רי"ף בבא מציעא י״ז

« רי"ף בבא מציעא ט״ז ע״ב רי"ף בבא מציעא י״ח ע״א »

1 הגהות הב"ח פתח ↗

בין הכרמים תא"מ ונ"ב באלפסי ישן בעשבים וכ"ה באשר"י:

2 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה להשיב א אבידה לישראל שנאמר השב תשיבם לאחיך ודרשינן במס׳ ע״ז פ״ב דף כ״ו לכל אבידת אחיך לרבות המשומד הלכך אפי׳ היה הבעל אבידה רשע ואוכל נבילות לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב לו אבידתו, שם אבל אוכל נבילות להכעיס הרי הוא מין והמינין והאפיקורוסין ועובדי עכו״ם ומחללי שבתות בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה ובפ׳ הגוזל בתרא בבא קמא דף קי״ג תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם חייב להחזיר אבידת גוי עובדי עבודת כו״ם כאבידת ישראל. ובירושלמי הניזקין אמרינן שבכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום. וכן מסיק רב כהנא בפ׳ הגוזל אחרון דף קי״ג שטעות גוי עובד עכו״ם מותר. והוא שטעה מעצמו כיצד כגון שעשה הגוי חשבון וטעה וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך אבל להטעותו אסור שמא נתכוון הגוי לבודקו ונמצא שם שמים מתחלל׳ ובמעשה דרב אשי שאמר לשמש שלו להביא ענבים בולטין חוץ לגדר אם הם של גוי שמע גוי אחד אמר אם של גוי הם וכי מותר הוא אמר ליה גוי לוקח הדמים ישראל אינו לוקח הדמים פירש רבינו יצחק בתו׳ שם שאמר לו האמת ולא לדחותו. כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גליות אדום כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקב״ה שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית וכשיבא הקב״ה להושיעם יאמרו הגוים בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקב״ה שבחר לחלקו גנבים ורמאים ועוד כתוב וזרעתיה לי בארץ כלום זורע אדם כור אחד אלא למצא כמה כורים כך זורע הקב״ה ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים וכל זמן שהם מתנהגי׳ בהן ברמאות מי ידבק בהם והרי הקפיד הקב״ה על גזל הרשעים שנאמר ותמלא הארץ חמס עוד אני מביא ראיה מירושלמי דפ׳ אלו מציאות שאומר שם רבנין סבייאי זבנין חד כרי דחטין מגוים ואשכחן ביה צררא דזוזי והחזירום להם ואמרו הגוים ברוך הוא אלההון דיהודאי וביוצא בזה מספר שם מעשים הרבה מאבדת הגוים שהחזירום מפני קידוש השם עיקרי מצות השבת אבידה בפרק אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ב וכ״ז ואומר שם רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שהמוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אע״פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה כך משמע שם דף כ״ה גבי אשפה העשוייה לפנות ובפ׳ הספינה דף פ״ז גבי צלוחית המאבד ממונו לדעת אין ב״ד נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה פתח ולא קשרה והלך וכל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו לדעתו אע״פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אין זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאת פרט למאבד ממונו לדעתו בדף כ״ו דלעיל ואבידה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה שם דף ל׳ מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן או מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהן כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר וכל שבשלו אינו מחזיר בשל חבירו אינו מחזיר שם ובדף ל״א החזירה וברחה אפי׳ מאה פעמים חייב להשיבה שנאמר השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע דלעולם הוא חייב ליטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר ואין צריך דעת בעלים דאמר רבי אלעזר שם הכל צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן שהחזירו חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה השבות הרבה שם ובב״ק דף נ״ז אבל אם החזירה למקום שאינה משתמרת כגון גנה או חורבה ונאבדה משם חייב באחריותה ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלים בדף ל׳ דלעיל ואם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אע״פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה ועוד דאנקיטה נגרי ברייתא פירוש למדה לנוס ולברוח בחוץ דנ״ז דלעיל בדף ל׳ דלעיל וההולך בדרך הישר והטוב והעושה לפנים משורת הדין מחזיר כל האבידות בכל מקום אע״פ שאינה לפי כבודו שם כהן שראה אבידה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה שבשעה שמקיים מצות עשה של השבת אבודה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לאו דלא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ורבי׳ יצחק פי׳ בתוס׳ שם כי עשה דהשבת אבידה השוה בכל שבשלו מחזיר דוחה לאו ועשה דכהנים שאינו שוה בכל בכהנים ובישראלים כמו שמצינו בפר׳ שני נזירים דף כ״ח שעשה דגלוח מצורע השוה בכל דוחה לאו ועשה דגילוח זקן שאינו שוה באנשים ובנשים ועיקר הטעם סומך התלמוד שהזכיר טעם זה על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא שאומר אחר כך בדף ל׳ דלעיל תניא שם דף ל״ב יכול אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר ישמע לו ת״ל איש אמו ואביו תיראו וגומר אני ה׳ מוראי למעלה ממורא אביך ואמך שם דף ל״א הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חבירו או להשחית שדהו חייב לגדור בפניהם ולמונען שנ׳ לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע שם דף ל״ג כל הסוגיא מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר שניהם ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן אבדתו קודמת ואפי׳ לאבידת אביו או של רבו שלו קודמת לכל אדם פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו דאמר רבי יוחנן שם הלכה כרבי יהודא שאומר כן וכן סובר שם עולא וכן פסק בשאלתות בפרשת קרח סימן קל״א ואמרינן בפ׳ הגוזל אחרון דף קט״ו הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור של חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו שראוי לו ואם התנה בפני בית דין או שאמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו אע״פ שעלה החמור שלו מאליו ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו ובירושלמי גרסינן שם תני הניח שלו להציל של חבירו ועלה של חבירו מאליו אין נזקק לו ועוד משמע שם כשעלה שלו מאליו חזקתו שנתייאש ממנו והמוצאו זוכה בו וכן אומר בפ׳ אלו מציאות בבא מציעא דף ל״א שאם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה מנה לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרשוהו ה״ז נוטל ואם אין שם בית דין ולא בעלים שלו קודם וכן אמרי׳ בפ׳ הגוזל אחרון דף קט״ו כל הסוגיא ששנים שהיו באין בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדקה הכד של דבש וקודם שישפוך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך חביתו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואין הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאומר שם תנאי בית דין הוא שנוטל דמי יינו מתוך הדבש של חבירו שהרי קורא אותו יחידאה בס״פ מרובה בבא קמא דף פ״א. ואם אמר לו אשפוך את ייני להציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני או שהתנה עמו בפני בית דין הרי זה חייב ליתן ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו הציל כך משמע שם דף קט״ז גבי הא דלקמן זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדקה הכד של דבש ואמר לו בעל הקנקני׳ איני מציל דבש בקנקני׳ שלי אלא על מנת שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שיחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום שם וכן מי שברח מבית האסורין והיתה מעברת לפניו ואמר העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם הי׳ צייד ואמר לו בטל מצידתך והעבירני נותן מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה ומעשה באחד שנגנב ממונו ונדר מאה דינר לאחד שיעשה בהשבעת שדים שידע מי גנבו וכן עשה ולא רצה בעל הממון לפרוע הק׳ דינר וחייבו רבי׳ יצחק לשלם כולם וכן כל כיוצא בזה וכן בעניין הרפואות דרך בני אדם לתת דמים מרובים ולא נאמר בזה ששיחק בו כך כתב מו׳ רבי׳ יהודא וכן לענין שדכנות עיין במרדכי שם, בדף קט״ז דלעיל שיירא שהייתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולין להציל בעצמם ובא אחד מהם והציל הציל לעצמו ואם יכולין הם להציל בעצמם וקדם אחד מהם והציל אע״פ שאמר לעצמי אני מציל הרי זה מציל לאמצע היו יכולין להציל על ידי הדחק כל המציל הציל לאמצע אא״כ אמר לעצמי אני מציל ה״ז הציל לעצמו שכיון ששמעוהו שאמר לעצמי אני מציל הי׳ להם לדחוק עצמם ולהציל וכיון שיש בידם להציל ולא הצילו הרי נתייאשו הבעלים מן הכל היו שני שותפין ואין יכולין להציל והציל אחד בהם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל ה״ז חלק מחבירו והציל לעצמו וכן השוכר את הפועל להציל כל מה שהציל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל הרי חזר בו מן השכירות וכל מה שיציל אחר שאומר כך הרי הוא שלו כך למדנו חלוקי ברייתא זו בפרק הגוזל בתרא בבא קמא דף קט״ז מדברי רמי בר חמא ורבא ורב אשי. פ״ו דב״מ דף קנ״ג ע״ב ובאשירי פרק הגוזל בתרא מביאו ועיין שם ותני׳ בתוס׳ מחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו בדף קט״ז דלעיל כל הסוגיא שיירא שחנתה במדבר ועמד גייס לטורפה ופסקו עם הגייס ממון ונתנו לו מחשבין ממונם ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך מחשבין שכרו לפי ממונם ולפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות ולא ישנו ממנהג החמרים פירש רבינו שלמה שאם נהגו לתייר לפי ממון ולגייס לפי הנפשות עושים כן רשאין החמרים להתנות ביניהם שכל איש שתאבד ממנו חמורו מבין השיירא מעמידין לו חמור אחר ואם פשע בו ואבדה אין חייבין להעמיד לו אחר ורשאין הספנים להתנות ביניהם שכל מי שתאבד ממנו ספינה מעמידין לו ספינה אחרת פשע בה ואבדה או שפי׳ למקום שאין הספינות הולכות בו באותו זמן אין חייבין להעמיד לו. ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטובעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ואל ישנו ממנהג הספנים ועקרי הלכות אלו בפרק הגוזל בתרא בבא קמא דף קט״ז בפ׳ אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ז אמר המוצא מציאה שהוא חייב להחזירה חייב להכריז עליה ולהודיע מי שאבד ממון פלוני יבא אלי ויתן סימנין ויטול שם דף כ״ח ואבן גבוה היתה בירושלים שעליה היו מכריזין ונקראת אבן טוען פירוש שטוענין עליה עניין האבדות שם ובדף כ״ה כיצד מכריזין אמר רב נחמן ורבינא אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע ממנו וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות יבא ויתן סימני׳ ויטול ואינו חושש במה שהוא מזכיר מין האבידה לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים בדף כ״ח והרמאי אע״פ שיתן סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהוא שלו ואמרו חכמים שם לאסמכתא והיה עמך עד דרוש אחיך עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו שם בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה ובא לתת סימניה מחזירין אותה אלא אם כן הוחזק רמאי משרבו הרמאין התקינו בית דין שיהו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול היינו כרבא שם הסימנים מובהקין סומכין עליהם ודנין עליהם בכל מקום דין תורה שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שיתבענו ממנו אלא דורשהו אם רמאי הוא אם לאו שאם יתן סימני׳ מובהקי׳ אינו רמאי וההיא דלעיל שאומר דאפי׳ בסימן מובהק לא יתן לרמאי אסמכת׳ היא לתקנ׳ דלעיל דמשרבו הרמאים התקינו כך פי׳ רבינו יצחק בתו׳ שם דף כ״ז בד״ה דורשהו בדף כ״ג וכ״ה וכן הוא באלפסי שם ובמיימוני פרק י״ג דהלכות גזלה ואבידה והמדה או המשקל או המניין או מקום האבידה סימני׳ מובהקי׳ הם ויראה לי הלכה כרב אשי דמספקא ליה בפ״ק דב״מ דף י״ח מה שמחזירין אבדה בסימנין שאין מובהקין אם הוא מן התורה או מדרבנן הילכך בגט שאבד שיש שם איסור לא יחזירהו כי אם בסימן מובהק כגון נקב שבצד אות פלוני ומשמע שם שמדה ומשקל וכיוצא בזה שמחזירין אבדה על ידיהם הם סימני׳ שאינם מובהקין בב״מ דף כ״ח ומבואר יותר בתוספ׳ שם דף כ״ז בד״ה ואנא ויש ענייני סימן מובהק שלשם קורא סימן מובהק הפחות שבסימני׳ שמחזירין אבידה על ידו גבי מאי לא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דידה שם דף כ״ח כל הסוגיא באו שנים זה נותן סימני׳ וזה נותן סימנים כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיבא אליהו או עד שיודה האחד לחבירו או עד שיעשו פשרה ביניהם נתן האחד סימנין והשני הביא עדים ונתן לבעל העדים זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד הרי העד כמו שאינו ויניח מצא שמלה וכיוצא בזה זה הביא עידי האריגה שארגו אותה לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לעידי נפילה זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה ינתן למי שנתן מדת ארכה שאיפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעליה מתכסה בה זה נתן מדת ארכה ורחבה זה כיון משקלותיה ינתן למי שכיון משקלותיה שם בראשונה כל מי שמצא אבידה הי׳ מכריז עליה ג׳ רגלים רגל ראשון אומר רגל ראשון רגל שני אומר רגל שני שלישי אומר רגל סתם כדי שלא יתחלף לו שני בשלישי ואחר רגל האחרון שבעה ימים מכריז פעם רביעי כדי שילך השומע לביתו בשלשה ימים וימשש כל כליו ויחזור בג׳ ימים ועדיין ימצא זה המכריז ביום השביעי משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שהיו אומרים שהאבידה של מלך התקינו שיהא מודיע לשכיניו ולמודעיו ודיו הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה מציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו וגר׳ בפרק הכונס דף צ״ו שומר אבדה רבה אומר כשומר חנם דמי ופטור מגניבה ואבידה שהרי אין הנאה הגיע לידו בזה ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי מפני שעוסק במצוה ועל ידי כן פטור מליתן פרוטה לעני ומכמה מצות עשה כל זמן שטורח בהשבתה וא״א לקיים שניהם וכיוצא בזה בכל מקום כל העוסק במצוה פטור מן המצוה בתוספות שם בד״ה בההיא פסק רב צמח גאון וכן פסק רבינו יצחק שהלכה כרבה לגבי רב יוסף בכל התלמוד חוץ משדה עניין ומחצה ואל תאמר דווקא במה שנחלקו בב״ב פוסק שם התלמוד דף קמ״ג שאותם סימני שמועות דשדה עניין ומחצה באותה מסכתא הם שם ודף י״ב ובדף קי״ד כי גם בכל התלמוד הל׳ כרבה כמו שאומר בפ׳ מי שאחזו. גיטין דף ע״ד והא ק״ל הלכה כרבה ובהא אין הלכה כרשב״ג ואינו אומר והא ק״ל בהא הלכה כרבה כמו שאומר על רשב״ג ומה שאומר בפ׳ אין בין המודר נדרים דף ל״ג דכולי עלמא אית להו פרוטה דרב יוסף אי לאו משום שאין דבר זה מצוי ותדיר משם אין ראי׳ שיהא הלכה כרב יוסף שהרי גם רבה סובר שעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא שאינו נחשב שומר שכר בכך ובפ׳ שבועת הדיינין גבי מחלוקת דרבי אלעזר ורבי עקיבא במלוה חבירו על המשכון שמעמיד רב יוסף בדף מ״ד ככולי עלמ׳ ודרבה כתנאי היא ומעמיד רבה כר׳ אלעזר שהוא שמותי בנידה דף ז׳ ומבואר שם בתוס׳ משמע שאין הלכה כרבה אין משם ראיי׳ כי זה הוא לפי מה שאומר שם באותה סוגיא דלכולי עלמא לית להו דשמואל אבל רבה יאמר בדשמואל נחלקו ואין שייך כלל דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא לדברי רבה ורב יוסף בב״מ דף כ״ח וצריך לבקר האבדה ולבודקה כדי שלא תפסיד ותאבד מאליה שנאמר והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו בדף כ״ט כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחד לשלשי׳ יום ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם שם ובדף ל׳ ושוטחה על גבי מטה לצורכה בלבד אבל לא לצורכו ולצרכה נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה בפניהם ואפי׳ לצרכה שמא תיגנב שם מצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן שם מצא מגרפות וקרדומות ישתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן שם מצא כלי כסף משתמש בהן מצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן שם כלי זהב או כלי זכוכית וכסות של פשתן הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו שם וכדרך שאמר באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינ׳ הים בדף כ״ט מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום ואם אין יודע לקרות גוללן כל שלשים יום ולעולם לא ילמד בהן בתחילה ולא יקרא פרק וישנה ולא יקרא פרשה ויתרג׳ ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יהו שנים קורין בשני עניינים שמא ימשך זה וימשך זה ויכלה הספר אבל קורין הם בעניין אחד ולא יקראו שלשה ואפי׳ בעניין אחד ורבינו שלמה פירש להפך כי בעניין אחד לא יקראו בו שנים שם מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו שדבר מצוי הוא בידי הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד בדף כ״ח מצא דבר שיש בו רוח חיים שצריך להאכילו אם הי׳ דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם שנים עשר חדש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן ואם הי׳ שכרן יותר הרי היתר לבעלי׳ שם וכן התרנגולין מוכרין ביציהם ומאכילן כל שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם עליהם והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו ורבינו שלמה פירש שם דמיהם ומוכרן ומניח הדמים אצלו שם מצא עגלים וסייחים של מרעה מטפל בהן שלשה חדשים ושל בריאה כלומר שצריך להאכילם ממה שבבית שלשים יום שם ואווזין ותרנגולין זכרים גדולים מטפל בהם ל׳ יום מצא קטנים וכן כל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהם שלשה ימים מכאן ואילך מוכרן בבית דין בפרק המפקיד דף ל״ח וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן מוכרן בבית דין בדף כ״ח דלעיל מה יעשה בדמים נתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן לעיל בעמו׳ שבסמוך ולדברי רבה שפסקנו כמותו על ידי כן חייב בגנבה ואבידה אבל נאנסה לא וכן סובר רב נחמן בפ׳ המפקיד בבא מציעא דף מ״ג שעל ידי שיש לו רשות להשתמש בהן חייב בגניבה ואבידה אבל באונסין לא בדף כ״ט דלעיל בד״א בדמי האבידה הואיל ונטפל בה אבל במעות אבידה לא ישתמש בהם לפיכך אינו עליהם כשומר שכר שנינו במסכת גיטין בפרק הניזקין גיטין דף מ״ח המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם אתה אומר ישבע מניח המציאה והולך כדי שלא ישבע אפי׳ מצא כיס ואמר בעל הכיס שני כיסים היו קשורין וא״א שמצא האחד אא״כ נמצא האחר קשור עמו ה״ז לא ישבע כדמסיק בגמרא דף נ״א נחזור לפ׳ אלו מציאות בבא מציעא דף כ״ז כל הסוגיא השלמה בכלל אבידת אחיך היתה וכן השור והשה והחמור ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת אע״פ שהסימן בדבר הטפל בו יחזיר ולמה פרט הכתוב שור ושה להחזיר אפילו גזות השה או גזות זנב השור אע״פ שהוא דבר מועט ולמה פרט שמלה ללמד ממנו מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר אף כל דבר שיש לו סימנין הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר אבל בדבר שאין לו תובעין אלא נתייאשו הבעלים ממנו הרי זה של מוצא אע״פ שיש לה סימנין בדף כ״א וכ״ד זה הכלל באבידה שאין לה סימן כיון שאבדה וידעו הבעלים בה שאבדה הרי זה בחזקת שנתייאשו הבעלי׳ ממנה כגון מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד הרי זה אינן יכולין ליתן בה סימן להחזירו להם לפיכך הרי זה לזה שמצאה בדף כ״א וכל דבר שיש לו סימן ה״ז בחזקת שלא נתייאשו הבעלים שדעתן תלויה שיחזרו להם על ידי סימנין שיתנו בה לפיכך המוצא אותם חייב להחזיר אא״כ ידע שנתייאשו הבעלי׳ כגון ששמע אותם שאומרי׳ ווי לחסרון כיס שם דף כ״ג וכיוצא בדברי׳ אלו שמראין שנתייאשו הרי אותה אבידה של מוצאה בדף כ״ד וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים או בנהר וכיוצא בהן או במקום שרובו גוים הרי זה בחזקת שנתייאשו הבעלים ממנו בשעת נפילה ולפיכך הרי היא של מוצאו אע״פ שלא שמע שנתייאשו הבעלים ממנו בדף כ״א והמסקנא בדף כ״ב יאוש שלא מדעת פירוש דבר שנתייאשו בסתמא כשידע שנפל ממנו ועדיין לא ידע שנפלה הלכה כאביי שאומר שם שאין זה יאוש אע״פ שרבא חולק עליו שזו היא היוד מיעל קגם הם ששה מקומות שהלכה כאביי לגבי רבא. וחייב להחזיר אע״פ ששמע לבסוף שנתייאש מכל מקום כשבא לידו באיסור בא לידו בדף כ״ה המוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז. בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן בדף ס״ג וס״ד כל הסוגיא ובתוספ׳ שם ודהבאת שלום בפרק הבא על יבמתו יבמות דף ס״ה אין מחזירין אבידה בטביעת עין אלא לתלמיד חכם שהוא איש אמת שאינו משנה בדבורו אלא במסכתא במטה ובאכסניא ובהבאת שלום שבין אדם לחבירו. במסכתא כיצד אם שאלוהו מסכתא זה סדורה לך בגירסא מדת ענוה הוא לומר לאו ואע״ג דאמרינן במסכת קידושין דף ל׳ מושננתם לבניך שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם היינו זה הבא לישאל דבר הוראה או דין במטה כיצד אם שהה לבא לבית המדרש מפני ששמש מיטתו ושאלוהו למה שהה תולה בדברים אחרים ובאכסניא כיצד אל יאמר אדם בפני רבים כמה פלוני איש טוב שנתארחתי אצלו בביתו כמה כבוד גדול עשה לי פן יבאו רבים להתארח אצלו וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו הכי דריש בערכין דף ט״ז ובהבאת שלום כיצד אם הוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר ואם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו האבידה בטביעת עין בדף כ״ח דלעיל כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הינוח אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שישיבו אליה שאם יבא ליטול אותה ויהיה דבר שאין בה סימן הרי אבד ממון חבירו בידים שהרי אין לו בה סימן לסמוך עליו שיחזירהו לו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי הוא הטריחו לרדוף אחריה וליתן סימנים ולפיכך אסור לו ליגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה ואפילו ספק הינוח אמר רבי אבא בר זבדא שם לא יגע בה ואם נטל לא יחזיר פירוש לאותו מקום כדגרסינן בירושלמי שם ומביאו בתו׳ שם בד״ה ואמר רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה לאו יאית עבדת אמר אהדרי אמרו ליה לא דילמא אתא מריה ולא אשכחיה ואייאש ליה מיניה פירוש נתייאש מלבקשו עוד שם, מסקנת המיימוני ריש פר ט״ו דגזילה ואבידה הילכך דבר שיש בו סימן מכריז ודבר שאין בו סימן זכה בו. ויראה לי שיניח עד שיבא אליהו שהרי באיסור בא לידו וכן פירש רבינו שלמה בפרק המפקיד בבא מציעא דף ל״ז בדף כ״א דלעיל מצא פירות מפוזרין דרך הינוח לא יגע בהן דרך נפילה הרי הן שלו. וכן אם מצא כריכות קטנות של שבולים ברשות הרבים שהרי אין בהן סימן או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן שהן כשאר גיזות המדינה ואניצי של פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז שסימן העשוי לידרס הוי סימן בדף כ״ב וכ״ג בדף כ״ה אבל אם מצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן וכדי יין וכדי שמן חייב להכריז שכל בעל הבית עושה רושם שלו בטיט שסביב המגופה. בדף כ״ג ולאחר שנפתחו האוצרות אין רושם סימן שהכל נכנסין שם ומכירין בהן בדף כ״א מצא עגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות בדף כ״ג וחתיכה של בשר שהיא משונה וחתיכה של דג נשוך וכל כיוצא באלו הואיל ויש שם שינוי חייב להכריז שלא עשאום בעלים אלא לסימן שם וכל דבר שיש בו סימן בין דרך הינוח בין דרך נפילה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז. ומסקינן שם בדף כ״ג כי סימן העשוי לידרס הוי סימן וכן מקום וכן מדה וכן משקל וכן מניין שאין שוין הוי סימן בדף כ״ב תמרים שמשיר אותם הרוח מותרין שהבעלים מחלו אותן לכל אדם וזו היא חזקתן. ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורין. שם וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל בדף כ״ד המוצא מעות בכיס או כיס כמו שהוא חייב להכריז. בדף כ״ה מצא כיס ולפניו מעות מפוזרין הרי אלו שלו. שם ואם נראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד ומן הכיס נפלו חייב להכריז. בדף כ״ו מצא מעות בחנות הרי אלו שלו פירוש אפי׳ הם צרורים שיש בהם סימן הרי אלו שלו מפני ששם מצויין בין גוים בין ישראל. והלכה כרשב״א דאמר בדף כ״ד ברוב גוים הרי אלו שלו בדף כ״ו מצאן בין התיבה לחנווני הרי אלו של חנווני שאותה תיבה החנווני לוקח מתוכה ומוכר על גבה. שם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מן התיבה ולחוץ הרי אלו של מוצאו. שם וכן אם מצא מעות לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני פירש רבינו שלמה שאותו כסא השולחן יושב עליו. המוצא מעות בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריי׳ היו והוא שימצא אותם מטה מטה וגם העלו חלודה כדרך כל המטמוניות הישנות אבל אם מראין הדברים שהמטמון חדש ואפי׳ נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחין היו שם בתוס׳ שם דף כ״ו ואע״פ שחצרו של אדם קונה שלא מדעתו לא יקנה כאן חצרו מפני שזה דבר שאינו עשוי לימצא בפ״ק דהתם. ועוד פירש רבינו משה בפרק ט״ז דגזילה ואבידה הטעם מפני שזו חשוב כאבודה ממנו ומכל אדם. ורבינו יהודא ברבי נתן פי׳ דהוי חצירו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצירו עד לאחר מכאן. בדף כ״ה דלעיל מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו ואם מוכיח שהוא לאחד מן השוק הרי הוא של מוצאו כיצד הסכין הרי נצב שלו מוכיח ובלשון הגמרא בדף כ״ו נקרא קתא אם הוא מלגאו הרי הוא לבעל דבית ואם הוא מלבר הרי הוא שלו. הכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין. בפרק א׳ דב״מ דף י׳ שנינו ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה. עוד שנינו שם בדף ט׳ היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביה לו קנה הרוכב אע״פ שלא הגיעה לידו ואם אמר לו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה תחילה ולא הגבהתי׳ לצורכך זכה בה הנוטלה שאילו לא אמר תחילה לא זכה בה כך מוכיח בדף י׳ בדברי רבי יהושע בן לוי משמע שסובר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כרמי בר חמא בדף ח׳ ודברי רבי יהושע בן לוי עיקר ברוב מקומות וגם רבי יוחנן סובר כן בדף י׳ ומפרש המשנה שלא אמר תחילה ואעפ״כ זכה בה הנוטל מפני שלא אמר לו הרוכב זכה לי אלא אמר תנה לי לא נתכוון לקנותה אלא עד שתגיע לידו. ואע״פ שרבא בדף ח׳ ורב נחמן בדף י׳ סוברים לא קנה אין הלכה אלא כרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. וכן פסק רבינו משה ורב אלפס בפי״ז דגזילה ואבידה ואומר כי רבא שהוא בתראה שדוחה לרמי בר חמא בדף ח׳ דלא קנה דחוי הוא ואינו סובר כן תדע שהרי במקום אחר אומר שם בדף י׳ איתביה רבא לרב נחמן ורוצה להוכיח דקנה. שנים שהגביהו מציאה קנו שניהם אפי׳ לרב נחמן מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה בדף ח׳ בהמת מציאה שקדם אחד ואוחזה במוסרה לא קנאה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר כמו שמפרש שם רב אידי בדף ח׳ מהו לשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו הילכך מחבירו שמוסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה אבל קונה במוסרה לבדה מה שתפס בידו. היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה מפרש רב אשי בדף ט׳ הרוכב קנה את הבהמה והמוסר׳ שעל לחיי הבהמה בלבד וזה האוחז את המוסרה קנה מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנה אחד מהם ומלשון רב אידי שהזכרנו יש ללמוד שקניין מסירה צריך מיד ליד. אפס בפר׳ הספינה בבא בתרא דף ע״ו אמר רב אשי כל היכא דאמר לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני במסירה ומלשון לך שאינו אומר בא משמע שאינו צריך מיד ליד במסירה ואינו צריך אלא דעת אחרת מקנה, שם ודווקא בספינה שיש בה טורח במשיכתה מועלת מסירתה אבל בדבר אחר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך דבר שאינו ראוי להגביה. וכן לדברי האומר בקידושין דף מ״ו אותיות נקנין במסירה היינו במשיכה כמו שמפרש בפרק מי שמת בבא בתרא דף קנ״א אימיה דרב עמרם שכיבא ושבקה מלוגמא דשטרות פי׳ כשנפטר׳ הניחה שק מלא שטרות ואמרה יהו לעמרם ברי באו לפני רב נחמן לדין אמרו לו והלא לא משך. ומה שקורהו מסירה מפרש רבינו יצחק בתוספות דקידושין דף כ״ה בד״ה בהמה הטעם לפי שאין מועיל כלום קניין משיכה שלהם אלא על ידי דעת אחרת מקנה שאמר לו משוך וקני לאפוקי שטר דנכסי הגר שאם משכו לא קנה החוב על ידו דמאן קא מסר ליה דליקניה. אמר רבי יוסי בר רבי חנינא בב״מ דף י״א חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד״א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן אמר שמואל ועולא ורב אמי שם אם הי׳ עומד בצד שדהו ואמר יזכה לי שדי זכה בו כמו שאומר במשנה שם ורא״י בתו׳ שם בד״ה זכתה ורבינו יצחק פירש דבעומד בצד שדהו אפילו לא אמר קנה דאי תקון רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי כמו שאומר התלמוד בפ״ק דב״מ בדף י״א ומה שאומר במשנה דף י׳ הי׳ עומד בתוך שדהו שאינה משתמרת ואמר זכתה לי שדי זכתה לו הוא הדין בלא אמר נמי אלא משום שהיה רוצה לשנות בסיפא בצבי רץ כדרכו דרך שדהו שאפילו אמר תזכה לי שדי לא אמר כלום שנה ברישא אמר זכתה לי שדי. ומתוך מסקנת ההלכות אשר שם למדנו שלשה חילוקים באינו עומד בצד שדהו שזכייתו שם מטעם שליחות. החילוק הראשון שאם היא חצר המשמרת קונה בכל דבר חוץ מגט מפני שחוב הוא לה ואין שייך שליחות בעל כרחה ולכך אומר בגיטין דף ע״ו בפרק הזורק דאף במשתמרת צריך שתהא עומדת בצד חצרה. החילוק השני דחצר שאינה משתמרת אינה קונה בשום דבר חוץ ממתנה דדעת אחרת מקנה לו אבל לא במציאה וחצר מהלכת אינו מועיל אפי׳ למתנה כמו שאומר שם בדף ט׳ גבי משוך בהמה זו וקני כלים שעליה אבל בעומד בצד שדהו דהוי דומיא דידו מועיל בכל דבר אפי׳ בגט שהוא בעל כרחה. וכן ארבע אמות של אדם שהוא בצדן הרי אלו קונין לו ואם הגיע המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה. בדף י׳ וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבון המוצאים זה עם זה, שם בד״א בסימטא או בצידי ר״ה שאין הרבים דוחקין שם או בשדה שאין לו בעלים אבל העומד בר״ה או תוך שדה של חבירו אין ד״א קונות לו ואין קונה עד שמגיע מציאה לידו כך מפרשין רב פפא ורב אשי מכח משנתינו דמסכת פאה פ״ד ומכח משנתינו דראה את המציאה דף י׳ דלעיל. מסקינן שם כדברי ר״ל ור״י משום רבי ינאי קטנה יש לה חצר ויש לה ד״א וקטן אין לו חצר ואין לו ד״א מפני שהחצר של קטנה מידה למדנו שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה שנאמ׳ ונתן לה מ״מ וכשם שיש לה חצר לעניין גט כך יש לה חצר לעניין מציאה וארבע אמותיו של אדם כחצרו לעניין מציאה. אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך ששלוחו קונה לו כך תקנה לו חצרו, ואע״ג דדרשינן נמי שם ובפ׳ מרובה בבא קמא דף ס״ה ובפ׳ הזורק גיטין דף ע״ז בידו אין לי אלא ידו גגו וחצרו וקרפיפו מניין ת״ל אם המצא תמצא מ״מ עיין בתוס׳ דף י׳ דלעיל בד״ה ואי יש לחלק שתמצא בכל מקום שתמצא משמע ואפי׳ ביד שלוחו והקטן הואיל ואינו עושה שליח שהרי בפסחים וגיטין שכתוב שם שליחות איש כתיב בעניין כך אין חצירו ולא ד״א שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו כדיליף בקידושין דף מ״א, וגם בפרש״י שם מזה בדף מ״ב שנינו בפ׳ הניזקין גיטין בדף נ״ט לרבנן דרבי יוסי והלכה כמותן שהרי סוגית התלמוד הולכת כדבריהם בפ׳ שבועת הדיינין שבועות דף מ״א מציאת חש״ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר אחד וגזלה מידו אינה יוצאה מידו בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש שנינו בב״מ דף י״ב ומפרק לה רבי יוחנן כן מציאת בנו ובתו הסמוכין על שלחנו אע״פ שהן גדולים ומציאת בתו הקטנה או בתו הנערה אע״פ שאינה סומכת על שולחנו ואפי׳ היתה מסורה לאמה הרי אלו שלו כמו שאומר התלמוד שם אי דאיתיה לאב לאבוה הוי. שם וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. ומפרש בירושלמי שם שמציאת אשתו שלו רבי חגי אומר מפני הקטטה ורבי יוסי אומר שלא תהא מברחת מנכסי בעלה ואומרת מציאה היא התיבון בעדים תהא שלה ומתרץ לא אמרו זה אלא מפני זה. בדף י״ב דלעיל אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו אע״פ שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים אפי׳ סמוכין על שולחנו הרי הן שלהן מפני שעבדו ושפחתו אוכלין בשכרן, וכן הוא בתוס׳ שם בד״ה ר״י ועוד ראוי לחלק בין בנו הסמוך על שולחנו לאחר הסמוך על שלחנו והלכה כרבי יוחנן אע״פ שחולק עליו שמואל ומפרש לה בעניין אחר שם תנן בפ״ק דב״מ דף י״ב וי״ג המוצא שטר חוב אע״פ שלא פירש בו אחריות נכסים ואע״פ שחייב מודה והרי הוא מקויים בהנפק בדף ט״ז שאין לחוש שמא כתב ללות ולא לוה שהרי אומר שם בדף כ׳ כי לוה אינו מקיים השטר אעפ״כ לא יחזיר השטר שמא פרעו וקנוניא עושין כדי לטרוף לקוחות שלא כדין ולפיכך הודה לו שהרי יש לו לטרוף בשטר אע״פ שלא פי׳ בו אחריות שהרי פסק שם רבא בדף ט״ו שאחריות שלא נפרשה טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכענין זה פסק רבינו משה בפרק י״ח דגזילה ואבידה ולקח שיטתו כרבי יוסי שם דף ו׳ ולא כרבנן למאי דקאמר רבינא שם שהוא בתראה לעולם איפוך. וכן פסק בפי״ח דלעיל כרבי יוסי בההיא דתניא שם מצא שטר כתובה בשוק אע״פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואחר כך מכר בעל נכסים והרי היא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות. ופירש רבינו יצחק משום תוספת איצטריך דאילו מנה ומאתים ק״ל שם דף י״ז הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. בד״א שנתארמלה או נתגרשה וכדברי רבי יוסי בדף ז׳ דלעיל אבל עודה תחת בעלה בין רבי יוסי בין רבנן מודו שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. משמע מכח שני פסקים הללו שהיה כתוב בספרים שלהם בפרק מי שהוציאוהו עירובין דף מ״ו הלכה כר׳ יוסי מחבריו וכן כתוב בפירוש רבינו שלמה ובפי׳ הר״ר יהודא בר אברהם גריס אף בדר׳ הלכה מחבריו שהוא היה סוף משנה וקשה לי על אותה גירסא שהרי בפ׳ כל פסולי המוקדשין בכורות דף ל״ו על מחלוקת ר׳ יוסי וחכמים פוסק שם שאין הלכה כרבי יוסי ומקשה סתם התלמוד פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מיימוני הלכות גזילה ואבידה כללו של דבר כל שטר שחוששין בו לפירעון לא יחזיר שמא נפרע החוב ואם היה חייב מודה ואיפשר שהודה בו כדי לעשות קנוניא עד שיפסידו הלקוחות או המקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידו שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע״פ ששניהם מודים ואם החזיר כשרים וגובין בהן וכל שטר שאין בו צד לחשוש לא לפירעון ולא לקנוניא ולא לשמא כתב ללות ולא לוה הרי זה יחזיר לבעליו בב״מ דף י״ט ת״ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ומדקדק שם התלמוד בזמן שהאשה מודה מיהא יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתב השובר ליתנו בניסן ולא נתנו עד תשרי והלכה היא ומכרה כתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומוציא את השובר הכתוב בניסן וטורף הלקוחות שלא כדין, שם דף פ״ח הכי גרסינן בכל הספרים ישנים ובספר רב אלפס שם אמר רבא ש״מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי׳ יורש מוחל. ולפיכך נאמנת בהחזרת שובר מגו דאי בעיא מחלה, בתוספ׳ שם בד״ה ש״מ ובתוספת פרק מי שמת בבא בתרא דף קמ״ז בד״ה המוכר דבין בהחזרת שובר בין במחלה אינה משתלמת אלא מה שקבלה אפי׳ לרבי מאיר דדאין דינא דגרמי בפ׳ הגוזל דף פ״ו וכן נמי משמע בפרק הכותב דף ק׳ גבי קריבתיה דרב נחמן וכן ראיתי בתשובת רב שר שלום גאון, בתוס׳ בד״ה ש״מ דלעיל וכן בתוס׳ פרק החובל בבא קמא דף פ״ט בד״ה כל ויש להקשות וניחוש שמא נתנה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול כמו שפירשתי במצות מקח וממכר לקמן בסימן פ״ב ותירץ רבינו יצחק דשמא לא תקנו מעמד שלשתן בכתובת אשה העומדת תחת בעלה דשמא לא תעמוד לגבות לעולם. וחולק שם אביי בדף כ׳ דלעיל ואומר שאין זו החששה כלום שאפי׳ אם יארע כך שובר בזמנו טורף ואביי לטעמיה דאמר שם דף י״ג עדיו בחתומיו זכין לו שמיום שנחתם השובר זכה בו בעל וטורף כדין. מכאן פסק רב אלפס שם שאין הלכה כאביי חדא שסתם התלמוד מקשה וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו׳ שם דף י״ט ועוד שרבא חולק עליו בדף כ׳ וכן לפני׳ בפרק המפקיד בבא מציעא דף ל״ה שאומר שם מי ששמו לו בית דין קרקע מאימתי קנויה לו לאכול פירות אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידו אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו כלו׳ משעה שנחתמה האדרכתא אע״פ שלא הגיע לידו רבה אמר מכי שלימו יומי אכרזתא פירוש שמכריזין על הקרקע אחר כתיבת האדרכתא הרי לך שרבה ורבא חולקין על אביי לפיכך אין הלכה כמותו אע״פ שהתלמוד דוחק שם בפ״ק דף י״ג לתרץ דברי שמואל כאביי אין זו כל כך תימה:

2 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

כיצד מכריז וכיצד מטפל בה בעודו בידו. ובו כז סעיפים:חייב לטפל באבידה עד שיחזירנו לרשות בעליה במקום המשתמר אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר כגון גנה וחורבה ואבדה משם חייב באחריותה החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם בשחרית אינו חייב ליטפל בה שהרי הבעלים רואים אותה אע"פ שאינו מקום המשתמר אבל בבעלי חיים לעולם חייב ליטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת ואינו צריך דעת בעלים ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואינו צריך דעת בעלים:

2 משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה פתח ↗

וְכֵן אִם מָצָא בְּהֵמָה וְהִכִּישָׁהּ נִתְחַיֵּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ וּלְהַחֲזִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ שֶׁהֲרֵי הִתְחִיל בַּמִּצְוָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב א "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמָעוֹ. לְעוֹלָם הוּא חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּהּ לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ לְמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּר כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָּה וְאָבְדָה מִשָּׁם חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ:

3 הגהות חוות יאיר פתח ↗

ומ"מ למטה בעמוד גבי תוכחה איתא כשידע שלא קיבל לא יוכיחנו עוד:

4 נימוקי יוסף פתח ↗

שלח. גבי שלוח הקן ואנן תנן חולין דף קמא. שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ד' וה' פעמים:

5 נימוקי יוסף פתח ↗

עזוב תעזוב. פריקה:

6 נימוקי יוסף פתח ↗

במיתה הכתובה בו. דהיינו בסייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטבעו:

7 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב לו:

8 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב פתח:

9 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב דוקא כאן אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם דמוכחי קראי כו' תוס':

10 נימוקי יוסף פתח ↗

תוכיח מ"מ. ואע"ג דהתם בערכין דף טז: דרשינן ליה דאפי' בעבירה אחת חוזר ומוכיחו אפילו מאה פעמים דהוכח אתא לעבירות חלוקות אפילו הכי דרשינן ליה נמי לתלמיד לרב דכולהו שמעת מינה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין כך העלו המפרשים זכרונם לברכה:

11 הגהות הב"ח פתח ↗

צ"ל באנשי ותיבת על נמחק:

12 ערכין פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ — יָכוֹל לֹא יַכֶּנּוּ, לֹא יִסְטְרֶנּוּ, וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּלְבָבֶךָ״ — שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ דָּבָר מְגוּנֶּה שֶׁחַיָּיב לְהוֹכִיחוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ״. הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מִנַּיִן שֶׁיַּחֲזוֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹכִיחַ״, מִכׇּל מָקוֹם. יָכוֹל אֲפִילּוּ מִשְׁתַּנִּים פָּנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״.

13 הגהות חוות יאיר פתח ↗

גי' חו"י א"ר טרפון תמיה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אמר ר' אלעזר בן עזריה תמיה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח אם א"ל טול קיסם מבין שיניך א"ל טול קורה מבין עיניך:

14 כתובות פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דִּמְרַחֲמִין לֵיהּ בְּנֵי מָתָא — לָאו מִשּׁוּם דִּמְעַלֵּי טְפֵי, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְּמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא.

15 הגהות חוות יאיר פתח ↗

בידוע ודאי שלא יקבל ועי' מ"ש בריש ספר שני לוחות ומ"ש עליו בקונטרס ב' ג' ה':

16 הגהות חוות יאיר פתח ↗

אע"פ שלא נאמר בקרא שהוכיחו מקמי הכי מ"מ מה שאמר יהונתן נשאל נשאל דוד הוי כתוכחה כי שאול הבין שהוא הברחה:

17 ערכין פתח ↗

עַד הֵיכָן לֹא יְשַׁנֶּה אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ? רַב אָמַר: עַד הַכָּאָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַד שֶׁיַּפְשִׁלוּ לוֹ כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו.

18 ערכין פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אׇהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא ״וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַכְסְנַאי דְּאַקְרַאי.

19 שלטי הגיבורים פתח ↗

הא דתנן במתניתין בפירקין היה בטל מסלע לא יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו וכו' הוא דומיא להא דתק פ' הגוזל בתרא שטף נהר חמורו וכו' זה בא בחביתו וזה בא בכדו ויש שם מקום עיון על מיי' כדלקמן ונראם דכשמתנה בפני ב"ד אינו צריך שיהיה התנאי עם בעל הדבר דהשתא כשמתנ' עמו לבדו מועיל שלא יוכל לומר משטה הייתי בך כיון דהוא מפסיד את שלו מתנה עמו בפני ב"ד מבעיא אלא ודאי כשמתנה בפני ב"ד מועיל אפילו לא התנה עם חבירו ולקמן יתבאר עוד בס"ד וקצת תימה בעיני על סמ"ג עשין ע"ד שכתב או שהתנה עמו בפני ב"ד דמשמע דגם בפני ב"ד צריך שיהיה תנאי עם הבעלים וצ"ע דברי סמ"ג שזכרנו לפי דעתי הם טעות סופר דהא שם באותו סימן בסמוך גבי שטף נהר חמורו כ' וז"ל ואם התנה בפני ב"ד או שאמר ליה אציל את שלך וכו' אלמא דס"ל דכשמתנה בפני ב"ד א"צ להתנות עם הבעלים עצמן ובגירסת הספרים של רבינו כתב או שהתנה עמו בפני בית דין וצ"ע: כתב ריא"ז הניח אבידתו כדי להציל אבידת חבירו שדמיה יקרין יותר אין לו אלא שכרו כשאר הפועלים הואיל והציל סתם בלי שום תנאי:

19 העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון פתח ↗

גבי עדים לא תבעי לך כו'. כיון דהוי ליה יחיד מומחה כו'. נראין דברי רבינו דהיתר דמתניתין קאי על דיין ג"כ כדתנן באותה משנה הנוטל שכרו לדון כו' אלא דמתניתין מיירי בג' דיינים דומיא דעדים דהוי תרי. וכמש"כ התוס' שם ד' כ"ח ב' ד"ה דן את הדין על הברייתא דחולין דמ"ד דמשום דתני גבי עדים משמע דבג' מיירי. ונקיט רבינו עדים דפסיקא ליה. דאפי' היכא דסגי בחד עד ג"כ רשאי ליטול שכר בטלה. משא"כ בדיין יש ספק ביחיד מומחה וקא פשיט מסוגיא דכתובות. וקרנא יחיד מומחה הוי. וכ"ת מנ"ל לרבינו דהכי הוי ולא נימא דקרנא דאין בג'. ומשום חשיבותיה דקרנא לא הזכיר הש"ס אינך תרי וכדאי' ברה"ש ריש פרק ג' משום חשיבותא דר"נ כו' וכש"כ הכא דאינך תרי מקרנא גמרי ואדעתיה סמכו. אבל באמת אנהיר לן רבינו בהבנת סוגי' דכתובות. דמקשה אקרנא והתניא מכוער הדיין כו'. וקשה ליקשי ליה אמתניתין דבכורות דתנן ונותן לו שכרו כפועל דמשמע דשרי לכתחילה. ואע"ג דיש ליישב עפ"י דעת הגהמ"י ה' גירושין פ"י אות ג'. דהא דתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מכ"מ אסור משום כעור וכמ"כ אפשר לפרש הכא. אבל שיטת הרי"ף ופוסקים דישאנה משמע דשרי לכתחילה לגמרי בלי שום חשש. ע' אה"ע סי' י"ב ס"א. ומדברי התוס' שם ד' כ"ה ב' ד"ה לא חשו. שכ' על הא דתנא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה. שאע"ג דשרי מכ"מ בעל נפש ירחק כדתניא דן את הדין כו' כולם רשאים ליקח אבל אמרו התרחק מן הכעור כו'. אין ראיה דס"ל כהגמ"י לענין הא דתנן במשנה מיאנה כו' ישאנה. די"ל דלא כתבו זה אלא על שדה מקח אבל בעדי גט שרי לגמרי ומטעם הירושלמי דמקח אפשר להתחלק משא"כ אשה ואין שנים מצוין לחטוא משום א'. ומש"ה לא כתבו התוס' כמו כן במתני' דמכ"מ אסור משום כעור אלמא דכיון דתנן ישאנה משמע לגמרי שרי. ולפי זה הא דתנן ונותן לו שכרו כפועל ודאי משמע לכתחילה. א"כ ליקשי הגמ' ממשנתינו על הא דתני' מכוער הדבר. אבל למש"כ רבינו ניחא דשקלא וטריא דכתובות אינו אלא ביחיד מומחה וידע הש"ס דקרנא דן יחידי ומשנתנו בג' כמש"כ. והנה לפי דברי רבינו היה אפשר לומר דגם לפי האמת מה שמחלק הש"ס בין בטילא דמוכח לבטילא דלא מוכח אינו אלא ביחיד מומחה. אבל תלתא אפי' בטילא דלא מוכחא שרי. כפשטא דמתניתין דתנן אם היה כהן כו' ואם היה זקן כו' וניתן לו שכרו כפועל. ולא פי' אם היה בטל מסלע נותן לו שכרו כפועל. או ליתני אם היה בטל ממלאכה כו' להכי היה לכאורה אפשר לומר דאפי' בטילא דלא מוכח שרי. וללמד זכות בזה על מנהג הפשוט ליטול שכר. אבל לא מצאתי חדוש כזה בשום פוסק. ולא עוד אלא דקשה להיפך. דהלכה פסוקה לפי סוגית הגמ' דאפילו בטילא דלא מוכחא שרי מן הדין אלא שמכוער הדבר. ולשון הרמב"ם וש"ע שם לא משמע הכי. שהרי כתבו ואם אינו ניכר אסור. אלא שהסמ"ע והאחרונים הבאים אחריו ז"ל חילקו באופני אינו ניכר מה שאסור מן הדין ומה שאינו אלא מכוער וכפי המבואר בגמ'. אבל בפוסקים ראשונים ז"ל לא נתבאר הדבר. ושטח לשונם משמע דכל שאינו ניכר אסור מן הדין וכן הרי"ף פ"א דסנהדרין כתב בזה"ל. קרנא הוי שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והכתיב ושחד לא תקח. ומסקנא אגר בטילא דידיה הוי שקיל כו' דוקא בטילא דמוכח כי הא הוא דשרי לדיין למישקל אבל בטילא דלא מוכח אסור עכ"ל. הרי שלא זכר ברייתא זו כלל. וכתב סתם אסור דמשמעו דמן הדין אסור ודיניה בטלים. וזה פלא. מיהו כשנעמוד על העיון דפרש"י ותוס' בכורות שם ובכ"מ בהא דמפרש הגמ' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. ופירשו ז"ל כמו שהוא עתה יושב בטל ואינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל. ולא נחלקו רש"י ותוס' אלא אי רואים כאילו יושב בטל לגמרי כפי' התו' או כאילו עושה מלאכה קלה כפרש"י אבל לכ"ע אינו נותן לו שכרו משלם ממלאכה הראשונה שבטל ממנה. וא"כ קשה מקרנא דתהי בחמרא ויהבי ליה זוזי והשתא נמי שקיל זוזי. מיהו יש ליישב דתהיות חמרא ג"כ אומנות נקיה וקלה כמו טירחא דישיבה בדין. ומהא יש ראיה ג"כ לפרש"י ולא כתוס' דלדעת התוס' דרואין כאלו בטל לגמרי היה צריך קרנא לפחות מיהא קצת. עכ"פ נהי דיש ליישב דעת רש"י ותוס' ז"ל. אבל דעת הרמב"ם וש"ע קשה טובא. שהרי בה' גזילה ואבידה פי"ב כתב וכן אם היה עוסק במלאכתו ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה ק' דינר לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותו מלאכה שהיה עוסק בה. וזהו כפי' התוס' וע' סמ"ע וש"ך ח"מ סי' רס"ה. וא"כ היאך כתבו לענין שכר בטלה דדיין בזה"ל אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין וא"ל תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי ה"ז מותר כו' והיינו דרב הונא ודקרנא וסתמו כמשמעו בכל מלאכה כבדה וקלה. והרי בפירוש תניא גבי דיין ג"כ כפועל בטל ולפי פירושם הוא כיושב בטל עתה ואינו דומה עוסק במלאכה ליושב בטל. אלא צ"ל דמפרשי הא דתנן גבי דיין ונותן לו שכרו כפועל ותני עלה כפועל בטל כפי' רבינו חננאל וכפי' הרי"ף בתשובה דה"פ שאין אומרים לשלם המלאכה שבטל ממנה בחריפות אלא כמו שהיה יושב בטל ולא נמצא לו לעסוק בה והיה משתכר ברווח מועט. זהו כלל דעת ר"ח ז"ל. אלא שכתבו משמו ז"ל בזה"ל דבשאר ימות השנה נותנין בתפירת בגד חצי סלע והוא עתה בשעת הרגל ותופר בגד בסלע אין אומר לו קבל שכר כמה שתנוח למלאכה זו שאתה מקבל עליו סלע אלא כאותו שכר חצי סלע שהיה נוטל בשאר ימות השנה כו'. ומשמע דאפי' יש לו בגד לתפור והוא בשעת הרגל וכבר היה נותנים לו סלע מפסיד חצי סלע. ויפה תמהו התוס' בכורות דהוא כהלכתא בלא טעמא. ועוד הרבה קושיות ע"ש. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דה"פ שאם היה עומד בעת שיכול להיות שהיה נוטל שכר מלאכה הרבה. מכל. מקום אינו נוטל שכר מלאכה הרבה. אלא מה שמפסיד בברור. והיינו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה שהוא כעת בטל ומשתכר במועט. והטעם משום דבעינן בטילא דמוכחא והוא הוא סוגיא דכתובות. אבל כ"ז באופן שאין לו כעת מלאכה ברורה משא"כ אם היה עוסק במלאכה ומפסיד סלע בברור נותן לו סלע וכעובדא דקרנא. וכ"ז בדיין דתנן ונותן לו שכרו כפועל ולא תנן אם היה בטל מסלע שפיר יש לפרש שהיה בטל באותו שעה ואין ריוח ברור לפניו מיהו בב"מ בהא דאבידה א"א לפרש הכי שהרי בפי' תנן היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. והיינו דמקשי הש"ס שם והא לא בטיל מינה כגי' הרי"ף שם. וזהו הלשון ליתא בד' ס"ח גם ברי"ף ע"ש ולא בבכורות. והיינו משום דבד' ס"ח ובמס' בכורות פי' כמשמעו כמש"כ כמו שהיה בטל. דבאמת מיירי דבטל היה ממלאכה ולא הפסיד יותר בברור אבל אם היה מפסיד בברור לא נזכר בגמרא שישומו מה שיושב עתה בטל ואינו עוסק במלאכה. אבל הכא באבידה מקשי שפיר והא לא בטיל מינה וא"א לפרש הכי ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וכפרש"י שבטל עתה. דאינו דומה עוסק במלאכה ליושב בטל. וכי תימא אכתי מ"ש דבדיין אי היה בטל מסלע בברור משלם לו כעוסק במלאכתו. ובהשבת אביד' אפי' בטל מסלע בברור משלם לו כיושב בטל עתה. איברא ודאי אין שום נ"מ ומה לי מצות השבת אבידה או מצות ישיבה בדין או העדת עדות. וע' שבועות ד"ל א'. דחד דינא לכולהו. אנא בבכורות מיירי שמתנה הדיין עם הבעלי דברים ובאמת בהשבת אבידה ג"כ יכול להתנות בב"ד או עם בעל אבידה ולומר איני רוצה לישב בטל. אלא שאם לא התנה אינו משלם בע"כ אלא כיושב בטל. ובמתני' דבכורות לא מיירי אם לא התנה הדיין. ובאמת אם לא התנה פליגי האחרונים ז"ל. ולדעת הט"ז סי' ט' אינו משלם כלל ע"ש מילתא בטעמא ולדעת הסמ"ע באמת משלם כפועל בטל עתה. אלא דלא מיירי מתני' רק בהיתר נטילת שכר מה שרשאי לקבל מהבע"ד. וכמו ברישא אם היה כהן כו' ולפי זה הפי' צ"ל הא דלא מקשה אקרנא לפי דס"ד דקרנא הוי בטלא דלא מוכח מהא דתניא בבכורות כפועל בטל. היינו משום דידע הש"ס דקרנא הוי בטילא דמוכח. אלא דס"ד דיחיד מומחה אסור לעולם. ובהא הוא דתני' מכוער הדיין כו' ומשני דברייתא מיירי בבטילא דלא מוכח ומכ"מ ס"ל דשרי ע"פ דין וע"כ פליגא על הברייתא כפועל בטל דס"ל דבלא מוכח אסור. ומעתה פסק הרי"ף והרמב"ם וש"ע כאותה ברייתא דאי' בדוכתא. ואביי מפרשה דאם אינו ברור ההפסד אסור לגמרי. וא"כ מבואר הדין דבין דיין יחד מומחה ובין דיין בתלתא בטילא דמוכח שרי לכתחילה והיינו דקרנא ובטילא דלא מוכח אסור ממש והיינו ברייתא דפועל בטל דמיירי אפי' בג' כמש"כ ודלא כברייתא דמכוער הדיין. ומש"ה אם לא היה עוסק במלאכה אינו נוטל אלא כשכר הפחות דמוכחא שימצא בשוק. ומה שנהגו כהיום ליטול שכר אפי' בטלא דלא מוכח יפה כ' הגאון האורים סי' ט' שכ"ז אינו אלא בדיין שאינו פונה מעסקיו בשביל הדין. אבל רוב דיינים בזמנינו עיקר עסקיהם הוא. ואי לא היה נוטלים שכר ד"ת. היו פונים לעסקים אחרים. וה"ז שכר בטלא דמינכר:

20 נימוקי יוסף פתח ↗

של אותה מלאכה. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות ממלאכה כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו ובמאי דשקיל במלאכה קלה יהיב ליה שהוא עצמו נוח לו בכך ושלו קודם מיקרי ור"ח ז"ל פירש דכי אמרינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ה"ק כשעה שבטל ממנה כשהוא משתכר בזול כדי שלא ישב בטל ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ושהה בחזרתה השיעור שהיה מרויח סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה משתכר בשיעור חזרה זו אלא חצי סלע וכן פי' הרב אלפסי ז"ל בתשובה וטעמא דמילתא דמשערינן ליה כשער הזול כ' הרנב"ר ז"ל דכיון דמדעתא דנפשיה עבד שהרי כיון שלא היה שם ב"ד לא היה מחויב להתבטל מן הסלע שהרי שלו קודם כדתנן במתני' אלא מצוה בעי למעבד לפיכך הטילו חכמים פשרה זו וא"ת כיון דמדעתיה עבד למה נותן לו כלום והא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ופטור אע"ג דאית ליה פסידא דבהדיא אמרינן בכתובות דף קז: ובנדרים דף לג. דפורע חובו של חבירו פטור משום דמבריח ארי בעלמא הוא תירץ הרמב"ן ז"ל דכה"ג ממונא דמטא לידיה דבעל אבדה הוא ודמי לפועל שעושה מלאכה בשל חבירו דנותן לו מה שההנהו אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דבעל חובו מידי אלא שנמחל חובו ונסתלק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חברו הוא ואע"ג דאית ליה פסידא פטור:

22 הגהות חוות יאיר פתח ↗

עי' מ"ש לקמן סימן תקמט:

22 הגהות הב"ח פתח ↗

נ"ב סהדי:

23 הגהות הב"ח פתח ↗

תיבת עמו נמחק:

24 נימוקי יוסף פתח ↗

אבל לא לטעון. בגמ' מפרש:

25 נימוקי יוסף פתח ↗

גמ' תנו רבנן כולכם חייבין בכבודי. מאני ה' יליף אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו:

26 הגהות חוות יאיר פתח ↗

עי' תוס' דלאו בשונא דקרא איירי:

26 נימוקי יוסף פתח ↗

כדי לכוף את יצרו. כתב הרמב"ן ז"ל דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנן בפרק ערבי פסחים דף קיג: כגון דחזא ביה דבר ערוה יחידי דמצוה לשנאותו ולמה יכוף את יצרו אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה אסורא כי סני ליה:

27 נימוקי יוסף פתח ↗

ת"ר כי תראה יכול מרחוק. וחייבתו התורה לילך לשם:

1 גמ' תניא מצא טלית באסטרטיא קרדום באסטרטיא דף לא. פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבדה טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה רועה בין הכרמים אין זו אבדה ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבדה ראה מים שוטפים ובאים ה"ז גודר בפניהם:

2 אמר רבא דברים כג לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע:

3 החזירה וברחה החזירה וברחה וכו'. ואימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני אמר רבא השב אפילו מאה פעמים משמע תשיבם אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מכל מקום והיכא דאהדרה לדוכתא דמינטרא לא צריך דעת בעלים דאמר מר הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה לבעלים שהרי ריבתה תורה השבות הרבה

4 דברים כב שלח תשלח שלח אפילו מאה פעמים תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח

5 שמות כג מכל מקום עזוב תעזוב אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין תלמוד לומר תעזוב מכל מקום דברים כב הקם תקים אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין ת"ל תקים מ"מ

6 דף לא: במדבר לה מות יומת אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול ת"ל יומת מ"מ וכן הכה תכה

7 דברים כד השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין משכנו שלא ברשות בית דין מנין תלמוד לומר תשיב מכל מקום וכן שמות כג חבול תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין תלמוד לומר תחבול מכל מקום והני תרי קראי למה לי חד לכסות יום וחד לכסות לילה

8 דברים טו פתוח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת"ל תפתח מכל מקום דברים טו נתון תתן אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת"ל תתן מ"מ דברים טו הענק תעניק אין לי אלא שנתברך הבית בגללו לא נתברך הבית בגללו מנין ת"ל תעניק מ"מ

9 דברים טו והעבט תעביטנו אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין ת"ל תעביטנו מ"מ זו דברי רבי יהודה אבל חכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו ומה אני מקיים תעביטנו דברה תורה בלשון בני אדם

10 ויקרא יט הוכח תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין תלמוד לומר תוכיח מ"מ.

11 גרסינן בפרק במה בהמה יוצאה דף נד: כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו על אנשי עירו ולא מיחה נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו ולא מיחה נתפס על כל העולם כלו אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא מיתפסי אכולי עלמא.

12 גרסינן בערכין ערכין דף טז: ת"ר ויקרא י״ט:י״ז לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא תכנו ולא תסטרנו ולא תקללנו תלמוד לומר בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר ומנין לרואה דבר מגונה בחבירו שחייב להוכיחו תלמוד לומר הוכח תוכיח הוכיחו ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחו תלמוד לומר תוכיח יכול אפילו פניו משתנין תלמוד לומר ויקרא י״ט:י״ז לא תשא עליו חטא

13 תניא א"ר טרפון תמיה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח אמר רבי עקיבא תמיה אני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל ברבי וכל שכן שהוסיף בי אהבה לקיים מה שנאמר משלי ה אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.

14 גרסינן בפרק שני דייני גזירות דף קה: אמר אביי האי צורבא דרבנן דרחמי ליה בני מאתיה לאו משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא.

15 ובפרק הבא על יבמתו דף סה: אמרינן א"ר אלעא משום ר' יהודה בר"ש כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע ר' אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך:

16 ערכין טז: עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי ר' אליעזר אומר עד הכאה ורבי יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה אמר ר' יוחנן ושלשתן מקרא אחד דרשו שנאמר שמואל א כ׳:ל׳ ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו מאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול ביהונתן ומאן דאמר עד קללה דכתיב שמואל א כ׳:ל״ג לבשתך ולבושת ערות אמך ומ"ד עד הכאה דכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו ומ"ד עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה שאני התם אגב חביבותא יתירתא דהויא ליה ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי.

17 עד היכן לא ישנה אדם מאכסנאי שלו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד שיפשילו כליו לאחוריו וכל כך למה דאמר מר אכסנאי פוגם ונפגם.

18 ערכין טז: אמר רב יהודה אמר רב מנין שלא ישנה אדם מאכסניא שלו מן התורה שנאמר בראשית י״ג:ג׳ אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה ר' יוסי בר' חנינא אמר מהכא בראשית י״ג:ג׳ וילך למסעיו מאי בינייהו איכא בינייהו אכסניא דאקראי:

19 מכילתין דף לא: היה בטל מן הסלע וכו' לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל תנא כפועל בטל והא לאו בטל הוא

20 אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה:

21 אם יש שם ב"ד מתנה עמו בב"ד כו'.

22 איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור באפי בי תרי אתו לקמיה דרבא א"ל זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמייהו א"נ דף לב. תרי מגו תלתא א"נ תרי דפלגת קמי בי תלתא א"ל מנא לך הא א"ל דתנן אם יש שם בית דין מתנה עמו בבית דין א"ל מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתן למר הכא אנא דידי שקלי גלוי מילתא בעלמא הוא בתרי סגיא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני בית דין אמר ליה אביי ולאו אתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה בית דין מומחין אבל היא צריכה בית דין הדיוטות:

23 מתני' מצאה ברפת אינו חייב בה ברה"ר חייב בה היתה בבית הקברות הרי זה לא יטמא לה אם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר הרי זה לא ישמע לו פרק וטען פרק וטען אפילו ד' וה' פעמים חייב שנאמר שמות כ״ג:ה׳ עזוב תעזוב עמו הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו היה זקן או חולה חייב.

24 מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר"ש אומר אף לטעון רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנאמר שמות כג תחת משאו משאוי שהוא יכול לעמוד בו:

25 גמ' ת"ר הרי שאמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל ויקרא י״ט:ג׳ איש אמו ואביו תיראו וגו' כולכם חייבין בכבודי:

26 מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון פרישנא מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר תנינא להא דת"ר פריקה בחנם טעינה בשכר ר"ש אומר זה וזה בחנם וקי"ל כרבנן דף לב: ת"ר אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו ושונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא שבעכומ"ז שניהן אוהבין שניהן שונאין מצוה לפרוק משום צעב"ח:

27 דף לג. ת"ר דברים כב כי תראה יכול מרחוק ת"ל כי תפגע או כי תפגע יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה הא כיצד ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס תנא ומדדה עמו עד פרסה אמר רבה בר רב הונא ונוטל שכר:

28 ר' יוסי הגלילי אומר אם היה

1 נימוקי יוסף פתח ↗

ג' ימים. מפרש בגמרא לפני עלות השחר גם לאחר שחשכה דאילו ביממא ממש אפילו ימים טובא מאי איריא שלשה ואילו בליליא ממש אפילו חדא שעתא נמי :

2 טור פתח ↗

כיצד מצות השבה אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו לא הגיעו לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם כתב הרמב"ם ז"ל החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם שחרית אינו חייב ליטפל בה יותר שהרי רואים הבעלים אותה ואפילו שהוא מקום שאינו משתמר בד"א בדבר שאין בן רוח חיים אבל בעלי חיים לעולם חייב ליטפל בהן עד שיחזירנה לרשות בעלים ע"כ: החזיר הבהמה לרשות הבעלים וברחה אפילו כמה פעמים חייב להחזיר: ואם אינו מכיר את הבעלים מכריז עליה ותניא בראשונה כל מי שמוצא אבידה מכריז עליה שלש רגלים ואחר הרגל האחרון שבעת ימים משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משרבו האנסין שאמרו שכל מי שמוצא אבידה היא למלך התקינו שיהא מודיע לשכניו ומיודעיו ודיו והיכא דליכא למיחש להאי אונסא צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות: וכיצד מכריז מזכיר שם האבידה ואומר חפץ פלוני מצאתי ואינו חושש לרמאין שבקל ימצאו סימן כיון שמזכיר שם האבידה שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק ותניא בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימן ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו הכא עדים שאין רמאי אתה וטול: והאידנא כולהו בחזקת רמאין והרמב"ם כתב אפילו בסימן מובהק אין מחזירין לו עד שיביא עדים שאינו רמאי וא"א הרא"ש ז"ל כתב שא"צ עדים אלא כשאינו נותן סימן מובהק אבל אם נתן סימן מובהק חייב להחזיר לכל אדם: מדה ומנין ומשקל ומקומה חשיבי סימן מובהק: באו שנים וכל אחד נתן סימן מובהק לא תנתן לשום אחד אלא תהא מונחת עד שתתברר בעדים: נתן האחד סימן מובהק ואחד הביא עדים ינתן לבעל העדים אפילו אינן מעידין שנפלה ממנו אלא מעידין שהיא שלו מחזיקין לה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה: נתנו שניהם סימנים ואחד מהם הביא עוד עד אחד ואפילו אם העיד שראה שנפל ממנו עד אחד כמאן דליתיה ותהא מונחת עד שיתברר ומיהו א"א הרא"ש ז"ל כתב אותו שהעד מעיד כנגדו ישבע דלא גרע משאם היתה בידו והיה אחד אומר שלי הוא והיה העד מסייעו ואם ישבע יתבטלו דברי העד ואם לא ישבע ינתן לבעל העד: הביא אחד עדי אריגה והשני הביא עדים שנפלה ממנו ינתן למביא עדי נפילה דשמא הא' מכרה לזה: אחד אומר מדת ארכה והשני מדת רחבה תנתן למדת ארכה שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיתה ביד הבעלים אבל מדת ארכה אינו יכול לשער: אחד אומר מדת ארכה ורחבה כל אחד בפרט והשני אומר מדת האורך והרוחב ביחד ואינו יודע כל אחד לבדו כמה היא ינתן למדת ארכה ורחבה בפרט: אחד אומד מדת ארכה ורחבה והשני אומר מדת משקלה ינתן לבעל המשקל שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוי סימן מובהק: הכריז או הודיע לשכניו ולא באו הבעלים תהא מונחת עד שיבוא אליהו: וכל זמן שהיא אצלו כתב הרמב"ם ז"ל שהוא שומר שכר עליה מפני שצריך ליטפל בה וכל זמן שמטפל בה הוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה וזהו שכרו ור"י ז"ל כתב שאינו אלא שומר חנם עליה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל: כל זמן שהאבידה אצלו צריך ליטפל בה שלא תפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט צריך ליטפל בו: מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא שתתקלקל ולא ינערה במקל ולא בשנים אלא אחד מנערה בידו בד"א בשל פשתן אבל צמר הניעור קשה לה כך פירש רש"י ורב אלפס פירש להיפך דבשל פשתן הניעור קשה לה ושוטחה על גבי מטה לצרכה לבד ולא לצרכו אפילו אם גם היא צריכה לאותו שיטוח ואם יש לו אורחים לא ישטחנה בפניהם אפילו לצרכה לבד שמא תגנב: כלי עצים ישתמש בהן לצרכן מעט כדי שלא ירקבו כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא ע"י האור ופירש רש"י שלא ישהו החמין על גבי האור כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמץ שמשחירין מגרפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מצא כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבוא אליהו וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר אין צריך ליטפל בהן שיבוא הוא ויטפל בשלו: מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום כדי שלא יתעפשו ואם אינו יודע לקרות בהן גוללן אחת לל' יום ולא ילמוד בהן דבר שלא למד מעולם מפני שצריך עיון רב ויבוא להשהותו לפניו יותר מכדי צורך הספר ולא יקרא פרשה וישנה ולא יתרגם ולא יפתח בו יותר מג' דפין ולא יהיו ב' קורין ביחד בענין אחד שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן אבל בשני עניינים קורין אבל ג' אפילו בשני עניינים אין קורין כך פרש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל פירש בהיפך דשנים קורין בענין אחד ולא בשני עניינים וג' אפילו בענין אחד אין קורין: וכן הדין נמי במי שהפקידוהו ספר ואין הבעלים בעיר: מצא בעלי חיים שצריך להוציא עליהם הוצאות אם הוא דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם י"ב חדש מיום ששוכרן ולוקח שכרן ומאכילין ואם יעלה שכרן יותר ישמרנו לבעלים וכן תרנגולת שהיא מטלת בכל יום ביצים מטפל בה שנים עשר חודש עגלים וסייחין במקום מרעה ג' חדשים שלא במקום מרעה שלשים יום אווזים ותרנגולים קטנים שלשים יום גדולים שלשה ימים מכאן ואילך שם דמיהם ומניחם ופירש רש"י מוכרן בב"ד ומניח הדמים אצלו והרמ"ה כתב שיכול לשומם בעצמו אבל ב"ד מיהא צריך ור"י ז"ל מפרש שיכול לשומם בעצמו בלא ב"ד ונוטלן באותן הדמים וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב שם דמיהם עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות כדרך כל השם בהמה לחבירו למחצית שכרה: ותפילין אין צריך לשמרם אלא מוכרן מיד מפני שמצויין בכל פעם לקנותם וכן פירות שהתחילו לירקב וכן כל כיוצא בהן מוכרן מיד: מה יעשה בדמים ישתמש בהן לפיכך הוא שומר שכר עליהם אפילו אם לא נשתמש בהן: בד"א בדמי אבידה מפני שטרח ליטפל בה אבל מצא מעות או אפילו חפץ ולא היה לו בו שום טורח לשמרו אינו רשאי להשתמש בהן לפיכך אינו עליהם אלא שומר חנם וכן מי שהפקידו אצלו מעות של יתומים לא ישתמש בהן והוא שומר חנם עליהן: והרמב"ם ז"ל כתב שהוא חייב באונסין על דמי אבידה וזהו לשיטתו שכתב שהוא שומר שכר על האבידה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ולאחר שישתמש במעות לכולי עלמא חייב באונסין שהוא שואל עליהן: כתב הרמב"ם ז"ל כל אותן הימים שהוא מטפל בהן אם האכילם משלו נוטל מהבעלים ויראה שנוטל בלא שבועה ע"כ: המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם שאם יצטרך לישבע יניחנה ולא יחזירנה לבעלים ואפילו אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורין יחד שאי אפשר לימצא זה בלא זה וזה אומר לא מצאתי אלא אחד או שאומר שנים מצאתי והחזרתי לך אחד אין צריך לישבע:

2 בבא מציעא פתח ↗

הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא, אֵימָא: ״הָשֵׁב״ חֲדָא זִמְנָא, ״תְּשִׁיבֵם״ תְּרֵי זִמְנֵי! אֲמַר לֵיהּ: ״הָשֵׁב״ אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים מַשְׁמַע, ״תְּשִׁיבֵם״ אֵין לִי אֶלָּא לְבֵיתוֹ, לְגִינָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּשִׁיבֵם״, מִכׇּל מָקוֹם. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּמִינַּטְרָא, פְּשִׁיטָא. אִי דְּלָא מִינַּטְרָא, אַמַּאי?

3 נימוקי יוסף פתח ↗

לא צריך דעת בעלים. לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת:

7 נימוקי יוסף פתח ↗

ברשות ב"ד. שצעק עליו בב"ד ושלחו שלוחם לתפוש מטלטלין דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמרינן לקמן בפרק המקבל דף קיג: בשליח ב"ד הכתוב מדבר:

8 נימוקי יוסף פתח ↗

מתנה מועטת. אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה:

9 נימוקי יוסף פתח ↗

יש לו ואינו רוצה להתפרנס. בפרק מציאת האשה מפרש לה בכתובות דף סז::

19 נימוקי יוסף פתח ↗

היה בטל מן הסלע וכו' והא לאו בטל הוא. שהרי טורח בהשבה וכבר פירשתי במתני' דאע"פ דאם היה יושב בטל חייב להחזיר בחנם מ"מ השתא שהוא בטל מן הסלע אינו חייב להחזיר בחנם דשלו קודם אלא שנותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול ולהתרפות ממלאכתו ולישב בטל אבל השתא דלאו בטל הוא אכתי שלו קודם:

22 המאור פתח ↗

דף לח ע"ב אמר רבא מדברי שניהם נלמוד צער בע"ח דאורייתא וכיון דרבי יוסי הגלילי הוא דאית ליה צער בע"ח דרבנן ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה היה לו לרי"ף ז"ל לפרש משנתינו ששנינו הלך וישב לו אמר ליה הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור מאי פטור בחנם וחייב בשכר וכן ההוא דת"ר שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא עובד כוכבים אשונא דמתני' קאי ולא אשונא דקרא כדאוקמא בגמ' ודברי הרי"ף ז"ל שכתב הדברים סתומים כפשוטן קרובים להטעות:

22 נימוקי יוסף פתח ↗

פלג. הסחורה ולא מעות אלא דבר הצריך שומא:

23 נימוקי יוסף פתח ↗

היתה בבית הקברות. והוא כהן:

26 הגהות מאלפס ישן פתח ↗

נ"ב טעמייהו דרבנן דאי ס"ד כר"ש לכתוב טעינה ולא בעי פריקה דמה טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא תסרון כיס חייב פריקה דאית בה צער בע"ח ואית בה חסרון כיס לא כ"ש אלא למה כתבה רחמנא אלא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר:

« רי"ף בבא מציעא ט״ז ע״ב רי"ף בבא מציעא י״ח ע״א »