלֵּם בַּעַל הַמַּשְׁכּוֹן אֶת חוֹבוֹ עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה:

4 ספר מצוות גדול פתח ↗

הממשכן א חבירו בב״ד או מדעת הלוה ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צורך לו וכדפרש בפרק המקבל בבא מציעא דף קי״ג וקי״ד כל הסוגיא שמחזיר לו הכר לישן עליו. ועל כסות לילה אומר הכתוב לא תשכב בעבוטו כלומר אל תשכב ועבוטו אצלך כמו שנתבאר בסמל״ת ל״ת קפ״ז ובכלים שעושין מלאכה ביום כגון המחרישה או לבוש יום אומר הכתוב עד בוא השמש תשיבנו לו מלמד שמחזירו כל היום כתב מורי שבספר הישר מפרש וכן בתוספות שם בד״ה מהו בד״א שלקחן בשביל בטחון חובו שלא ידחנו זה אבל אם נטלו בתורת גביה אינו מחזיר שם תניא רבי מאיר אומר אם כן שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח בעת שהוא צריך לו מה יועיל המשכון כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפרע מן המשכון מיד אחר שמת הלוה בד״א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל כדאיתא בפ׳ המקבל. שם שנינו בפ׳ האומנין בבא מציעא דף פ׳ אבא שאול אומר מי שהיה בידו משכונות של עני אם היה שכרו יותר על פחתו כגון קורדום ומסר גדול וכיוצא בהם הרי מותר להשכירן ומנכה שכרו מחובו תמיד מפני שזה כמשיב אבידה ואינו צריך רשות בעלים ואמר שמואל בדף פ״ב שהלכה כמותו: אחר שהתחלנו במצות עשה של הלואה נבאר משפטי הלואה על הסדר ונתחיל בזו דגרסינן בפ׳ שבועת הדיינין שבועות דף מ״א: אמר רב יהודא אמר רב אסי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ובפ׳ חזקת הבתים בבא בתרא דף מ״ה בשמעתא דאומן מסקינן כמו כן דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזירה לו בעדים לפיכך אם טען אחר כך פרעתי נשבע שבועת היסת ויפטר, בפרק כל הנשבעין דף מ״ה אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים לפיכך אם אמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו את חובו. לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותו ונותנין למלוה שלא יחזירו מלוה על פה שתהיה עדות בשטר עד שיאמר הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו בפרק זה בורר דף כ״ט. ואע״פ שאמר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין את השטר ביד המלוה כדאיתא בפרק אע״פ כתובות דף נ״ה והסוגיא בתוס׳ שם בד״ה כתובו והטעם הוא משום דרגלים לדבר מדלא הקנה לו מיד בקניין חליפין שמע מינה שאין דעתו להקנות לו מיד עד שימלכו בו עדיין. ועוד אומר רבינו יעקב שכל מתנה צריך לימלך פעם שניה כשלא קנו כדגרסינן בירושלמי פרק הזהב ומביאו באלפסי שם דאמר ליה רב לרבי חייא בריה כי אמינא לך הב ליה מידי פלניא אי איניש מסכינא הב ליה מיד אי עתירא הוא אימליך בי תנינות, בדף נ״ה דלעיל ובפרק חזקת הבתים בבא בתרא דף מ׳ קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אע״פ שלא אמר להם כתבו שסתם קניין לכתיבה עומד ואינן צריכין לימלך בו, בפרק המגרש דף פ״ו משמעות כל הסוגיא לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הר״ז שטר כשר. וכן אם כתב שטר אע״פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זה מלוה בשטר ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם שם וכן פסק האשירי שם והאריך בראיות. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע״פ שהוחזק כתב ידו בב״ד הרי זה כמלוה על פה לכל דבר כדאמר רבי יוחנן בפ׳ גט פשוט בבא בתרא דף קע״ו. ואם טען שפרע ישבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורש ולא מן הלקוחות כך פסק רב אלפס שם. וכן בתוס׳ דכתובות דף כ״א בד״ה הוציא ומורי רבי יהודא כתב שר״י חולק על זה שהרי מניין לנו לחלק בזה כי לעולם אינו רגיל לפרוע אם לא יחזיר השטר לו בין כך ובין כך ואינה נחשבת כמלוה על פה אלא לעניין שלא תגבה מן הלקוחות שכל מלוה שבשטר גובה אותה מן היורשין וגובה אותה מן הלקוחות כמו שיתבאר לקמן ואמר רב פפא בדף קע״ז דלעיל הילכתא מלוה על פה גובה אותה מן היורשין ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה. במימרא דעולא שם דף ע״ה אבל מלוה בשטר קול יש לה. והלוקח הפסיד על עצמו שלא חקר עד שידע שנכסיו של זה משועבדים במלוה שעליו שכל נכסי הלוה משועבדים תחת שיעבוד המלוה מה״ת מימרא דרב בפ׳ חזקת הבתים בבא בתרא דף מ״א והטעם בדף מ״ב המוכר שדהו בעדים ויצאה מתחת ידי הלוקח אע״פ שאין שום שטר ביד הלוקח הר״ז חוזר וטורף מנכסים משועבדים כמו שיתבאר לקמן שכל המוכר בפרהסיא מוכר וקול יש לו. בפרק הניזקין דף נ״ח ובפרק לא יחפור בבא בתרא דף כ״ג ומבואר בתוס׳ בפרק גט פשוט בבא בתרא דף קע״ד בד״ה מקמי אמרינן בירושלמי וגם בתלמוד שלנו שאומר טוענין ליורש מוכיח כן שאין הלואה על פה נגבית מן היורשין אלא באחד משלשה דברים אלו. בפרק גט פשוט דף קע״ד שיהא חייב מודה בדבר וציוה בחליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין. או שהייתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפרעה דאמר ריש לקיש בב״ב דף ה׳ חזקה היא שאין אדם פורע תוך זמנו וגרסינן שם והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואינו מחלק בין יתומים גדולים ליתומים קטנים. בדף קע״ד דלעיל או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו לכל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה. בפרק מי שהיה נשוי דף צ״א ומה שכתב במטלטלין שהניח היינו כדעת המיימוני פי״א דמלוה ולוה מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהם במטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש לפרוע אין כופין אותו כי מטלטלין דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי כדמוכח בפ׳ מי שהיה נשוי דף כ״א גבי ההיא דשביק קטינא דארעא. ופסק רב נחמן בפ׳ הכותב כתובות דף פ״ד שאם תפשן בעל חוב מחיי׳ גובה מהן. שם טען שמחיים תפשן והיורש טוען שאחר מיתה תפשן על היורש להביא ראי׳ או ישבע המלוה שכך וכך הוא חיי׳ לו ויכול לטעון עד כדי דמיהם וכולל בשבועתו שמחיי׳ תפשן. שם דף פ״ה היתה תפישה זו בשטרות וטען שהן בידו משכון על חובו ומחיים תפשן על המלוה להביא ראיה שמחיים תפשן ואם לא הביא ראיה יחזיר ליורשיו מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן. בפרק מי שהיה נשוי דף צ״ב יתומין שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהן אצל אחרים יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבותו מהן שקרקע זו של אביהם היא. וכן הוא במיימוני דלעיל כבר תקנו הגאונים אחרונים כולם שיהא בעל חוב גובה ממטלטלין מן היורשין וכן דנין ישראל בכל בתי דינין שבעולם אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות שיש לו לגבות מהקרקע ומהמטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה וסייג גדול עשו בדבר שמא לא ידע הלוה בתקנ׳ זו ונמצא ממון יתומין יוצא שלא כדין שאין כח בתקנת חכמים האחרונים לחייב בה את היתומין. אמר רבי יוחנן במסכת ערכין בפ׳ שום היתומים ערכין דף כ״ב ומה שכתב ואפי׳ היה בו כל תנאי שבעולם מלשון המיימוני דלעיל ריש פרק י״ב אין נפרעין מהיורשין אלא אם כן היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהם שטר חוב ואפי׳ הי׳ בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו המלוה כלום עד שיגדילו היתומים שמא יש להם ראי׳ ששוברין בה את השטר אא״כ היתה מלוה ריבית של גוי והריבית אוכלת בנכסיהן מעמידין אפוטרופוס ונזקקין ב״ד לנכסיהן ומוכרי׳ ופורעין החוב שם וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין ב״ד להן משום חן האשה ומפרש בירושלמי כדי שתהי׳ לה כלום שתנשא בו האשה לאחר פרק הניזקין דף מ״ו ע״ד ובפרק כל הנשבעין דף ל״ח ע״א ובתוס׳ פ׳ הכותב כתובות דף פ״ד בד״ה לכתובת. לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואחר כך תבעה כתובתה מנכסי יתומין אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי נשאת. ואף תוך הזמן סובר רבי יוחנן דאין נזקקין מדהוצרך לתרץ שם בדף כ״ב דלעיל תירוצים דחוקים אליבא דרבי יוחנן ואינו מתרץ הכא במאי עסקינן תוך הזמן אמנם מזה אין הלכה כרבי יוחנן אלא כריש לקיש שסובר בב״ב דף ה׳ דתוך הזמן נזקקין. ומה שאין רבא פוסק בפ׳ החולץ יבמות דף ל״ו הלכה כריש לקיש בארבע זהו מפני שחולק רבא בב״ב בד״ה דלעיל על ריש לקיש אבל אנו סוברים כריש לקיש בארבע כך פסק רבינו יצחק בר רבי אברהם וכן פסק המיימוני ריש פרק י״ד דמלוה ולוה וכל הבעיא בהג״ה שם רפי״ב עוד שם בפ׳ שום היתומים דף כ״ב וכ״ג כל הסוגיא וכן הוא במיימוני דלעיל ומבואר במ״מ אמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין ואם צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני או תנו שדה לפלוני נזקקין אחר שמעמידין אפוטרופו׳ לטעון טענתם. אמר תנו מנה זה לפלוני או שדה זה לפלוני נותנין ואין צריך להעמי׳ להם אפוטרופוס נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישן נזקקין להם ומעמידין להן אפוטרופוס לטעון ולדון ואם נמצאת גזולה מחזירין אותה לבעלה וכן אמר רבי אושעיא בפרק הגוזל בתרא בבא קמא דף קי״ב קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו וכבשה אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותו מידו וכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדים עוד מסקינן שם בדף קי״ב שקרקע שהיא בחזקת קטנים שנפלה להם מאבותיהם ובא אחד וטען שהיא לקוחה בידו ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שלש שנים שני חזקה בחיי אביהם אין מוציאין אותה מידם עד שיגדילו שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו עומד כאן חשוב. אבל אם לא הי׳ לקטן חזקת אבות יכול אחר לטעון לקוחה היא בידי כמו שמוכיח במעשה דרבה בר שרשום בפרק חזקת הבתים בבא בתרא דף ל״ב, כך בשמע בדף קי״ב דלעיל אבל אם הוציא השטר שלקוחה היא בידו מקיים השטר שלא בפני בעל דין מפני שמן התורה אין צריך שום קיום דחזקה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין ומוציאין אותה מידם אחר שמעמידין להם אפוטרופוס. שנינו בפרק שום היתומין דף כ״א ומפרש לה בגמ׳ שם כשנזקקין בית דין לנכסי יתומין שמין הקרקע ואחר כך מכריזין עליה שלשים יום רצופין או ששים שני וחמשי ושני ומכריזין בבקר ובערב בשעת הכנסת פועלי׳ ובשעת הוצאת פועלים וכל מי שרוצה לקנות יוליך הפועלים לבקר לו ובשעה שמכריזין מציינין השדה במצרניה ומודיעין כמה היא יפה ובכמה היא שומה ומפני מה רוצים למוכרה אם להגבות לבע״ה או לכתובת אשה לפי שיש מי שרוצה לתת לבעל חוב שסובר בלבו שיקל מן המעות ויש מי שרוצה להגבות לאשה שיפרענה על יד על יד. אמרינן בפרק אלמנה ניזונת כתובות דף ק׳ וע״ש בתוס׳ העבדים והשטרות והמטלטלין אין מכריזין עליהן ומפרש עולא העבדים שמא ישמעו ויברחו והשטרות והמטלטלין שמא יגנבו לפיכך שמין אותם בבית דין ומוכרין מיד ואם השוק קרוב למדינה אומר שם שמוליכין אותן לשוק. מלוה שבא ליפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו מהרה עד שיעמוד עמו בדין בית דין שולחין לו ומודיעין לו ואם אי אפשר להודיעו במהרה אומר למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין קרקעות בין מטלטלין ואין חוששין לשובר ודין זה מפרש רב נחמן בפ׳ הכותב דף כ״ח ובתו׳ שם מביא הירושלמי דלקמן שמה שנפרעין לאדם שלא בפניו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לווין ובירושלמי מפרש שם וכי נפרעין לאדם שלא בפניו א״ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ומסקי׳ דמשלחין בתריה תרתי או תלת אגרין אי אתי טבות ואי לא מחלטין לנכסי ופסק רב אלפס שם בביאור יותר אע״ג דמשמע לשון הירושלמי דפשיטא ליה שאין נפרעין לאדם שלא בפניו מ״מ לא עדיף ירושלמי מתלמודינו דקאמר ר׳ יצחק נפחא בדף פ״ח דלעיל דדווקא כתובת אשה אבל ב״ח לא ודחאה ר״נ הלכך אם א״א להודיעו עבדינן כר״נ וכן כתב רב היי גאון בשערים שלו, מהמיימוני ר״פ י״ג דמלוה ולוה שלש ראיות צריך להביא בב״ד ואח״כ יפרע שלא בפניו ראי׳ ראשונה לקיים השטר שבידו ראי׳ שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין ראיה שלישית שנכסים אלו של פלוני הלוה הם גם זה שם מלוה שבא לב״ד והביא משכונו בידו ואמר זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למוכרו ולהפרע חובי אין ב״ד נזקקין למחות בו עד שיבא לוה ויטעון שאם רצה לומר לקוח הוא בידי נאמן אלא משיאין לו עצה למוכרו בפני עדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר. שנינו בפרק שבועת הדיינין שבועות דף מ״ג המלוה חברו על המשכון ואבד המשכון או נגנב בלי אונס שהמלוה חייב בדמי המשכון כסתם משנה בפ׳ האומנין בבא מציעא דף פ׳ המלוה על המשכון שומר שכר. אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושני דינרים הי׳ שוה והלוה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה הרי המלוה נשבע תחילה שבועת שומרין שאינו ברשותו והלוה נשבע היסת שהי׳ שוה כנגד החוב ונפטר כך מסיק רב אשי בפרק המפקיד בבא מציעא דף ל״ה וע״ש בתוס׳ בד״ה שמא. והא דאמר שמואל בפרק שבועת הדיינין דף מ״ג מי שהלוה לחברו אלף זוז והניח לו קתא דמגלא במשכון לשם משכון קבלו לשם פירעון לא קבלו ויגבה כל חובו כשיגיע הזמן אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי דכיון דלשם משכון קבלו כל כמה שלא יחזיר המשכון לא יגבה שום דבר מעמידה שם כשפירש שהוא מקבל באחריות כל החוב בגניבה ואבידה והמשנה מדברת בסתם וכן פי׳ ר״ח בתו׳ שם בד״ה מתניתין כל הסוגיא ופוסקין רבינו יעקב ורבינו יצחק בן אחותו כשמואל שהרי רב נחמן ונהרדעי סוברין שם כמותו ולא מצינו שום אמורא שיחלוק עליו. ומה שאומר בסוף פ׳ האומנין בבא מציעא דף פ״ב וגם בתוס׳ שם כל הסוגיא בד״ה לא דכ״ע לית להו דשמואל ומסיק שם דרב יוסף דאמר שומר אבידה כשומר שכר דמי ככ״ע ורבה דאמר כשומר חנם דמי כתנאי ומיתוקם נמי דרבה כרבי אליעזר דשמותי הוא בנידה דף ז׳ ומבואר בתוס׳ שם. משם אין ראיה שהרי פוסק רבי׳ יצחק בתו׳ פרק הכונס בבא קמא דף נ״ו בד״ה בההיא וכן בתוס׳ פרק אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ט בד״ה׳ והוי שהל׳ כרבה שהל׳ כמותו בכ״מ לגבי רב יוסף חוץ משדה עניין ומחצה סימני הלכות בב״ב פ״ק דף י״ב ובפרק יש נוחלין בבא בתרא דף קי״ד ובפרק מי שמת בבא בתרא דף קמ״ג ורבה אמר דר׳ אליעזר ורבי עקיבא בדשמואל קמיפלגי בפרק האומנין דף פ״א ואין נוגע מחלוקתן לדברי רבה כלום. לפי זה מיתוקמא מילתא דשמואל כר׳ עקיבא שהלכה כמותו כדאמר בעירובין דף מ״ו ובשבועת הדיינין דף מ״ד נמי מדמה דר׳ יוחנן דפליג בערבון על רב בפרק הזהב בבא מציעא דף מ״ח למילתיה דשמואל משמע שסובר כמותו. ודווקא אבד בגניבה ואבידה אבל באונס ששומר שכר פטור גובה כל חובו ומשלם. וצריך ליתן טעם מאחר שאין הל׳ כרב יוסף מאיזה טעם יחשב מלוה על המשכון שומר שכר וגם מדרבי יצחק שאומר בפרק האומנין דף פ״ב ובפרק שבועת הדיינין שבועות דף מ״ד שמשכנו שלא בשעת הלואתו שקנוי לו המשכון להיות כשומר שכר שאותו ודאי תפסו לגבות בו והרי הכתוב אומר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין מן הטעם ההוא אין יכול להיות זה במשנתינו דפרק האומנין בבא מציעא דף פ׳ ופלוגתא דר׳ אליעזר ור״ע בדף פ״א שאומר הלוהו על המשכון שומר שכר שהרי מדברת בשעת הלואתו. וצ״ל שרבה יפרש דברי ר׳ אליעזר שמחשיב מלוה על המשכון שומר חנם ור׳ עקיבא שאומר שומר שכר מטעם שר׳ אליעזר סובר שלא תפס המשכון לגבות אלא לזכרון הדברים ור׳ עקיבא אומר שתפסו לגבות בו ומשנתינו כר׳ עקיבא ורבי עקיבא מדבר אפי׳ אין המשכון שוה שיעור זוזי כשמואל וכשפירש כאשר ביארנו למעלה ור׳ אליעזר מדבר אפי׳ שוה שיעור זוזי ולכך אין אנו יכולין להעמיד משנתינו שאומרת הלוהו על המשכון שומר שכר אף כר׳ אליעזר ולהעמיד בשוה שיעור זוזי שהרי גם בזה אומר שהוא שומר חנם שלא תפסו לגבות בו אלא לזכרון דברים שלא יוכל לכפור בו וכשאומר התלמוד שם דף פ״ב וכל הסוגיא בתוספות שם בד״ה נימא נימא בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי אף בדלא שוה רוצה לומר כאשר בארנו. ואחר מחלוקת דר׳ אליעזר ור׳ עקיבא בדף פ״א מסיים אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם פירש רבינו יצחק בתוס׳ שם בד״ה דברי הכל וה״ג של אספמיא שהניח המשכון שלא בשעת הלואה. לדברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו שמאחר שיש שטר אם כן לא לזכרון תפסו כי אם לגבות בו. עוד שנינו שם בפרק שבועת הדיינין שבועות דף מ״ג כל הסוגיא ומבואר בפרק המפקיד בבא מציעא דף ל״ד ול״ה אומר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה ישבע המלוה תחילה שאינו ברשותו ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה שהרי הודה במקצת וישלם הדינר. אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים הי׳ שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע הי׳ שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שהי׳ המשכון כנגד החוב. אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול עמו שלא היה שוה יותר על החמשה דינרים וישלם הדינר. פסק רב אלפס בשערי שבועות שער ט׳ שאם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחצי סלע הי׳ שוה ונמצא זה תובע וזה תובע דין הוא שישבע המלוה שבועת התורה שנאבד המשכון ויגלגל בשבועתו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו וישבע הלוה שאין שוה משכונו פחות מן ההלואה וילמד דבר זה משורש המוציא מחברו עליו הראיה, כל הסוגיא עד סוף במיימוני פי״ג דמלוה ולוה ומשמעות הירושלמי סוף פ׳ שבועת הדיינין וע״ש באשי׳ ותמצא הכל מבואר סלע הלויתיך עליו וב׳ דינרים היה שוה והלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שב׳ דינרים היה שוה וישלם הלוה שאר החוב שהרי הוא יודע בודאי שהוא. חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לא פרעו. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שדמיו יתר על החוב אפי׳ פרוטה אחת ויפטר שלא חייב עצמו כלום. אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר מן החוב אבל איני יודע כמה. הר״ז משלם כל מה שטען הלוה בלא שבועה כמי שאמר חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע שהוא מחויב שבועה ואין יכול לישבע ויש לו להחרים על מי שטוען שקר. מסקינן בפ׳ הגוזל אחרון דף קי״ח ומבואר באלפסי שם דף מ״א המלוה ניתנה ליתבע בכ״מ כיצד המלוה חברו בישוב ותבעו במדבר אינו יכול לדחותו אלא חייב לפרוע לו בכ״מ שיתבענו. בא הלוה לפורעו במדבר הרשות ביד המלוה אם רצה מקבל ואם לא רצה אומר לו איני נפרע אלא ביישוב והרי הן ברשותו עד שיפרענו ביישוב. למדנו ממשנת פ׳ הכותב כתובות דף פ״ז וממשנת פ׳ כל הנשבעין שבועות דף מ״ה הפוגם שטרו או שעד אחד שמעיד על שטרו שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר בפרק הכותב דף פ״ה שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב והטורף מיד הלוקח ונפרעין מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים שבועות דף מ״ב יתומים שאמרו גדולים ואין צ״ל קטנים בין לשבוע׳ בין לזיבורי׳ ופסקינן כוותיה בהניזקין דף ג׳. וגרסינן בירושלמי בפ׳ כל הנשבעים אמר רבי זירא כולן כעין שבועה של תורה ירדו להם. ואומרים לו כשיתבע השבע ואחר כך תיטול. ואם הי׳ החוב לזמן ותבעו בזמנו נפרע שלא בשבועה כדפסקינן בב״ב דף ה׳. עבר זמנו ותבעו לא יגבה אלא בשבועה עוד בפ׳ שבועת הדיינין שבועות דף מ״א אמר רב פפא הטוען לחברו לפורעו וטען הלוה שפרע שטר זה או מקצתו ובעל השטר אומר לא פרעת כלום אומרים לו שלם טען הלוה ישבע מי שלא פרעתיו משביעין אותו שבועה כעין של תורה כי ההיא דפוגם שטרו דמייתי עלה. וכן פסק רב אלפס שם ששבועה זו כעין של תורה וכתב רב אלפס בשערי שבועות שער י׳ דה״ה בעדות מסויים בקניין שיועיל כמו שטר. בדף מ״א דלעיל ופי׳ כדעת רש״י שם ואם הי׳ המלוה ת״ח לא מזדקקינן לי׳ בדיניה פירוש אין משביעין אותו שנראה חשד וגם אין גובין לו מפני שזה אומר לו אישתבע לי דלא פרעתיך. הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען עליו טענה שאם הודה בה בעל השטר היה השטר בטל יש מהגאונים שהורו שחייב בעל השטר להשבע כעין של תורה אף אם לא טען טענת פרעון. ורבינו משה ורבותיו פסקו בפי״ד דמלוה ולוה שדווקא בטענ׳ פרעון נשבע המלוה שהרי הלוה הודה בשטר ולפרעון הוא עומד אבל מזוייף ושאר טענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה כמו שירצה ואם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת. גרסינן בפ׳ יש נוחלין בבא בתרא דף קכ״ח שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע הלוה ונותן מחצה שהרי הודה במקצת ואינו כמשיב אבידה שהרי אימת השטר עליו ואין המלוה גובה המחצה אלא מבני חורין שהרי הלקוחות אומרין על העדים נסמוך והרי בטל שטר זה. גרסינן בכתובות דף י״ט שאומר רב נחמן במודה בשטר שכתבו שצריך המלוה לקיימו ואם לא קיימו המלוה לוה נאמן לומר פרוע הוא במיגו דמזוייף. בב״מ דף י״ז אומר שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו. גרסינן בפ׳ חזקת הבתים בבא בתרא דף ל״ב המוציא שטר חוב מקויים על חברו ואמר לו הלוה הלא פרעתיך ואמר לו המלוה כן הי׳ אבל החזרתי לך המעות והלויתיך פעם שנייה הר״ז בטל השטר שנפרע והרי הוא כחרש אבל אם אמר החזרתי לך המעות מפני שלא היו טובות עד שתחליפם לא בטל השטר ועדיין שיעבודו קיים, בפ׳ שבועת הדיינין דף מ״ב הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה והלוה אומר והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו את השטר ואמר לו המלוה כך הוא שפרעת אבל חוב אחר פרעת שהי׳ לי אצלך אמר רב נחמן איתרע שטרא והלכתא כרב נחמן ומדקדק רבינו יעקב בתו׳ שם בד״ה איתרע וכן באלפסי שם מדקאמר איתרע שטרא ולא קאמר אבטיל שאינו בטל אלא איתרע שאינו גובה אלא בשבוע׳ ורב היי גאון ורב שרירא גאון אביו מפרשי׳ בטל לגמרי ונתצתם מתרגם ותתרעון. בגמ׳ שם בד״א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל ראוהו נותן לו המעות ולא ידעו אם בתורת פקדון או בתורת פרעון או בתורת מתנה אם אמר בעל השטר לא היו דברים מעולם הר״ז הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הר״ז נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים ומתוך שיכול לומר במתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הוא. שם אמר לו הלוה והלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו ואמר לו בעל השטר כך הוא אני גביתי את דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו פרע אתרע השטר ואע״פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו וישבע הלוה היסת שפרעו לדברי רב היי גאון וכן כל כיוצא בזה ורבי׳ יצחק פי׳ בתו׳ דלעיל שבכ״מ שיאמר בתלמוד ריעא ואתרע הוא דלא מיקרע קרעינן ולא אגבויי אגבינן מיניה כדאיתא בפ׳ אלו נערות כתובות דף ל״ו. הורו הגאונים וכן במיימוני פי״ד דמלוה ולוה כל הסוגיא עד סוף שאם הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה טען פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. טען ואמר הלוה ישבע שלא פרעתיו הר״ז נשבע. וכן הכופר במלוה על פה בבית דין ובא עד אחד שהעיד שלוה הר״ז ישבע שבועת התורה. חזר ואמר כן לויתי ופרעתי או מחל הר״ז מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. וכן הורו מי שטען שפרע השטר ואמר ישבע המלוה ויטול אומרי׳ לו הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול. אמר אין לי כלום לשלם משביעין אותו תחלה מתקנת הגאוני׳ שאין לו ולכשתגיע ידו יתן לבעל חובו ואז ישביענו שלא פרעו ואחר כך יתן לו. וכן הורו מי שהי׳ לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אע״פ שקנו מידו וטען שפרע הרי זה נשבע היסת ואפי׳ היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו ליפרע הואיל וכתבו לו שטר ואין בידו השטר והלוה טוען פרעתיך נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו׳ תניא בבבא מציעא דף ז׳ שנים שהיו אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אמר פרעתיו וממני נפל אם היה השטר שיכול לקיימו אמר רב נחמן יחלוקו לדברי הכל הילכך זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בהם פחות מחציין ויפרע הלוה מחצה. ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו כרבי שהלכה כמותו מחברו שאמר שם ופסק ההלכה בעירובין דף מ״ו מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו וגם רב נחמן סובר כן במסכת כתובות דף י״ט. גרסינן בפ׳ שבועת הדיינין שבועות דף מ״א אמר רב פפא משמיה דרבא המלוה חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים. ואם אמר לו כך עשיתי פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. כך הגירסא בספרי׳ ישנים נושנים עיין במיימוני פרק ט״ו דמלוה ולוה וכן באשירי שם, שם ומבואר בתוס׳ בד״ה אזל ההוא דאמר ליה לחבריה אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון ואח״כ אמר לו פרעתיך בפני אחרים שהלכו להם במדינת הים. אמר רבא להכי אמר ליה באפי ראובן ושמעון דלא לידחייה לומר פרעתיך בפני אחרים והלכו להם משמע לשון דלא לידחייה שאם באו אחרים והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש, שם דף מ״ב התנה המלוה על הלוה שיהי׳ נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הר״ז נוטל בלא שבועה אע״פ שטען שפרעו. הביא עדים שיפרעו אינו נוטל כלום כדמסיק שם רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא מהמניה התנה שיהא המלוה נאמן עליו כשני עדים גובה בלא שבועה אע״פ שהביא מאה עדים שפרעו דתרי כמאה אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה הואיל וירד עליו למניין אם פרעו בפני ארבע הר״ז פרוע הכי מסיק רב הונא בריה דרב יהושע בפרק שבועת הדיינין שם, מהמיימוני פרק ט״ו דמלוה ולוה זה שהאמין המלוה כשני עדים מה תהיה תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה על עצמו שלא בפני הלוה שקיבל כל החוב שיש לו אצל פלוני, גם זה שם הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרעו פעם שניה מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע בדין את המלוה ואמר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת וכן כל כיוצא בזה. כתב רב היי גאון וכן באלפסי פ׳ הכותב שמלוה שכתב ללוה שיהי׳ נאמן לומר פרעתי לבטל כח השטר כתב כן ולא לפוטרו משבועה, גם זה שם התנה המלוה שיהיה גובה בין מן הלוה בין מן היורשין בלא שבועה אע״פ שגובה מן היורש בלא שבועה שכל תנאי שבממון תנאו קיים אם בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חברו. החוב באחריות הלוה עד שיפרענו ביד המלוה או ליד שלוחו אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה פטור כדאי׳ בגיטין דף ע״ח. בגיטין דף י״ד ובירושלמי אומר שם היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה ליד שמעון כרב דתניא כוותיה שם, שם החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין באחריות לשמעון עד שיגיע ליד שמעון כל חובו. גרסינן בירושלמי בפ״ג דקידושין ומביאו באלפסי פרק המקבל ודין מעמד שלשתן מבואר לעיל במ״ע פ״ב ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי והיו שלשתן עומדין שם וקבל לוי ונמצא ראובן עני ואין לו מה שיגבה ממנו הרי זה לוי חוזר בחוב על שמעון שזה הטעהו ואם ידע לוי שהוא עני או שהי׳ עשיר באותה שעה והעני אינו יכול לחזור שהרי קיבל ראובן שלא היה לו אצל שמעון כלום והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון אע״פ שהמחהו במעמ׳ שלשתן לא קנה ובין שמעון ובין לוי חוזר אם ירצה מהאלפסי דלעיל וכן במיימוני פ״ו דהלכות מכירה, שנינו בפ׳ כל הנשבעין שבועות דף מ״ה חנוני שהי׳ נותן לבע״ה מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו ואמר לו בעה״ב תן לפועלי סלע או לבעל חובי מנה שיש לו אצלי ואני אתן והרי החנוני אומר נתתי והפועל או בעל חוב אומר לא לקחתי הרי הפועל או הבעל חוב נשבע ונוטל מבע״ה חובו וכן החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן שהרי אמר לו ליתן. ומפרש בגמ׳ שם דף מ״ז שהפועל נשבע במעמד החנוני וכן החנוני במעמד הפועל או בעל חוב כדי שיכלמו זה מזה וכן כל כיוצא בזה. ושבועה זו תקנת חכמים היא בנקיטת חפץ מפני שבאין שניהם ליטול. גרסינן בבבא מציעא דף כ״א שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בבית דין ואמר פרוע הוא נאמן אע״פ שהשטר מקויים שאילו רצה היה קורעו או שורפו וכן אם מת השליש ונמצא כתב ידו יוצא מתחת יד השליש ששטר זה שמונח אצלו פרוע הוא נאמן אע״פ שאין עדים על הכתב שם דף כ׳ אבל כתב שיצא מתחת יד המלוה ששטר פלוני פרוע הוא אפי׳ הי׳ בכתב יד המלוה אינו אלא כמשחק. שם היו עדים על הכתב ואין עליו קיום שואלין העדים אם אמת הדבר אם לאו. בדף כ״א נמצא כתוב בגופו של שטר בין בפניו בין מאחריו בין במקצת בין בכולו שטר זה פרוע דנין על פי הכתב כמו שמפרש שם דאי לאו דפרוע לא הוה מרע לשטריה בדף כ׳ המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה יהא מונח עד שיבא אליהו, בפ׳ כל הנשבעין דף מ״ה מלוה שמת ובא היורש לתבוע ללוה בשטר שעליו ואמר פרעתי לאביך והיורש אומר איני יודע אומר לו עמוד ושלם לו אמר השבע לי הרי נשבע בנקיטת חפץ שלא פיקדו אביו פי׳ להחזיר לו השטר ושלא אמר לו אביו פי׳ שהוא פרוע ושלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע וגובה. וזו היא הנקראת בתלמוד שם דף מ״ה ובשאר מקומות שבועת היורשים שנינו בפרק כל הנשבעין שבועות דף מ״ה ובגמרא דף מ״ח מת הלוה אחר שמת המלוה ובא היורש להפרע מן היורש לא יפרע עד שישבע שבועת היורשין וגובה. אמר רשב״ג אם צוה המלוה בשעת מיתתו לפני עדים ששטר זה אינו פרוע יפרע היורש בלא שבועה אף מן היורש. רב ושמואל אומר בדף מ״ח שאם מת הלוה תחילה ואח״כ מת המלוה אין יורשי המלוה נוטלין מיורשי לוה כלום שבשעה שמת לוה נתחייב המלוה להשבע וכבר מת ואין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו. ור׳ אלעזר אומר יורשין נשבעין שבועת יורשין וגובין. ובירושלמי שם משמע דרבי אלעזר כרבי יוחנן סב״ל דקאמר על מילתיה דרב ושמואל שמע רב יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי ומסיק שם בדף מ״ח דלעיל כל הסוגיא עד סוף שדנין כרב ושמואל ודיינא דעביד כרבי אלעזר לא מהדרינן עובדא לפיכך אומר שם רב פפא ששטר חוב של יתומין הבאים ליפרע מן היתומים שמת אביהן הלוה תחילה אין קורעין אותו ואין מגבין בו אין גובין בו שאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו ואין פורעין אותו שמא יבא דיין שידון כרבי אלעזר ויוציא בו. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע לשם אפילו היה שם ערב ומת הלוה תחילה לא יפרעו יורשי המלוה מן הערב שאם תאמר יפרעו מן הערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה. אמר רב נחמן הבו דלא להוסיף עלה דההיא דרב ושמואל ואין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הפוגם שטרו ומת אע״פ שאינו גובה אלא בשבועה אומר רב פפא שם שבניו נשבעין שבועת יורשין וגובין. בפרק הכותב כתובות דף פ״ח א״ר זריקא אמר רב יהודא יורש שבא לגבות מן היורש ואמרו יורשי לוה אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הרי יורשי המלוה גובים בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי שם ובפ׳ שבועת הדיינים שבועות דף מ״א ובב״ב ד״ו, מהמיימוני פרק י״ז דמלוה ולוה וכן מלוה שבא ליפרע מיורשי לוה ואמרו אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הר״ז גובה בלא שבועה, אמרי׳ בב״ב דף ז׳ יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים שמא שובר זה מזוייף הוא ולפיכך לא הוציאו הלוה בחיי אביו ופירש ר״ח וכן הוא בהגהת מיימוני פרק י״ז דלעיל שזה השובר היה מקויים בהנפק שאם לא כן היו טוענין בשביל היתומים שהוא מזוייף. ת״ר בכתובות דף ק״י המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל הי׳ כתוב בא״י מגבהו ממעות א״י ומוכיח שם דה״ה בכתובה לרשב״ג דאית לי׳ כתובה דאורייתא ופסקינן בהלכות קידושין כמותו לעיל מ״ע מ״ח בברייתא דלעיל לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא״י מגבהו ממעות א״י מהמיימוני פרק י״ז דלעיל בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול סוף ברייתא דלעיל היה בו מטבע כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו. מהמימוני דלעיל מכאן אתה לומד ששטר שאין בו מקום שנכתב בו כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר, אע״פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה הא מסקינן בסנהדרין דף נ׳ שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, בפרק אחד דיני ממונות דף ל״ב ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרים אע״פ שאי אתה יכול להזימה, בבבא מציעא דף ט״ו מסקינן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכל נכסיו משועבדים אע״פ שלא פי׳ משנה ר״פ הניזקין גיטין דף מ״ח ובפרק גט פשוט בבא בתרא דף קע״ה ואם לא מצא בני חורין גובה ממשועבדים מכל הקרקעות שהיו לו בעת שלוה אע״פ שהן עתה מכורין או נתונין פרק חזקת הבתים דף מ״ד אבל נכסים הבאין לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורפן, פרק מי שמת דף קנ״ז ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהו משועבדים להפרע מהם וקנה אחר שלוה או מכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהן דאלמוה רבנן לשיעבוד זה יותר מקניין לשעבד דבר שלא בא לעולם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין בדף מ״ד דלעיל בד״א בקרקע אבל במטלטלין אין עליהן אחריות אפילו מטלטלין שהיו לו בשעת שלוה שמכרן לשעתן אין בעל חוב טורף אותן, הקנה לבעל חוב כל המטלטלין אגב קרקע שיש לו להיותו נפרע מן הכל הר״ז טור׳ מאותן המטלטלין והוא שיכתוב לו בשטר חובו הקניתי לך מטלטלין שיש לי אגב קרקע שיש לי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי כדאיתא בחזקת הבתים דף מ״ד כל הסוגיא, וכן אם כתב לו שכל הנכסים שאני עתיד לקנות בין קרקעות בין מטלטלין הרי הן משועבדין לך להפרע מהן והמטלטלין קנוין לך אגב הקרקעות להפרע מהן דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי הר״ז טורף אף ממטלטלין שקנה הלוה אחר שלוה שכל תנאי שבממון תנאי קיים, תניא בפ׳ השולח גיטין דף מ״א עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה והוא שיכתוב להן אפה תהא קאי ושטפה הנהר הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם. שם ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזה אינו טורף משאר נכסים וכן בפ׳ איזהו נשך דף מ״ו פסיק שאינו קונה שדהו באפותיקות אא״כ כתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. מהמיימוני פי״ח דמלוה ולוה וכן אם לוה ממנו ופי׳ שאין לו עליו אחריות הרי זה אינו גובה מנכסים משועבדים לעולם. אמרינן בירושלמי דיבמות פ׳ אלמנה ומביאו באלפסי פרק השולח ובמיימוני דלעיל העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובתה ומכרה הרי זה מכורה וכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא בני חורין יטרוף אותה בד״א כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה, בפרק חזקת הבתים דף מ״ד עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול. שם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע״ח גובה ממנו וכן שאר מטלטלין מפני שאין להן קול, בפרק השולח דף מ׳ והסוגיא בתו׳ שם בד״ה הקדש עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו אע״פ שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה יצא לחירות דאמר רבא שם ובפרק החובל בבא קמא דף צ׳ הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ורבא לטעמיה דאמר רבא בפ׳ כל שעה דף ל׳ בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה והקדש שאמר רבא דווקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעה על ידי פדיון אמרינן התם בריש דף ל״א ובפרק שום היתומים דף ל״ג דאתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף כרבא דפ׳ מי שהיה נשוי כתובות דף צ״ב וחוזר הלוקח ותובע למוכר, בב״מ דף ט״ו ובפ׳ המקבל בבא מציעא דף ק״ו ואם עשה אותה אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים. במשנה ריש פרק הניזקין גיטין דף מ״ח כשיורדין בית דין לנכסי הלוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חוב אלא מן הבינונית שבקרקעות ואמר עולא בבבא קמא דף ח׳ ובפרק הניזקין גיטין דף נ׳ שדין תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית שנא׳ בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו׳, מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים וכמו כן מסתמא בקרקעו׳ נותן הפחות שהיא הזיבורית אבל תקנו חכמי׳ בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין במתניתין דלעיל ובגמ׳ דף נ׳ בד״א בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורשין בין קטנים בין גדולים לא יפרע אלא מן הזיבורית שם ואין נפרעים מנכסים משעובדים במקום שיש שם נכסים בני חורין ואפי׳ היו בני חורין זיבורית והמשועבדין בינונית או עידית בין שמכרם בין שנתנם. נשתדפו בני חורין הר״ז טורף מן המשועבדים כדמסקינן בפ׳ מי שהיה נשוי כתובות דף צ״ה שכיון שנשחתו כאלו אינם גרסינן בנזיקין דף ח׳ ובפרק מי שהיה נשוי דף נ״ב אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומפרש רבי׳ יצחק בתו׳ שם בד״ה ראובן אפי׳ בשני שטרות וחזר שמעון ומכר שדה אחד מהן ללוי אפי׳ היא השדה שלקח תחילה בשטר הראשון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואין יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות הימנו השדה שביד שמעון שקנה באחרונ׳ שהרי יכול שמעון לומר מה טעם אמרו חכמים אין נפרעין מנכסי׳ משועבדי׳ במקום שיש נכסי׳ בני חורין מפני תקנת לוקח ראשון ואי איפשי בתקנה זו ואמר רבא בדף ח׳ דלעיל כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים שתקנו לטובתי שומעין לו בד״א שם כשלקח לוי בינונית אבל אם לקח עידית והניח זיבורית או זיבורית והניח עידית אינו טורף לוי שהרי זה אומר לו מפני זה טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו וכן אם לקח לוי בינונית והניח אצל שמעון בינונית כמו הבינונית שלקח אינו טורף מלוי שהר״ז אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו. שנינו בפ׳ הניזקין גיטין דף מ״ח הניזקין שמין להם בעידית ובע״ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ובב״ק דף ח׳ כל הסוגיא ועיין שב בתוס׳ תניא מכרן לג׳ בני אדם בבת אחת כולם נכנסו תחת הבעלים והניזקין טורפין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית מכרן לזה אחר זה כולן טורפין מן האחרון לא הספיק טורפין משלפניו לא הספיק טורפין משלפני פניו אפילו היה האחרון הוא שלקח הזיבורית שהרי הלוקח קודם אומר לטורף הנחתי לך מקום לגבות ממנו מכרן לאחר בזה אחר זה הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים בד״א כשלקח עידית באחרונה אבל אם לקח זיבורית באחרונה כולן גובין מן הזיבורית שהרי אומר לטורף כשיבא לגבות מן השדה שלקח תחילה הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו. מסקי׳ בפ׳ מי שהיה נשוי דף צ״ח וכן הסוגיא במיימוני סוף פ׳ י״ט דמלוה ולוה ע״ש בהשגות מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח הראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בעל החוב טורף מלוקח שני אותה השדה ולוקח הא׳ טורף אותה מבעל חוב שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו ובעל חוב חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם, וכן האשה בכתובתה במיימוני דלעיל ריש פרק כ׳ ממשמעות מתניתין וגמ׳ בפ׳ מי שהיה נשוי כתובות דף צ׳ מי שיש לו עליו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחילה בין מן הלוה בין מן הלקוחות ואם קדם אחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם חובו זכה בד״א בקרקעות שהיו לו בעת שלוה אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע״פ שכתב לכל אחד מהם שאני עתיד לקנות משועבדים לך אין בהם דין קדימה כדאיתא בפרק מי שמת בבא בתרא דף קנ״ז, מיימוני דלעיל וכל שקדם וגבה זכה אע״פ שהוא אחרון שם לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבדת לראשון והוא קודם לגבות וכן אפילו היו מאה, מבואר באלפסי פרק מי שהיה נשוי אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שגבה מהן זכה אע״פ שהוא אחרון ואמר רבי יוחנן בגיטין דף י״ח קדם אחד משאר בני אדם ותפש מן המטלטלין של זה כדי לזכות מהן לאחד מבעלי חובו לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה בתוס׳ שם בד״ה התופס ואפי׳ במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח בפרק הכותב כתובות דף פ״ד במעשה דיימר בר חשו אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבעלי חובותיו יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהם אחר. דף י״א דלעיל בעלי חובין הרבה שיצאו בשעה אחת אם החוב לאחד אלף ולאחד אלפים ולאחד שלשת אלפי׳ ונכסי הלוה אלף כולן חולקין בשוה. אבל אם הם אלפים האלף חולקין בשוה ובשאר אלף לפי החשבון כדתנן בפרק מי שהיה נשוי כתובות דף צ״ג אין שם אלא מנה חולקות בשוה כך כתב רב היי גאון והביאו אלפסי שם כל הסוגיא מבוארת באלפסי שם ובפרק הכותב וכן במיימוני דלעיל שטרות שזמן כולם יום אחד או שעה אחת במקום שכותבין שעות כל שקדם אחד מהם וגבה בין קרקע בין מטלטלין זכה באו כולן כאחד לגבות וכן בעלי חובות שכל אחד מהן קדום לזמן חברו שבאו לגבות מן המטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה או שבאו לגבות מקרקע שקנה לוה לאחר שלוה מן האחרון שבהן ואין בנכסים כדי שיגבה כל א׳ מהן את חובו מחלקין ביניהם וכעניין זה בארנו בשם רבינו יעקב בהלכות מתנה בב״מ דף ט״ו ובפרק מי שמת בבא בתרא דף קנ״ז אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביח מחמת הוצאה בין שהשביחו הנכסים מאליהן אלא שאם השביחו מאליהן יטרוף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח מנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שבארנו עוד בב״מ דף ט״ו ובגיטין דף מ״ח אין מוציאין לא את השבח ולא את הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להם קצבה שם דף נ׳. ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח בכתובתה כדאיתא בפרק יש בכור בכורות דף נ״ב. עוד בב״מ דף ט״ו כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל הפירות המחוברין לקרקע אע״פ שאינם צריכין לקרקע כי אם מעט הרי בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח אבל אין צריכין לקרקע כלל אין בעל חוב גובה מהן כדאיתא בפ׳ נערה כתובות דף נ׳. בב״מ דף ט״ו כל הסוגיא ומה שכתב אלא אם כן שבחה מאליה היינו כדעת האלפסי שם והמיימוני בפרק כ״א דמלוה ולוה מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אא״כ שבחה מאיליה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי הבעל חוב גובה את השבח כדרך שגובין מן הלקוחות ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר המכירה אנא איקו ואשפו ואידכי ואמרוק זביני אילין ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי ופירש ר״ח זבינא הוא הלוקח פי׳ ממחמת תנאי שאמרנו נתרצה הלוקח שיטרפנו בעל חוב אבל מקבל מתנה שאין לו על מי לחזור אין טורף ממנו בתו׳ שם בד״ה בעל חוב ובתו׳ פרק הגוזל בבא קמא דף צ״ו בד״ה הא אומר רבינו יצחק כי מן היתומים אע״פ שאין להן על מי לחזור טורף מהן דיורש כרעיה דאבוה דתנן במסכת בכורות דף נ״א אין הבכור נוטל פי שנים בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן משמע דאשה בכתובתה מיירי מיתמי דומיא דבכור והבנות במזונותיהן ומקשה שם דף נ״ב והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומתרץ מקולי כתובה שנו כאן, וצריך להתישב בההיא דפ׳ המקבל בבא מציעא דף ק״י שמשמע שם קצת שיתומי׳ שהשביחו הנכסים אין הבעל חוב גובה מן השבח כלום שאומר שם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. ואומר רבינו יצחק שלשם מדבר כגון שאותה קרקע עשה אותה אביהם אפותיקי לבעל חוב וזהו מה שאומר שם על היתומי׳ להביא ראיה מ״ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואם השביחו יתומים שמין להם את השבח כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות: סדר גביית החוב למדנו עיקר הלכותיו מפ׳ הגוזל בבא קמא דף קי״ב ומפ׳ גט פשוט בבא בתרא דף קס״ט ומה שכתב ונתקיים זה פשוט שאומרים לו קיים שטרך כדאיתא בכתובות דף י״ט. וכן המשפט: כשיביא המלוה שטרו לב״ד ונתקיים אומר ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו תחלה עד שיתבענו אם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי לוה קודם שיתבענו מסלקין אותו כדפסקו שם רבא ורב חנין בפ׳ גט פשוט דף קע״ד ושם כל הסוגיא מו״ס שם דף קס״ט ובפ׳ הגוזל בבא קמא דף קי״ב וכן הוא במיימוני פרק כ״ב דמלוה ולוה אמר הלוה הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא המעות קובעין לו זמן ל׳ יום ואין מחייבין אותו ליתן משכון שאילו היה שם מטלטלין מיד היו ב״ד גובין מהן. ומתקנת הגאונים אם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הר״ז מחרים וגם אין מחייבין אותו ליתן ערב. שלמו השלשים ולא הביא בית דין כותבין אדרכתא. וכן אם אמר בתחילה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין קובעין לו זמן וכן אם אין שם שטר אלא מלוה על פה או שהודה כותבין אדרכתא על נכסים בני חורין שיש לו. טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניהם מזוייף הוא ואני אביא ראיה ואבטלנו ועדי במקום פלוני אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילת דברים אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לך ראיה יחזור. ואם טען שהמלוה אלם ולא ירצה להחזיר מניחין על יד שליש קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמישי ושני ואם לא בא כותבין עליו פתחא ומשמתין אותו וממתינין לו והוא בנדרו תשעים יום שלשים הראשונים שמא הוא טורח ללוות אמצעיים שמא הוא טורח למכור אחרונים שמא הלוקח ממנו טורח להביא מעות. שלמו התשעים יום ולא בא ב״ד כותבין אדרכתא על כל נכסיו ומתירין לו נידויו ואין כותבין אדרכת׳ על נכסיו עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהא קרוב לבית דין בכדי שילך השליח אחריו בשלישי וברביעי יחזור ויעמוד בדין בחמשי יתר על זה אין צריך להודיעו בד״א כשהי׳ כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראי׳ ואבטל השטר אבל אם אמר איני בא לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על הקרקעות בין על מטלטלין. וכן אם היה השטר על הפקדון אין ממתינין לו צ׳ יום אלא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד. זה שאמרנו שאם לא בא בסוף צ׳ יום כותבין אדרכתא על נכסיו על הקרקעות אבל על המטלטלין אפי׳ אחר תשעים יום כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראי׳ ואבטל השטר אין מורידין מלוה למטלטלין שמא יאכל אותם ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול ואפי׳ הי׳ למלוה קרקע שמא תכסיף או שמא תשתדף. כיצד כותבין האדרכתא אם לנכסים בני חורין הורידוהו אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלונית שלו, דין השומא והכרזה בפרק שום היתומים ערכין דף כ״א ואחר כך שמין לו שלשה מאותה שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין. ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו לו וקורעין שטר החוב אם היה שם שטר. ואם לא היו לו נכסים בני חורין כותבין האדרכתא כך איש פלוני נתחייב לפלוני כך בשטר חוב שהיה בידו ולא נתן לו חובו ולא מצאנו לו נכסים בני חורין וכבר קרענוהו לשטר שהיה לו עליו ונתננו לפלוני רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסים שימצאו לו וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו ליפרע ולגבות חובו מן הכל ואחר שכותבין אדרכתא זו הולך המלוה ומחפש אם מצא לו נכסים בני חורין שמין לו מהם ואם מצא משועבדים מאחר זמן שטרו טורף מהן וקורעין האדרכתא וכותבין לו שטר טירפא כיצד כותבין איש פלוני בן פלוני זכה בדין לטרוף בדין בחוב שיש לו על פלוני שהוא כך וכך משדה פלוני שלקחה פלוני בכך וכך מזמן פלוני וכבר קרענו האדרכתא שהיה בידו והרשינוהו לטרוף מזה כך וכך. ואחר שכותבין הטרפא לטרוף מורידין שלשה בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח ומכריזין עליה ל׳ יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומין ואח״כ מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שנשבע המלוה שלא נפרע מן החוב זה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים שבועה זו בפרק כל הנשבעין שבועות דף מ״ה ובפ׳ הכותב כתובות דף פ״ז ואח״כ קורעין שטר הטרפא וכותבין שטר שומא ומפרשין בו בכמה שמאוה מפני ששומא חוזרת לבעלים לעולם. ומאימתי אוכל הטורף פירות שדה זה משיפסקו ימי ההכרזה שכך א״ר בב״מ דף ל״ה כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוה לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל טרפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא אינה טרפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטרפא אינה שומא. לפי הסדר הזה שבארנו פירוש אדרכתא הוא לשון דריכה כמו הדריכוהו מנוחה וכן פירש רבינו שלמה בכל התלמוד ובכמה מקומות ומהם בפ׳ המפקיד ובפרק הגוזל דלעיל. אבל רבי׳ שמואל פי׳ בגט פשוט דף קס״ט ורב היי בשערים שלו וכן משמע שם שהסדר מדברי רב נחמן שמטא״ש סימן שטר מלוה תחילה ואח״כ קורעין שטר מלוה וכותבין שטר טרפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכ״מ שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר טרפא וכותבין אדרכתא שיהא שליט ודורך על כל נכסים של זה לגבות חובו משדות אלו ואח״כ מורידין בני אדם בקיאין בשומא לשום לו כשיעור חובו ומכריזין עליה ואח״כ קורעין לשטר אדרכתא וכותבין שטר השומא. הורו הגאוני׳ כי ב״ד ששמו לטרוף בנכסי הלוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל שהרי הם כשליח לטורף וללוקח ויש להם רשות לתקן אבל לא לעוות כשליח. וצריך להתישב בדבריהם שהרי בפ׳ האיש מקדש קידושין דף מ״ב אמרינן דבשתות דווקא מכרן בטל וכן בפרק אלמנה ניזונית כתובות דף צ״ט כבר בארנו ששומא חוזרת לבעלים לעולם כדאי׳ בפ׳ המפקיד בבא מציעא בדף ל״ה כל זמן שתשיג ידו של לוה או של נטרף או יורשיהם והביאו לבעל חוב מעותיו מסלקין אותו אלא א״כ מכרה או נתנה או הורישה או שמאה לבעל חובו מדעתו אבל שמאוה ב״ד לבעל חובו של זה המלוה הר״ז חוזרת כך המסקנא שם. בפ׳ גט פשוט בבא בתרא בדף קע״א מביא הא דתנן במסכת שבועות דף מ״ו שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותם חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. שטרי חוב המאוחרין כשרים שהרי הורע כוחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר ואע״פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר. ושנינו בגיטין דף י״ז שטר שכתבוהו ביום וחתמוהו בלילה הסמוך לו פסול מפני שהוא מוקדם, שם דף י״ח ואם היו עסוקים באותו עניין עד שנכנס הלילה וחתמוהו ואע״פ שקנו ממנו בלילה כשר וכתובות שלנו שנכתבו ביום ונחתמו בלילה הרי האומר שם שכתובה כמעשה בית דין דמיא ואין לחוש לכך אמנם התוספת אינה מעשה בית דין אלא מאחר שקנו ביום כשר ועוד שבעסוקין באותו עניין הכל מודים שם כאשר בארנו. בפרק גט פשוט דף קס״ז עוד שם ומפרש לה בב״מ דף י״ג כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו. ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו בד״א בשטרי אקנייתא פירש רבינו שלמה ששיעבד עצמו בקניין בין ילוה בין לא ילוה אבל לא שטר אחר שמא יכתוב עתה ללות ממנו מניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שהרי לא הגיע לידו עד תשרי ואין הלכה כאביי שאומר שם ובפ׳ המפקיד בבא מציעא דף ל״ה עדיו בחיתומיו זכין לו כאשר בארנו בהלכות אבדה לעיל בסוף מ״ע ע״ד בפ׳ גט פשוט דף קס״ב כל הסוגיא עדים שקנו מיד המוכר או הלוה וכיוצא בהן ונתאחרה כתיבת השטר זמן מרובה צוה רב לסופרי׳ שאם ידעו יום שקנו ממנו בו כותבין בשטר זמן הקנין אע״פ שאינו זמן חתימתן כי מיום הקנין הואיל ולכתיבה עומד יוצא הקול כך פסקו ר״ח ורבינו יצחק בתוס׳ שם ודלא כרשב״ם שפי׳ זה הדבר דווקא בשטרי אקנייתא אבל בשאר שטרות יחשב מוקדם ואין נראה ואם לא ידעו יום שקנו בו כותבין זמנו של שטר משעת כתיבה וכן צוה כשתעמדו בשילי כתבו בשילי בתוך השטר אע״פ שנמסרו לכם הדברי׳ בהיני והיני ושילי שני מקומות הן, שם דף קע״א כל הסוגיא שטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמנו אפילו הם מאוחרים פסולים שהרי איפשר לטרוף בה שלא כדין כיצד כגון שחזר המוכר וקנה השדה מיד הלוקח קודם שיגיע זמן השטר המאוחר ויוציא הלה השטר המאוחר ויאמר חזרתי ולקחתי ממך פעם שניה ונמצא טורף שלא כדין. ולמה לא נחוש כן לשטר חוב המאוחר שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא השטר המאוחר ויטרוף בו שלא כדין לפי שכל הכותב שטר מאוחר תקנתו שיכתוב שובר סתם שכל זמן שיוציא השטר ישבור אותו זה השובר ואם לא עשה כן וכתב השובר בזמן הפרעון הוא הפסיד על נפשו, שם דף קכ״ח וקכ״ט כל הסוגיא מי שאבד שטר המכר ועדיו קיימים כיצד יעשו יכתבו שטר שני ויאמרו בו שטר זה אין גובין בו מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין ולא כתבנוהו אלא להעמיד שדה זו ביד פלוני הלוקח כדי שלא יוציאנה מידו המוכר ולא יורשיו שאם לא כתב כן יש לחוש לקנוניא כמו שמפרש שם אבל בשטרי חובות אינו כן כי אע״פ שעדיו קיימים וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר שטר שכתבתם לי עתה אבד או נשרף אין כותבין לו שטר שני שמא פרעו או מחלו. שנינו שם בדף קס״ח מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לבית דין והן עושין לו קיום אבל עידי השטר עצמו אין כותבין לו שטר אחר אע״פ שנמחה לפניהם אלא באים לב״ד וב״ד עושין לו קיום ת״ר שם כיצד מקיימין שטר זה כותבין שטר אחר ואומרים אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בר פלוני שטר מחוק לפנינו זמנו ביום פלוני ועדיו פלוני ופלוני. אם כתבו והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו ואין צריך קיום אחר. ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן. שם שטר חוב שנתקרע כשר נמחק או נתטשטש אם רישומו ניכר כשר נקרע קרע ב״ד הרי הוא פסול ומפרש אביי שם שקרע ב״ד הוא שתי וערב. שם דף ק״ע מי שפרע מקצת חובו אם רצה מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר בשאר החוב כזמן ראשון. בדף קע״א אבל לא עידי השטר ואם רצה יכתוב שובר כרבי יוסי בדף ק״ע. הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש שאומר שם בדף קע״א הבא לפרוע כל חובו ואמר המלוה אבד לי השטר הרי זה יכתוב לו שובר ויפרע כל חובו ומתקנת הגאונים שיש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד. אמר רבא שם בדף קע״ב מי שהוציא שטר חוב במנה ואמר עשו לי שנים בחמשים חמשים אין עושין שזכות ללוה להיות הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצתו נמצא שטרו פגום וכן אם הוציא שני שטרות בחמשים נ׳ ואמר עשו אותה ק׳ אין עושים לו אלא עושין לו קיום לכל אחד וא׳ שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל. אמר רב אשי שם הוציא עליו שטר חוב במאה ואמר קרעוהו וכתבו לי שטר אחר בחמשים אין שומעין לו שמא פרע הכל וכתב לו שובר על שטר של מאה. וכשיחזיר ויוציא שטר של חמשים יוציא הלוה שובר עליו ויאמר לו זה שטר אחר הוא. כבר בארנו לעיל שבשטרי אקנייתא שנינו בפרק גט פשוט בבא בתרא דף קס״ז ובגמרא דף קס״ח מבואר כל הסוגיא שכותבין ללוה אע״פ שאין מלוה עמו וכן כותבין שטר למוכר אע״פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע״פ שאין בעלה עמה וגט לאיש אע״פ שאין אשתו עמו אבל אין כותבין שטר אירוסין ונישואין ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירת הדיינין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם וכל השטרות האלו צריכין להזהר בתיקונם כשאר השטרות ומי נותן שכר הסופר בשטרי הלואה נותן הלוה ובשטרי מקח וממכר הלוקח נותן והאשה נותנת שכר הגט והחתן נותן שכר שטר אירוסין או הנישואין והמקבל וכן אריס או השוכר צריך ליתן שכר השטר. אבל שטרי ברירת הדיינין או טענות בעלי דינין שניהם נותנין השכר, שם דף קס״ז וכן במיימוני פ״ד דמלוה ולוה בכל השטרות צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן כשמות אחרים. עוד שם בדף קמ״ז אמר רב כל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו אבל מי שלא הוחזק שמו בעיר שלשים יום ואמר כתבו שטר שאני חייב לפלוני כך וכך אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזה שמו או הוחזק. כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה איני חייב כלום שמא רמאי אחד בא והעלה שמו כשמי מאחר שלא הוחזק שם שנים ששמותיהם שוין אין חוששין לדבריו שחזקה הוא שאין העדים חותמין על השטר אא״כ מכירין אלו הנזכרין בו כחכמים בפרק יש נוחלין בבא בתרא דף קל״ח, בפרק מי שמת דף קנ״ה ובפ״ב דכתובות דף י״ט וכן חזקה שאין חותמין על השטר אא״כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים. בגיטין דף י״ט ואין העדים חותמין על השטר אא״כ יודעין לחתום. עדים שאין יודעין לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם מכין אותו מכת מרדות והשטר פסול כדאי׳ בגיטין שם ומשמע שם שזקן שכהו עיניו אין לו לחתום על פי אחרים שיקראו לפניו דדווקא רב נחמן חתם על פי סופרי בית דינו שיראים ממנו ורבינו יצחק אומר וכן באשירי שם מביאו שאם היו שנים קוראין יכול לחתום דאין חשוב עד מפי עד כיון שאין מעידין על עיקר המעשה כי אם על הכתיבה. עוד שם דף קע״ב שנינו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינם יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהם ש״ח. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון שיש לו עליו פרוע שטרות שניהם פרועים כיצד יעשו ישלשו יוסף בן שמעון בן פלוני ואם שמות זקיניהם שוין יכתבו סימן יחוסם כהונה או לויה או דורות. שם שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שהוציא אחד מהם שטר חוב על אחד מבני העיר אינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני ששמו כשמך אני חייב וממנו נפל השטר אלא הרי זה שיצא מתחת ידו גובה ממנו ואין חוששין לנפילה ודבר זה שביארנו כדברי משנתינו דף קע״ג שהיא עיקר מן הברייתא שם שחולקת עליה בזאת. ומתוך כך פוסק שם בדף קע״ב בשטר אחד שיצא לבית דין של רב הונא שהי׳ כתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה ולא הי׳ שם כתוב שם המלוה ופוסק שם רבא שכל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובה בו ואינו יכול לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל ממנו: מסקינן בסוף פרק גט פשוט בבא בתרא דף קע״ו ומה שפי׳ שעשו אותו ב״ד ערב מלשון המיימוני פכ״ה דמלוה ולוה שכל ערבים צריכין קניין חוץ מערב בשעת מתן מעות וערב דב״ד שעשו אותו בית דין ערב. וכתב רבינו יעקב בתוס׳ שם דף קע״ג בד״ה וקבלן ושאר כל הסוגיא גם כן שם וקבלן כיוצא בהן שאין צריך קניין. פירש רבינו יעקב מדת הערבות מתוך הלכה שבפרק גט פשוט בבא בתרא דף קע״ג כי המלוה חברו על ידי ערב אע״פ שהערב נשתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחילה אלא תובע הלוה תחלה ואע״פ שאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות. ואם הוא רחוק ימתין אותו או ילך לתובעו ולכופו ואין מורידים מלוה לנכסי הערב כי שמא כשיבא הלוה יתן לו למלוה מטלטלין ואם לא יכול לכופו ללות דלא ציית דינא נכנס לביתו של ערב ואחר כך יעשה הערב דין עם הלוה אם יכול להוציא מידו יוציא או ישמתו אותו בבית דין עד שיתן לו. התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחילה בד״א כשאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות אבל יש קרקע ללוה מאחר שהדבר בלא ספק שיכול להפרע מן הלוה לא יפרע מן הערב. וקבלן אע״פ שיש נכסים ללוה אם ירצה המלוה יפרע מן הקבלן. נשא המלוה ונתן ביד הערב הר״ז נפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום כדמסיק בסוף פ׳ גט פשוט בבא בתרא דף קע״ו. ואם אין לו ממה ליפרע מן הערב חוזר ונפרע מן הלוה מדר׳ נתן דק״ל כמותו בבעל חוב בעלמא בפ״ב דכתובות דף י״ט ובפרק כל שעה פסחים דף ל״א, בפרק גט פשוט דף קע״ד איזהו ערב ואיזהו קבלן א״ל תן לו ואני אתן לך וכל שכן תן לו ואני קבלן זהו קבלן שיש למלוה להפרע ממנו תחילה אם ירצה אע״פ שלא פי׳ ואמר ע״מ שאפרע ממי שארצה. אבל אם אמר לו הלוהו ואני פורע הלוהו ואני ערב הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב כולן לשון ערבות הן כרבא דבתראה הוא שאומר כן שם. ואם כתוב בשטר פלוני ערב קבלן פוסק רבינו יצחק בתוספות דלעיל שמועיל בפרק הניזקין דף מ״ט ערב של כתובה אע״פ שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון ואם האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו חייב. וקבלן דכתובה חייב. גרסינן בירושלמי דשבועות ריש פרק שבועת הפקדון שנים שלוו בשטר אחד הרי הן ערבי׳ זה לזה אע״פ שלא פירשו. ואני אומר כי הדבר הזה מחלוקת חכמים ורשב״ג דתניא בתוספתא דשביעית בפ׳ בתרא חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותב פרוזבול וכל מי שאין לו קרקע אין כותבין לו פרוזבול רשב״ג אומר אפי׳ אחד שיש לו קרקע כותבין. מי שלא פירש קצבת הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורה שנשתעבד הערב בכל מה שיתן אפי׳ דבר גדול ורבינו משה הורה בפ׳ כ״ה דמלוה ולוה שאין הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו לא סמכה דעתו ולא גמר ושיעבד עצמו. מי שאמר לחברו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה להביאו אליך ולא ערב לעצמו של ממון יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם ויש שהורה שזו אסמכתא בעלמא היא ולא נשתעבד. וכן הורה רבינו משה בסוף הפרק דלעיל. שנינו שם בפרק גט פשוט דף קע״ה ערב היוצא אחר חיתום שטרות מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין מן הערב וכן פוסק שם הלכה בדף קע״ו הי׳ הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אומר רב ורבי יוחנן בגמרא שם שאם כתבו פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין אבל כתבו ופלוני ערב גובה ממשועבדים שהרי ערבו לוה עם הערב בשטר וערב דמשעבד נפשיה פירש רב אשי שם דף קע״ג בההיא הנאה שמאמינו גמר ומשעבד עצמו, במיימוני פ״ו המלוה ולוה כל הסוגיא ממשמעות ברייתא וגמר׳ ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע״פ שהייתה מלוה על פה או בלא עדים כלל. בד״א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם. אבל אם אמר לו ערבני ולא הרשהו לשלם ופרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלל, כך משמע בפ׳ אין בין המודר נדרים דף ל״ג ובכתובות דף ק״ח וכן הפורע שטר חוב של חברו שלא מדעתו אפי׳ הי׳ החוב על המשכון אין הלוה חייב לו כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס המלוה ומוחל לו והכי איתמר בירושלמי בפרק בתרא דכתובות ובתוספות שם מביאו בד״ה הא מני דף ק״ח וכן באלפסי שם רבי אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חברו שלא מדעתו בפלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים שנחלקו במפרנס אשת חברו שלא מדעתו אמר ר׳ יוסי אף בני כהנים גדולים מודים כאן שאבד מעותיו דתמן לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא אמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה יהיב לי משכוני׳ עוד שם בירושלמי דלעיל ריב״ל אמר אין לך נתפס על חברו וחייב ליתן לו אלא ארנון וגולגולת. רב אמר כל הנתפש על חברו חייב ליתן לו. עניין זה דפורע חוב חברו קורא מבריח ארי בפרק אין בין המודר נדרים דף ל״ג ובסמל״ת בל״ת רמ״ב מביאו וסוגית ר״י בתוס׳ דלעיל בד״ה חנן ובתוס׳ פרק הכונס בד״ה אי נמי דף נ״ח ואומר רבינו יצחק שאין דין מבריח ארי אלא בכיוצא בה שאין המבריח ארי מצילו מהפסד ודאי אבל במקום שמצילו מהפסד ודאי כגון משיב אבידה ומציל מן הארי שם לא יפסיד המבריח וכל שכן במקום שמשביח נכסי חברו כגון יורד לתוך שדה חברו ונטעה וכיוצא בזה שאין לו דין מבריח ארי להפסיד לגמרי׳ מעשה היה שמת הלוה וקדם הערב ופרע החוב תחילה קודם שיודיע ליורשי׳ ופסקו שם בפרק גט פשוט בבא בתרא דף קע״ד שאם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות כגון דשמתיה ומית בשמתיה או שחייב מודה והוא הדין לתוך הזמן לדברי רבינו משה בפרק כ״ו דמלוה ולוה הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע היה המלוה גוי מסקינן שם שאין היורשין חייבין לשלם שמא אביהם נתן לזה הערב ככל החוב שהי׳ עליו מפני שהגוי תובע את הערב תחילה ולפיכך פרע זה מדעתו קודם שיודיע ליתומים אבל אם הודיעו שהגוי תבע אותו והרי הוא נותן חייבים לשלם. במיימוני דלעיל כל ערב שיבא ליטול מה שפרע בין שבא ליפרע מיורשי הלוה בין מן הלוה עצמו הר״ז צריך להביא ראיה שפרע ואומר שם בפרק גט פשוט בבא בתרא דף קע״ג שאין מציאת שטר חוב שעליו ביד הערב ראיה שמא נפל השטר מיד המלוה ולא פרע זה כלום. והא דגרסינן בפרק חזקת הבתים בבא בתרא דף ל״ב מעשה בערב שאמר ללוה תן לי מאה זוז שפרעתי למלוה בשבילך וזהו השטר אמר לו פרעתיך וכו׳ אם רצה היה יכול לומר השטר נפל ממנו או שמא היו שם עדים, במימוני דלעיל האומר לחברו ערבת לי והלה אומר לא ערבתי או שאומר הערב ללוה אתה הרשיתני לערב אותך ערבתי לך והלה אומר לא הרשיתיך בכל אלו הטענו׳ וכיוצא בהן ישבע הנתבע היסת ויפטר. קטן שערב אחרים הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלל אף כשיגדיל האשה שלותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם אחר שנשאת ואם היתה מלוה על פה אינה משלמת עד שתגרש או שתתאלמן שרשות בעל כרשות לוקח הוא כדאיתא בבבא בתרא בפרק יש נוחלין בבא בתרא דף קל״ט וכן פסק האלפסי שם לרבא וגם לרב אשי במקום שאין פסידא לאחרים ואע״פ שיש כאן פסידא למלוה איהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להלות בעל פה לאשה העומדה לינשא ויש פירוש מרבינו שמואל שכתב בו בשם ר״ח דלענין לותה הוי בעל כיורש משום פסידא דמלוה אמנם אם היו מעות ההלואה עצמן קיימין יחזירו למלוה כך פסקו ר״ח ורבינו תם וכן המיימוני סוף פרק כ״ו דלעיל: גרסינן בבבא בתרא דף קס״א אמר רבי יצחק בר יוסף א״ר יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהן. וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא אמר רב נחמן בדף קס״ב לפי שאין למדין משיטה אחרונה שמא היו העדים מרוחקים מגופו של שטר בכדי שיטה ובא זה המזייף וכתב באותו הריוח שיטה זו. תניא שם הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכאן כשר. אמר רבי חזקיה שם משמיה דרבי שבתאי שתי שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר אלא אחר העדים. וב׳ שיטין אלו הן ואוירן כדמפרש ר״ח ב״א בדף קס״ג משמיה דעולא כגון למד על כ׳. בדף קס״ב היו העדים מרוחקין מן הכתב יתר על שני שיטין והיה הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולין או בקרובין אמר חזקיה שהוא כשר. בדף קס״ג ואם מלאוהו בשריטות של דיו פסול שמא העדים על השריטה חתמו ולא על גופו של שטר, שם כל הסוגיא היה השטר כולו עם עדיו בשיטה אחת הרי זה כשר היה השטר בשיטה ראשונה והעדים בשיטה שנייה פסול שמא אלו העדים מרוחקין היו מן השטר שיטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה שיטה ונמצאו כל העדים חתומין עליה. וכן אם הי׳ השטר ושני עדים בשיטה אחת ושני עדים אחרים בשיטה שניה אם אמר נתכוונתי לרבות העדים אין מקיימין שטר זה מעדים שלמטה בשיטה שניה אלא מעדים שלמעלה שמא בשיטה שהיתה בין העדים שלמטה ובין השטר שחתך כתב שטר זה ושני עדיו, שם כל הסוגיא ומה שכתב או מאחוריו במיימוני פ׳ כ״ז דמלוה ולוה קיום בית דין וצריך שיהא סמוך לכתב ידי העדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו כנגד השטר ואם הי׳ בין הקיום והשטר ריוח שיטה אחת פסול שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף אותה שיטה ושטר ושני עדיו ונמצא הקיום על שטר מזוייף הרחיק הקיום מן השטר יתר על שני שיטין ומילא כל הריוח שריטות דיו נקודות נקודות והקלף נראה בין הנקודות שעתה אין לחוש שהיה שם שטר ועדיו ומחקו ולמעלה בגליון כתב שטר אחר ועדיו ולפיכך כשר שהרי אינו יכול לזייף ואין חוששים לבית דין שיקיימו קיום על השריטות אלא על גופו של שטר, שם דף קמ״א כל המחקי׳ כולן צריך לכתוב קיומיהן בסוף השטר כאשר בארנו בסמוך. בדף ק״ס ויכתב אחר כך והכל שריר וקיים ואין כותבין שתי פעמים שריר וקיים. בדף קס״א ואם היה המחק במקום שריר וקים וכשיעור שריר וקים אע״פ שחזר וקיימו פסול שמא מחקו וכתב דבר שזייף וחזר וקיימו בריוח שבין הכתב והעדים. בדף קס״ג אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר שם דף קס״ד ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים ואם תאמר שמא נמחק מקום העדים שני פעמים ואחר שכותב השטר חוזר ומוחקו וכותב כל מה שירצה שהרי הוא ועדיו כולן שוה מפני שנמחק הכל שני פעמים כבר תקנו חכמים שלא יהו העדים חותמין על שטר מחוק אלא אם כן נמחק בפניהם. שם דף קס״ג שטר הבא הוא ועדיו על המחק וקיום בית דין מלמטה על הנייר אין מקיימין אותו מעידי קיום אלא מעדים שלמעלה שמא הקיום היה רחוק מן השטר הרבה והיה הריוח מלא שריטות של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטות כתב השטר ועדיו על המחק, שם דף קס״ד שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק פסול שמא ימחוק השטר ויזייף ונמצא הוא ועדיו על המחק, שם ואם כתבו העדים אנחנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר כשר וכותבין כן בין עד לעד כדי שלא יוכל לזייף, שם שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר פסול ואפילו כתבו העדים אנחנו העדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק מפני שמוחק אותו פעם שנייה וכותב מה שירצה וכיון שכולו נמחק שתי פעמים אינו ניכר שאילו הי׳ בו מקום הנמחק פעם אחת ומקום נמחק שתי פעמים היה ניכר. שם צריך להתבונן בשטר בווי״ן וזייני״ן שלא יהיו דחוקות בין התיבות שמא זייף והוסיף וי״ו ולא יהו מרוחקות שמא מחק אות אחת כגון ה׳ או חית והניח רגלה האחת במקום וי״ו וכן כל כיוצא בזה, שם דף קס״ז אמר אביי משלש ועד עשר אין כותבין בסוף שיטה שמא יזייף ויעשה מהשלש שלשים או מן העשר עשרים ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדיבור בגופו של שטר פעמים רבות עד שיבא באמצע שיטה והוא הדין שיש להזהר שלא לכתוב ב׳ דינרין או ד׳ דינרין פן יעשה מן הבי״ת כ״ף ומן הדלי״ת רי״ש. שנינו שם בדף קס״ה כתוב בו מלמטה מאתים ומלמעלה מנה או למעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין את העליון שמא תמחק אות אחת מן התחתון וילמד מן העליון ומפרש בברייתא שם דף קס״ו כגון שהי׳ כתוב בעליון הנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא שם העליון אבל לא ילמד תחתון מן העליון בשתי אותיות שם דף קס״ה כל שטר שיש בו משמעות שתי לשונות שמא כך הוא או שמא כך הוא הלך אחר הפחות שבלשונות ובלבד שיהא האחד תלוי בחבירו כגון שכתב בו מאה שהן מאתים או מאתים שהן מנה או כתוב בו ביחד מנה מאתים כדמוכח מההיא דאסתירא מאה מעי שם בפרק בית כור שסובר שמואל כחכמים שאומרים הלך אחר הפחות שבלשונות דף ק״ה ובפרק השואל דף ק״ב. ואם תפס במרובה אין מוציאין אותו מידו אלא בראיה ברורה כדמסיק שם בדף ק״ה דלעיל וכן פסק האלפסי בפ׳ השואל:

4 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

4 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי אִם הָיָה שְׂכָרוֹ יָתֵר עַל פְּחָתוֹ כְּגוֹן קַרְדֹּם וּמַסַּר הַגָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַשְׂכִּירוֹ וּמְנַכֶּה שְׂכָרוֹ תָּמִיד בְּחוֹבוֹ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה וְאֵין צָרִיךְ רְשׁוּת בְּעָלִים:

5 הגהות חוות יאיר פתח ↗

המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח בין ש"ש ישבע ר"א אומר זה וזה ישבע ותמה אני אם יכולין זה וזה לישבע: גמ' ת"ר המעביר כו' כצ"ל וכ"ה הב"ח:

5 נימוקי יוסף פתח ↗

זה וזה ישבע וכו'. כלומר אף אני שמעתי מרבותי כר"מ דסתם מתני' היא אבל תמהני על זה ועל זה היאך נפטרין בשבועה ובגמרא מפרש התימה:

6 הגהות הב"ח פתח ↗

תיבת גמ' נמחק ועי' בהגהות חו"י אות א':

7 הגהות חוות יאיר פתח ↗

ע"ל ברי"ף ב"ק רמז נה:

8 הגהות חוות יאיר פתח ↗

צ"ע דר"י ע"כ לית ליה תקנת חכמים רק הרי"ף קמ"ל אע"ג דלא קי"ל כי הא לא מידחייא לר' יוחנן דלולי תקנת חכמים דאע"פ דלא פושע הוא מ"מ לאו אונס הוא רק כגניבה ואבידה וש"ש היה חייב. ועיין חו"מ סי' דש וגם בתוספות:

9 שלטי הגיבורים פתח ↗

וכתב הרמ"ה דוקא מלתא דשלטא ביה עינא כההיא עובדא דההוא גברא דהוה מעביר חבית בשוקא ואתבר ואמר רבא כיון דשכיחי אינשי בשוקא בעי לאתויי ראיה אבל מלתא כל דהו דעביד דמתרמי דלא שלטא ביה עינא כגון מאן דנקיט חפצא בידיה ואפשר דאתרע בו אונסא דלא ידעי אינשי אע"ג דרבים מצויין שם משתבע ומיפטר וכתב עוד מי שטוען טענת אונס בפקדון ומביא עדים שנאנס בידו החפץ ששאל המפקיד כגון ששואל גלימא וטוען שנאנס ומביא עדים שראו שנאנס לו גלימא אע"פ דלא ידעי אי גלימא דמפקיד הוא פטור כיון שאילו היתה גלימא בידו ומפקיד אמר לא זו היא ונפקד אומר זו היא נאמן בשבועת היסת ואם המפקיד אומר שמא ונפקד אומר ברי אפי' היסת ליכא והכא כיון דמפקיד לא ידע האי גלימא דאיתניס אי דידיה הוא אי לא שומר מהימן ע"כ:שאלה להרא"ש ראובן הלך ליריד ואמר לשמעון הוליך לי עמך אלו המנעלים אמר לו הניחם כאן על החמור והניחם שם שמעון על החמור ולא קבלם ראובן מידו אלא כמו שהניח שמעון על החמור כך הוליכם ראובן ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים. תשובה הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפי' ש"ח זהו בבית הנפקד שהוא מקום שמשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלים עמו ואמר לשמעון הניחם לפני על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין ש"ח שאם לא ישמרם בדרך ודאי יאבדו הלכך דבר פשוט הוא שהוא ש"ח ופשע בשמירתן במה שהניחם על החמור בלא קשירה והפליג מהם:כתב מיי' כל שליח שארעו אונס והפסיד נשבע על טענתו ויפטר ואם האונס במקום שאפשר להביא עדים או דבר שגלוי לכל שהרי ימצא ראיה צריך להביא ראיה ואם לאו אינו נאמן אלא משלם כההוא דיהב זוזי לחבריה למקני ד' מאה דני חמרא ואמר לו קניתים לך והחמיצו דאסקינן שזהו דבר שיש לו קול פלוני החמיצו לו ארבע מאה דני חמרא ואינו נאמן אלא בראיה וכן הדין בכל טענה שיטעון השותף כיוצא בו והרמ"ה כתב דלא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין אבל בעלמא כגון בטענת פרעון והשבה וכיוצא בה דעביד איניש למפרע בצנעא אפי' יש רואה מפטר בשבועה וההיא עובדא דד' מאה דני חמרא פי' שפקדון הוה שא"ל לקנות מפקדון שהפקיד אצלו ולבסוף אמר ליה שקנאם והיו פקדון בידו והחמיצו:

9 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב בה:

9 נימוקי יוסף פתח ↗

ריסתקא. רחבה:

10 נימוקי יוסף פתח ↗

ההוא גברא דאמר ליה לחבריה זיל זבין. שליח שוויה:

11 הגהות חוות יאיר פתח ↗

צ"ע א"כ מה אתא הרי"ף לאשמועי' במ"ש בסמוך ואי איכא סהדי ושם משמע דס"ל להרב דאיסי לפטור משבועה יליף:

12 הגהות הב"ח פתח ↗

צ"ל דאמר:

13 נימוקי יוסף פתח ↗

משלם פלגא. פועל שקבל עליו להוליך חביות ממקום למקום ונשאם באותו המוט ונשבר משלם פלגא וטעמא כדמפרש בתר הכי:

14 נימוקי יוסף פתח ↗

סליקו להו השוכר את האומנין השוכר את הפועלים. סתמא שלא אמר להן בשעת התנאי להשכים ולהעריב:

15 שלטי הגיבורים פתח ↗

לכאורה נראה שהלכה כת"ק והרמ"ה פסק כרשב"ג וכן לענין המלאכה יעשו כפי המנהג שאם נהגו שלא להשכים ולהעריב אינו יכול לכופם להשכים ולהעריב אפי' שמוסיף להם על שכרם כיון שלא התנה כן בשעה ששכרם בד"א שיש מנהג ידוע או אפי' יש מנהג שלא להשכים ולהעריב והוא אומר להם אני שוכר אתכם כדין תורה חייבין לצאת מביתם בזריחת השמש ולעשות מלאכה עד צאת הכוכבים ונ"ל דאין נקרא מנהג דבר שלא נעשה מעולם אם לא שבא מעשה ואופן לעשותו ונמנעו מלעשות כן כדאמרי' בבמה דוכתין על ענין הברכות וכיוצא בזה מנהג מקום פלוני שאין מברכין שהחיינו או ברכה אחרת וכההיא דפרק בתרא דתענית דאמרינן רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלל בר"ח סבר למפסקינהו שמעינהו דמדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם וכיוצא בזה בדברים שבאו לידינו מעשה מהם ונמנעו מלעשות דהמניעה מלעשות חשוב מעשה להקרא אח"כ מנהג קבוע אם עושה כן בתדירות וראיה מהא דאיתא בע"פ דף ק' בפלוגתא דר' יוסי ורבי יהודה בהפסקה דאמר רשב"ג אם כן לא נפסוק שמא יראו התלמידים וכו' ופי' התוס' אם כן כיון שמחית לא נפסיק שמא יראו התלמידים אבל קודם שמיחה לא היה ירא שמא יראו התלמידים ע"כ טעמא דאם לא מיחה לא היה נראה שלכוונה מכוין שלא הפסיק אלא שאירע כך ולא היו התלמידים מוכיחין מההיא מעשה שיהא הדין כך אבל משמיחה ואעפ"כ עשו המעשה אלמא דיש לנהוג לדורות כך דאין ההלכה נקבעת עד שיהיה מנהג ואין לא ראינו ראיה דאי' במס' זבחים פי"ב דף קג והובאה המשנה ג"כ במס' עדיות דאמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה וכו' ופרש"י וז"ל אין לא ראיתי ראיה שמא לא אירע בימיו שימצא טרפה אחר ההפשט ונתן רש"י ב' טעמים לדבר. א' שמא לא אירע וא' דאפי' אירע הוא לא ראה הרי דכל שלא אירע המעשה שאנחנו באין לדון עליו אין להקרא מנהג הגם כי מהררי"ק בתשובות סימן קעב גבי סבלונות רצה להוכיח כי לא ראינו ולא שמענו הויא ראיה מההיא דבכל מערבין דף מ"א שהעיד המקשה שהוקבע הלכה כר"ג מפני שלא ערער אדם בדבר מ"מ אין זה סותר לכוונתנו דהתם נמי אעדות דשלא ערער אדם בדבר דהיינו לא ראינו הוי ראיה משום דהיה מעיד על המנהג שהוקבע ע"פ ר"ג שלא להשלים לא ראה ולא שמע אדם מערער בעולם תדע דדעת מהררי"ק כך לומר דלא ראינו ולא שמענו מערער על המנהג שמנהג אחר המחלוקת חשוב עדות להחשיבו מנהג ולא לומר דלא ראינו לבד עוש' המנהג חדא דלשונו הכי מוכח והמעשה שהוא עליו ג"כ מוכיח כן ועוד דמדאייתי סייעתא לדבריו מההיא דבכל מערבין נדחית סברתו מהא דפי"ב דזבחים שהיא משנה שלימה וכי יחלוק על משנה שלימה אלא מחוורתא כדכתיבנא וי"ל עוד דההיא דמהררי"ק מיירי לענין סבלונות דמה שלא נראה מעולם שמחשבין הסבלונות קדושין חשיב עדות על המניעה ההיא בשעת מעשה שהוא מנהג ומביא שפיר ראיה מההוא דר"ג דגם שם מה שלא ערער אדם באותם התעניו' שבאו מע"ש ולא היו משלימין חשיב עדות דמה שלא היו משלימין היה מנהג והיינו נמי מה שכתבנו דכיון דאותו מעשה בא לידם ונמנעו מלעשותו כי התם שנמנעו מלהשלים התענית או מלהחשיב הסבלונות קדושין חשיב שפיר מעשה ומנהג ולולי כי אין משיבין הארי לאחר מיתה היה קצת נראה דאין מכאן ראיה דלא ראינו הויא ראיה דאפילו תימא דהתלמוד בא להעיד דהוקבע הלכה כר"ג מפני שלא ערער אדם בדבר מאן לימא לן דהוי זה בכלל לא ראינו דלמא לא ערער בדבר היינו הודו לו ממש דשתיקה כהודאה דמיא דהכי מצינו בכמה מקומות דכי שתיק חד לבר פלוגתיה מסתמא הוי הודאה כל שלא פירש התלמוד טעם לההיא שתיקה ועוד י"ל דהתם ר' יוחנן בן נורי העיד שהוקבע הלכה כר"ג והונהג כך כדבריו מפני שנעשה מעשה כר"ג כמו שכתב מרדכי בשם מהר"ם לגבי מסים דאין ההלכה נקבעת עד שיהיה מנהג ה"נ היה אומר ר' יוחנן שניה הלכה כר"ג מפני שכבר היה כך המנהג וכן נראה מהתלמוד דקאמר בימי ר"ג עבוד כר"ג ומה שמצינו לא ראינו ראיה גבי חזקת היישוב שכתב מהר"ם בתשובה דאנשי העיר הראויים לידע מי יש לו חזקת היישוב או לאו הולכין אחר רוב הדעות ואחרי שהרוב אומרין לא שמענו שיש לפלוני לא יוכל להחזיק התם היינו טעמא משום דלא שמענו דידהו הויא שמיעה דודאי כיון שבימיהם אירע היתר היישוב פשיטא דשמעי למי הותר היישוב ולמי לא הותר ועוד שהם שם במקום הראוי לידע ואילו כדברי זה היו לו עדים כדמוכח בדבריו דמהר"ם ז"ל דמייתי ראיה מאיסי דאמר הא איכא רואה יביא ראיה ויפטר א"נ לא חשיב מנהג דבר שנעשה פעם א' או ב' או לפרקים כמו שכתב המרדכי פ"ק דב"ב בשם רבינו ברוך דצריך שיהיה המנהג קבוע ופשוט הרבה קודם שנחשוב אותו מנהג וכ"כ מהררי"ק סימן ס"ה

15 נימוקי יוסף פתח ↗

אינו יכול לכופן. מאחר שלא התנה עמהן בתחלה ובגמרא פריך פשיטא:

1 מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבדה:

2 גמ' קיימא לן כסתם מתני' דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר לא שנא הלוהו פירות ולא שנא הלוהו מעות לא שנא משכנו בשעת הלואתו ול"ש משכנו שלא בשעת הלואתו בכולהו שומר שכר הוי מ"ט מצוה קא עביד דבההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא משום דבמצוה קא עסיק דקי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עליה שומר שכר ומהאי טעמא נמי קאמר דף פב. רב יוסף דשומר אבדה כשומר שכר דמי וקיימא לן כוותיה:

3 הא דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עילויה אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ליתא אלא אם נגנב המשכון או אבד כיון דשומר שכר חייב בגנבה ואבדה איהו נמי מיחייב ומאי דפש ליה ביתר דמי משכונו שקיל ליה מיניה דלוה ואי באונס אבד דשומר שכר פטור איהו נמי פטור ושקיל ליה לכוליה חוב דיליה מיניה דלוה עד גמירא:

4 דף פב: אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבדה אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול ואף אבא שאול לא אמר אלא במרא ופסל וקרדום הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו:

5 מתני' המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר ישלם רבי אליעזר אומר זה וזה ישבע ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע:

6 גמ' פג. א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום:

7 היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכונה שברתיה ומסתברא לן דהא דרבא אליבא דר"מ היא דסבירא ליה נתקל פושע הוא ובדין הוא דלישלם אלא תקינו רבנן דמשתבע שלא שברה בכונה ומיפטר דלא מצי לישתבועי דלא פשע בה דפושע איהו גבה אבל לרבנן דסברי נתקל לאו פושע

8 הוא הכי משבעינן ליה שלא בפשיעה נשברה בין שומר שכר בין שומר חנם וקי"ל כוותייהו וליתא לדרבי יהודה דאמר שומר שכר משלם דקי"ל סתם דמתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני' ועוד תקנת חכמים הוא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום ואי איכא סהדי דמסהדי דשלא בפשיעה נשברה מיפטר אפילו משבועה דתניא איסי בן יהודה אומר שמות כב אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר:

9 ההוא גברא דהוה קא מעבר חביתא דחמרא לחבריה בריסתקא דמחוזא ותבריה בזיזא דמחוזא אתא לקמיה דרבא אמר ליה ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי אייתי ראיה דלא פשעת בה ואיפטר א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי א"ל אין כאיסי וסבירא לן כותיה מדאצטרכיה רבא לאתויי ראיה דלא פשע בה שמעינן דהיכא דליכא סהדי דלא פשע לא משבעינן ליה שבועה דשלא בכוונה תברה והך דאמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה לטעמיה דר' מאיר קאמר כדפרשינן וליה לא סבירא ליה דהא רבא גופיה הוא דאמר הך קמייתא והוא דאמר האי בתרייתא:

10 ההוא גברא דאמר ליה לחבריה זבין לי ארבע מאה דני חמרא לסוף א"ל זבנית לך ארבע מאה דני חמרא ותקיפו להו אתא לקמיה דרבא א"ל ארבע מאה דני חמרא כי תקיפו קלא אית לה למילתא זיל אייתי דאיה דכי זבנת ליה חמרא הוי ואיפטר א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי א"ל אין כאיסי וסבירא לן כוותיה:

11 הא דתני איסי חזינא ביה תרי טעמא איכא מאן דאמר לאפטורי נתבע משבועה הוא דתני איסי הכי כפשוטן של דברים ואי ליכא ראיה מישתבע ומיפטר ואיכא מאן דאמר אטו אנן לא ידעינן דמאן דאית ליה ראיה דמייתי ראיה ומיפטר ואם כן מאי אתי איסי לאשמועינן אלא הא אתא איסי לאשמועינן דהיכא דיש רואה ליכא שבועה אלא או יביא ראיה ויפטר או ישלם אבל שבועה ליכא

12 ואכרע רבינו חננאל ז"ל האי טעמא בתרא וסייעיה מהאי מעשה דרבה בר רב הונא דתברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא ושקליה לגלימייהו אתו לקמיה דרב אמר ליה זיל הב להו גלימייהו וא"ל רבה דינא הכי ולא א"ל אין ואף לא אמר ליה שבועה אית לך גבייהו ולא ממונא שמעינן מינה במקום שיש ראיה הוא ואמר להו רבה אייתו ראיה ואיפטרו או שלימו והודה לו רב ובא לו מדרך אחרת משלי ב׳:י״ט-כ׳ למען תלך בדרך טובים וכותיה מיסתברא דאי לא תימא הכי למאי איצטריך רב יוסף בריה דרבא אתמוהי עליה דרבא כמאן כאיסי ואמר ליה רבא אין כאיסי וסבירא לן כוותיה אלא משום דאית בה במילתא דיחוקא בדעתיה משום הכי אתמה רב יוסף עליה דאבוה ואמר ליה אבוה אין אע"ג דתמיה מילתא הכי סבירא לן.

13 אתקין רב חייא בר יוסף באתרא דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא אונסא זוטרא הוא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ולא דמי לאונס דדרי בריגלא משלם כוליה:

14 סליקו להו השוכר את האומנין

15 השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור פועלין ופסק להן מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להן על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד רשב"ג אומר לא

2 המאור פתח ↗

ומה שכתב הרי"ף בהלוהו על המשכון אינה מחוור ונכון לסמוך עליו וכבר כתבנוהו ופירשנוהו בשבועות בפרק שבועת הדיינים:

2 מלחמת השם פתח ↗

ועוד ומה שכתב הרב אלפסי בהלוהו על המשכון אינו מחוור וכו':אמר הכותב גם אנו בסיוע נברר דעת כל הגאונים ז"ל שם כי לא רבינו הגדול בלבד אמרה:

3 טור פתח ↗

הלכות המלוה על המשכון המלוה לחבירו על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית: ואם הלוה לעני על מרא ופסל וקורדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט יכול להשכירו ולנכות לו דמי השכירות בחובו אבל בדברים אחרים שתשמישן מרובה לא ויראה דאפי' במרא וקורדום דוקא לאחרים יכול להשכירם אבל הוא לא ישתמש בהן וינכה לו בחובו משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן: כל הגאונים פסקו שהמלוה על המשכון שומר שכר הוא וחייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסין וכן פסק רב אלפס וכ"כ הרמב"ם: ופסקו ג"כ דליתא לדשמואל דאמר האי מאן דאוזיף לחבריה אלפא זוזי ואנח ליה קתא דמגלא עליה אי אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אלא לא הפסיד אלא כנגד משכונו וכנגד משכונו מיהא הפסיד לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו ל"ש משכנו בשעת הלואתו בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות ולשיטתם הוי פיסקא הכי שאם נגנב או אבד המשכון והיה כנגד דמי החוב אין לאחד על חבירו כלום ואם החוב יותר על המשכון משלם הלוה היתרון ואין חילוק בהן בין אם פירש המלוה שאינו מקבל המשכון אלא בכדי שוויו בין אם קבלו סתם ואם דמי המשכון יתרים על החוב נותן המלוה ללוה היתרון ואם נאבד המשכון באונס פטור המלוה וגובה כל חובו אבל ר"י פסק שהמלוה על המשכון שומר חנם הוא ואף על פי כן כנגד דמי החוב הוי כאילו פירש שמקבלו בתורת פרעון ואיתא לדשמואל ולפ"ז הוי פיסקא הכי אם המשכונות כנגד החוב ונגנב או אבד יצא זה בזה ואין לאחד על חבירו כלום ל"ש משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות ואם החוב יותר על המשכון הלוה הוא נותן למלוה דמי היתרון בד"א שהלוהו סתם אבל אם פירש לא מיבעיא אם אמר בהדיא אם יפסיד המשכון שיפסיד כל חובו דפשיטא שאינו משלם לו היתרון אלא אפילו לא אמר אלא אע"פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו אפילו הלוהו על קתא אלף זוז אם אבד המשכון אבד כל החוב וכן אם הלוהו על שני קתות אלף זוז או על קתא עם משכון אחר אלף זוז ואבד הקתא או המשכון הפסיד חצי החוב אבד השני הפסיד חצי האחר ואם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון ואם נאבד באונס ישבע המלוה כדין השומרים וגובה כל חובו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל: לפיכך המלוה לחבירו על המשכון ואבד ואומר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה ושואל שקל כי הלוהו סתם ולא פירש שמקבלו בשביל כל החוב והלוה אומר שהיה שוה סלע ישבע המלוה כעין דאורייתא שאינו ברשותו וישבע הלוה היסת ויפטר אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה הודה במקצת ואומר שהיה שוה ג' דינרין ישבע המלוה שאינו ברשותו וישבע הלוה שבועת התורה שהיה שוה ג' דינרין וישלם לו דינר ואם אמר המלוה סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועה שלא היה שוה אלא שקל וישלם לו הלוה ב' דינרין שודאי היא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לאו ואם יש למלוה עדים שנאבד נוטל שקל בלא שבועה אלא שמחרים הלוה סתם על מי שנטל ממנו שלא כדין: ואם הלוה תובע למלוה ואומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואבדתו בפשיעה ולדברי הגאונים אפילו נגנב או נאבד והמלוה אומר שלא היה שוה אלא סלע אם הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים שנאבד נשבע המלוה היסת ונפטר ואם אין הלוה מאמינו וגם אין לו עדים שנאבד נשבע המלוה כעין של תורה שאינו ברשותו ומגלגל עליו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו ואם המלוה מודה במקצת שאמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואמר המלוה שלא היה שוה אלא ה' דינרין משלם לו ה' דינרין ס"א דינר אחד שמודה וישבע שבועת התורה שלא היה שוה יותר מה' דינרין וכולל בשבועתו שאינו ברשותו אם אינו מאמינו שנאבד וגם אין לו עדים שנאבד ואם אמר לו הילך הדינר שהוא שוה יותר ממה שהלויתיך או שאומר היה לי בידך בכדי שהיה שוה יותר על החוב ה"ז נשבע היסת ונפטר אם זה מאמינו או אם יש לו עדים שנאבד ואם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם יש עדים שנאבד או שהלוה מאמינו נשבע היסת שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם השיב אני יודע שהוא שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם לו סלע ואם רצה המלוה מחרים סתם על מי שנוטל הימנו מה שלא היה לו ליטול: ואם שניהם תובעין זה את זה שאמר הלוה סלע הלויתני עליו וב' היה שוה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא שקל נשבע הלוה היסת שלא היה שוה פחות מסלע והמלוה נשבע שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע ואם היה הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע: היו שניהן מודין זה לזה כגון שאמר הלוה סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה ובא לפדותו והמלוה מודה אלא שאומר שאבד אם אין לו עדים ואין הלוה מאמינו נשבע שאינו ברשותו ויצא זה בזה: ואם יש שם עדים שנגנב והיה שוה יותר על החוב והמלוה טוען שלא פשע בו ואין לו לשלם כי אין לו עליו אלא דין שומר חנם לדעת ר"י והלוה אומר כי פשע בו ושואל ממנו מה שהיה שוה יותר על החוב ישבע המלוה כדין שומר חנם שלא פשע בו ואם הלוה תובע ביתרון שהיה שוה יותר על דמי החוב ויש עדים בזה או שהמלוה מודה לו אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי חובו ישבע המלוה כעין תורה שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס וגובה חובו מהלוה שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד והו"ל כהלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך אם לאו: וכל היכא שהמלוה צריך לישבע שאינו ברשותו אפילו שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע אין שומעין לו דחיישינן שמא עיניו נתן בו ואם היה דבר שמצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמים שרוצה לשלם הרי זה משלם ואינו נשבע בד"א בזמן שהשבועה מוטלת רק על המלוה ואין על הלוה שום שבועה אבל בזמן שהלוה נשבע כמה היה שוה כדי ליטול או ליפטר אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו אפילו אם ירצה לשלם והוא דבר מצוי לקנות דחיישינן שמא יוציא את המשכון אחר שבועת הלוה: ואם לא נאבד המשכון וחלוקין בעיקר ההלואה ואומר המלוה שהלוהו סלע והלוה אמר שלא הלוהו אלא שקל אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך נאמן גם לומר שהלוהו עליו עד כדי דמיו בשבועה. וכתבו הגאונים אע"פ שאם היה טוען לקוח הוא בידי או להד"ם היה נפטר בשבועת היסת כשטוען שהלוהו עליו עד כדי דמיו צריך לישבע בנקיטת חפץ כעין הנשבעין ונוטלין והראב"ד כתב שגם עתה שנשבע שהלוהו עליו כדי דמיו אינו נשבע אלא היסת : ואפילו לדברי הגאונים דוקא כשתפש חפץ זה שצריך להחזירו לבעליו ויטול מעותיו אבל אם תפש מעות נשבע היסת ונפטר דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום לפיכך אם המשכון שוה סלע הרי זה נשבע ונוטל אין המשכון שוה אלא דינר הרי המלוה נוטל דינר מדמי המשכון ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו ונשבע על השנים שכפר בהם: ואם כפר בכל ואומר אין זה משכון אלא פקדון בידו ואין לו אצלי כלום הרי המלוה נפרע מדמי המשכון ואם אינו שוה עד כדי חובו נוטל ממנו מה ששוה ועל השאר נשבע הלוה היסת ונפטר ואם הוא בענין שאינו יכול לטעון לקוח הוא בידי או להד"ם או החזרתיו לך נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו ונוטל משכונו כיצד דברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר ואין עדים לומר היאך באו לידו אפילו ראו עדים עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידו וכן אפילו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר או שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה או אם אין עדים שראו עתה בידו יכול לומר החזרתיו לך או להד"מ אם אין עדים שמסרם לידו אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ויש עדים שראוהו עתה בידו אינו יכול לומר לקוח הוא בידי או החזרתיו לך: ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר פירש הרמב"ם ז"ל כגון שתחילת עשייתם היה להשאיל ולהשכיר ור"ת ורבינו אלפס פירשו שא"צ שיהא תחילת עשייתם להשאיל ולהשכיר אלא כל דבר שמקפידין עליו להשאיל מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הדברים הן דרכן להשאיל ולהשכיר והוא שיהיה זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ וגם שיהיה בעל החפץ רגיל להשאיל כליו לאחרים והכל תלוי באהבת האיש ובשנאתו ולפי מנהגו ומנהג המקום ולפי ראות הדיין כי יש אדם קשה שאינו משאיל כליו לשום אדם ויש שמשאיל לכל אדם אף על פי שאינן רגילין אצלו ויש שמשאיל לרגילים ואינו משאיל לשאינן רגילין אצלו: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת התופש חפץ מחבירו וטוען שיש לו עליו עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שביניהם אם צריך לברר הדבר. תשובה נכון הוא לברר הדבר האיך דנתחייב לו משום דנפישי רמאי אולי מתוך דבריו יתבאר רמאותו וכן אני נוהג לפסוק וכ"כ הגאונים: והיכא שמוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיכול לטעון עליו עד כדי דמיו ואם אינו שוה לשומת הבקיאין החצי שהוא טוען עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי והאחר כופר שאינו חייב לו כלום ואומר אע"פ שאיני חייב לו אני רוצה לסלקו בדמים שהוא שוה לשאר בני אדם כתב בעה"ת שהדין עם בעל הכלים שלא האמינו להמחזיק אלא בשביל תפיסתו לפיכך אינו נאמן אלא בכדי תפישתו ולא יותר לפיכך יתן לו כדי שוויין לשאר ב"א ויקחנו אם ירצה וי"א שהדין עם המחזיק והכי מסתברא כיון שאין כאן עדים ואילו היה אומר לקוח הוא בידי היה נוטל בעל כרחו של השני גם עתה נמי שטוען עליו יותר מכדי דמיו אלא שאמר שרוצה ליטלו בחובו נוטלו בע"כ: ואין חזקת המחזיק מועלת לטעון עליו כדי דמיו אלא בדבר שאינו יכול לילך מעצמו והוא עומד תחת יד בעלים כגון מטלטלין ועבד קטן שאינו הולך על רגליו ובהמה המשתמרת ביד הרועה דכיון שהוא שמור ביד בעליו וזה מוחזק בו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אבל עבדים גדולים ובהמה שאינה מסורה לרועה אלא מעצמה הולכת ורועה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי או משכון הוא בידי אלא כשיביא עדים האחר שהם שלו יחזיר לו העבד והבהמה והוא ישבע לו שלא מכר ולא משכן לו כלום לפי שאין תפישתן תפישה שמעצמן הולכים בכל מקום ובכל מקום ברשות בעלים הם ואם החזיק בהם שלש שנים ויש לו עדים בכך הרי זה נאמן וישבע היסת שלקחה ממנו או שמסרו לו בחובו: משכן לחבירו כלים שעושין בהן אוכל נפש או משכן אלמנה בלא עדים לא אמרינן כיון שחייב להחזירו אזל ליה מגו ואינו יכול לטעון עליו כדי דמיו אלא כיון שאין עדים והיה יכול לכפור יכול לטעון עליו כדי דמיו: כתב בעל העיטור אם המלוה כופר במשכון ושניהם מודים בהלואה ישבע המלוה היסת שלא הניח בידו משכון והלוה ישבע היסת שהוא תופש משלו כנגד חובו אם היה משכונו כנגד חובו או יותר ואע"פ ששוה יותר כבר נפטר המלוה ממנו שכבר נשבע עליו ואם היה שוה פחות נשבע שמשכונו היה שוה כך וכך וישלם השאר: משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים וריקבון וניערו כראוי אם כן אנוס הוא ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר ואם מודה שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת ואם יש מחלוקת ביניהם זה אומר נפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת כל כך אם הלוה מודה שמתחילה לא היה שוה אלא כדי החוב כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה והמלוה אומר שמתחילה לא היה שוה אלא ט"ו ושואל ממנו ה' נשבע הלוה היסת ונפטר ואע"פ שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא אבל מלוה אינו נשבע שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו ואם מתחילה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהיה שוה ל' והלוהו כ' ועתה אינו שוה אלא ט"ו ושואל ממנו י' והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ"ה ואין לו ליתן אלא ה' נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו חמשה מתוכו והשאר גובה מהמשכון שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו וכ"ש אם אפי' אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שנשבע המלוה שבועת היסת ונפטר: כתב בעל העיטור מלוה אומר סלע הלויתיך עליו וג' דינרין היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בשלשה דינרין ולא נתת לי המעות ותובע אותו בהם שניהם נשבעין שבועת היסת זה נשבע שמשכונא הוא בידו וזה נשבע שמכרו לו ואם רצו להפך שבועתן זה על זה הופכין: ואם הם חלוקים על ההיפוך זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהם ואם לא נתרצו שניהם נשבעין ׃ כתב ה"ר יהודה ברצלוני מלוה שטוען שנאבד המשכון באונס והלוה טוען ברי לי שאתה מכרתו ולקחת דמיו נשבע הלוה היסת ונפטר במגו שאין לך בידי כלום או פרעתיך ׃ ראובן שמשכן משכון ביד שמעון והלך שמעון ומשכנו ללוי או נתנו לו במתנה מה שהיה לו עליו ונאבד מיד לוי ותובע ראובן משכונו מיד שמעון ואומר כי סלע היה שוה ולא הלוה עליו אלא ב' דינרין ושואל ממנו ב' דינרין ושמעון אומר שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו חייב לו אלא דינר ונמצא שמעון מודה מקצת וצריך לישבע שלא היה שוה אלא ג' דינרין ואינו חייב לו אלא דינר עוד צריך לישבע שבועת השומרים שאינו ברשותו ושלא פשע בו ליפטר מהדינר וזה א"א לו לישבע כיון שמסרו ליד לוי ולוי אינו יכול לישבע לפטרו כי יאמר לו אתה מהימן לי ולוי לא נהימן לי לפיכך הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכן הדין אם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהן כמה שיעור פחיתותו ומודה שמעון שנפחת ואינו יודע אם בפשיעת לוי נפחת או באונס הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם רצה שמעון להחרים על כל אדם שיודע שמשכונו אינו שוה כמו שטוען הרשות בידו ואם יש שם עדים ששמרו לוי כראוי ונאבד ממנו באונס נפטר שמעון שהרי אין עסק שבועה ביניהם דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפי' אין עדים והיה דרך ראובן להפקיד פקדונותיו ביד לוי שנמצא שנאמן הוא בעיניו וטוען לוי שנאבד ממנו באונס ישבע לוי שבועת השומרין שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושלא פשע בו ויפטר שמעון ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע"פ שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן דינר אחר שישבע לו שלא היה המשכון שוה יותר מג' דינרין שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן וישאר לו חוב דינר על לוי הפושע: שאלה לא"א ז"ל ששאלת ראובן שואל משמעון משכון שמשכן בידו והשיב שמעון בנך הקטן בא ושאל אותו בשמך ונתתוו לו וראובן אמר שלא בא לידו. תשובה שמעון פושע הוא שמסרו ליד בן ראובן אפילו אם היה גדול אע"ג דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ"מ דוקא פקדון לפי שאין דרך בני אדם לשמור ולסגור כל חפציהם בתיבות דאדעתא דהכי הפקיד דיניחנו ביד אשתו ובניו מ"מ אם פשעו בו אשתו ובניו חייב הנפקד לשלם אבל הממשכן או המשאיל חפץ ליד חבירו צריך להחזיר ליד הבעלים כדתנן השואל את הפרה ושלח לו ביד בנו וכו' כ"ש הכא ששלחו לו ביד בנו קטן דאבידה מדעת היא: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היה לו מעות ביד שמעון ובקש ממנו לוי שילוה אותם לו ונתרצה להלוותן לו ונתן לו בהן משכון ושלח ראובן כתב לשמעון שיתן המעות ללוי ונתנן לו ונאבדו המשכונות ביד ראובן. תשובה ודאי דין מלוה על המשכון יש לו כיון ששמעון נתן המעות שהיה בידו משל ראובן ללוי בציווי ונתחייב ראובן בשמירת המשכונות ומיהו לא נתחייב בשמירתם עד שנעשית ההלואה דהיינו אחר שהגיע המעות ליד לוי ואם נאבדו המשכונות קודם לכן פטור ראובן ואם ישבע ראובן שנגנבו קודם שבאו המעות ליד לוי יתן לו לוי מעותיו כי עדיין לא נתחייב בשמירתם באותה שעה ואם הוא מסופק ואינו יכול לישבע אין מוציאין המעות מיד לוי: עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו בשבילו כשהיה נותן לו המעות כמו שהם ממושכנים וכשהוציא לוי הספרים לתתם לראובן אומר שנפחתו ונפסדו בידו ותבע לשלם לו הפחת ולוי אומר לאו בעל דברים דידי את כי ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי וצוני לכשתתן לי המעות שאתנם לך אם תרצה ליתן לי המעות אתנם לך ואם לא ישארו הספרים עד שיבא שמעון והשיב ראובן משעה שהמחני אצלך לא היה לך ליגע בהן ובנך למד בהן בענין שנפחתו ויש לך לשלם לי הפחת: תשובה מה שטוען לוי לאו בעל דברים דידי את מי שנתן לי הספרים הרשני ללמוד בהן טענה זו היתה מועיל לו אילו היה סבור שהיו הספרים של שמעון אבל הוא היה יודע שהספרים היו של ראובן כי שמעון ציוהו ליתנן לראובן כשיתן לו המעות הלכך אף אם הרשהו שמעון ללמוד בספריו לא היה לו לשמוע לו כי מה כח יש לו לשמעון להרשות ללוי להשתמש בהן בלא רשות ראובן והלא אף לשמעון לא היה רשות להשתמש בהן בלא רשות ראובן והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהן הלכך שלח בהן יד שלא ברשות וחייב לשלם כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהן ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את אין לך דין כי אם עם שמעון דהו"ל כגוזל ומאכיל לאחר רצה מזה גובה רצה מזה גובה: יורש שהוציא שטר שיש למורישו כך וכך ממון אצל פלוני ויש לפלוני משכון ביד המוריש בהן וטוען היורש שהמשכון נאבד מיד מורישו באונס ותובע המעות נשבע הנתבע היסת ונפטר ולא אמרי' שישבע היורש שבועת היורשין ויטול דכל שטרא שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וספק נאבד באונס או בפשיעה לפיכך השטר בטל וישבע זה היסת שלא החזיר לו המשכון ושהיה שוה כנגד חובו ויפטר: ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון ואומר שהוא ממושכן ביד אביהן בחמשים וטוענין היתומים כי אביהן צוה שהוא ממושכן במאה הנ' שראובן מודה יתן מיד ליתומים והנ' האחרים יתן ביד שליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת יורשין שלא פקדנו אבינו ושלא מצאנו בין שטרותיו שמשכון זה פרוע ונוטלין הנ' מיד השליש בד"א כשהיה המשכון שוה ק' ואם לאו אין עליו לתת אלא כדי דמיו ועל השאר ישבע היסת שאילו היה אביהן קיים לא היה יכול לטעון עליו יותר מכדי דמיו בד"א שאין המשכון מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל אם הוא מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו משלם אלא הנ' ואפילו אם המשכון שוה יותר שהוא נאמן במיגו שהוא שאול בידו: משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ואין לו יורשים ובא ישראל אחד והחזיק בו מוציאין אותו מידו ומחזירין אותו לבעליו שכיון שמת הגר פקע שיעבודו וכן הדין נמי אם יש לו שטר משכונא על קרקע של ישראל ומוחזקת בידו ומת ובא ישראל אחר וההזיק בה לא עשה ולא כלום שמיד כשמת הגר פקע שיעבודו וברשות בעליה עומדת: וכתב הר"ם מרוטנבורק עכו"ם שהלוה לישראל על המשכון ונפל הימנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לו לעכו"ם עליו אלא שיעבוד וכיון שנפל ממנו ומצאו ישראל אחר פקע שיעבודו דאין להחזיר אבידה לעכו"ם ואם בא לומר לשום קדוש השם אחזירנו לעכו"ם יקדש השם בשלו ולא יקדש השם בשל אחרים בלא דעתם: משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו שהיה הגר חייב וזה קנה השאר בד"א כשהיה המשכון בחצר שאינה משתמרת ולא היה המלוה בחצרו בשעת מיתת הגר אבל אם היה המלוה בחצרו או אפילו לא היה בחצרו והמשכון בחצר המשתמרת זכה לו חצרו בכל המשכון: שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן היה לו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ובאו יורשיו ותבעו ממנו המשכונות וטוען ראובן אותן המשכונות אני תופש בשביל שאמר לי לוי שותפי ששמעון הוא חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע על משכונות שבידי כי אמר תפישתי כתפישתו כי ידי כידו בכל עסק השותפות ובשליחותו אני תופש אותם ויכול הוא לישבע על תפישתו כאילו הוא היה תופש בהם תשובה נ"ל שאין לוי יכול לישבע על המשכונות שביד ראובן שותפו כי אם היה ראובן טוען שמעון היה חייב לי מעות ואני תופש המשכונות בשביל המעות היה נאמן במגו דלהד"ם או החזרתיו לך אבל גבי לוי אין כאן מגו כי אין מגו אלא במה שבידו לטעון אבל מה שביד אחר לטעון אין כאן מגו כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ולומר להד"ם או החזרתיו לך עוד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן שכר חבית משמעון ונתן משכון בשבילה ובשביל השכר אח"כ החזיר לו חביתו ונתן לו שכרו וא"ל תן לי משכוני א"ל לך עתה ובוא למחר ואחזירנו לך ובינתים נגנב מכיתו ושואל שיפרע משכונו. תשובה כיון דקי"ל המלוה על המשכון ש"ש הוא חייב בגניבה ואבידה אע"ג דפקעה כח ההלואה דכבר פרע לו דטעמא שהמלוה חבירו על המשכון ש"ש לאו משום שיהא בטוח במעותיו דנימא דכיון דאזיל ליה האי טעמא לא הוי תו שומר שכר אלא טעמא משום פרוטה דרב יוסף שמא יבוא לו עני בשעה שהוא טרוד לשוטחה שא"צ ליתן לו הילכך אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבוא בשבילו נמצא עדיין היה ברשותו וצריך לנערו ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבוא בשבילו נמצא שלא היה ברשותו ולא היה צריך לנערו דהוי כשאר פקדון שאין הנפקד חייב לנערו כיון שברשות המפקיד לבוא וליקח אותו ולנערו ולא דמי למשכון שאינו ברשות הלוה ליקח אותו ולנערו שאין המלוה מניח אותו ליקחנו לכך צריך המלוה להשתדל בו וזה כפקדון דמי ואין לו בו שום שכר ופטור מגניבה ואבידה ואם יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ולא נתן לו חייב ואם אין עדים ישבע המלוה שלא בא בזמן שקבע לו ופטור: אע"פ שכתב בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר בפסקיו כתב שהוא שומר חנם כדפי' לעיל ודאחרונה היא ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא ש"ש:

3 בבא מציעא פתח ↗

לֵימָא בִּדְלָא שָׁוֵי מַשְׁכּוֹן שִׁיעוּר זוּזֵי, וּבְדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ אַלְפָּא זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ וְאַנַּח לֵיהּ קַתָּא דְמַגְּלָא עִילָּוַיְיהוּ, אֲבַד קַתָּא דְמַגְּלָא – אֲבַדוּ אַלְפָּא זוּזֵי.

4 טור פתח ↗

4 בבא מציעא פתח ↗

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מוּתָּר לָאָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. וְאַף אַבָּא שָׁאוּל לָא אָמַר אֶלָּא בְּמָרָא וּפָסָל וְקַרְדּוֹם, הוֹאִיל וּנְפִישׁ אַגְרַיְיהוּ וְזוּטַר פְּחָתַיְיהוּ.

5 חידושי אנשי שם פתח ↗

מהר"ם מתני' המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח ובין ש"ש ישבע ר' אליעזר אומר שזה וזה ישבע ותמה אני אם יכולין זה וזה לישבע. גמ' וכ"ה בד"ק ומחלוקת רבי מאיר ור"י ליתא כלל:

6 נימוקי יוסף פתח ↗

תקנת חכמים היא. כלומר לעולם פושע הוא והא דאמר ר"מ ישבע משום תקנה הוא דליפטר בשבועה שלא שברו בכוונה:

9 חידושי אנשי שם פתח ↗

מהר"ם לשון אשר"י ש"מ דהיכא דאיכא שבועה משבעינן ליה שלא פשע ולא משבעינן ליה דשלא בכוונה תברה והכל עולה בסגנון אחד:

9 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב פי' כגון במקום דלא שכיחי סהדי דמפטר בשבוע' לא משבעינן ליה שלא תבר בכוונה אלא שלא פשע דאל"כ היינו מצריכין ליה לאייתי סהדי שלא תבר בכוונה. וס"א דאיכא סהדי דלא פשע כו'. וספרים שלנו נכון ודו"ק:

12 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב פי' ש"מ דאית ליה תביעת ממון עלייהו מדלא אמר שבועה אית לך גבייהו ולא ממונא ש"מ אית לי' גבייהו ממונא ולא משכחת שיש לו ממון ולא שבועה אלא בדאית ליה ראיה דאמרינן ליה אייתי ראיה או שלים לכך הי' צריך רב ע"כ להודות לרבה שלאו הדין הכי אבל אם לא באלו אלא שבועה היה לו לרב לחזק בשיטתיה ולומר לרבה הלא אין לך עליהם אלא שבועה ומדלא אמר הכי אלא הודה לדבריו של רבה ש"מ שיש לו לרבה תביעת ממון עליהם:

15 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב לנו:

« רי"ף בבא מציעא נ׳ ע״ב רי"ף בבא מציעא נ״ב ע״א »