רש"י על סוטה ל״ב

1 והכא במאי עסקינן - דקתני עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה כר' נחמיה ועל כרחיך דבזה אחר זה איצטריך עיקר לאשמועינן דאי בבת אחת מאי הלך אחר רוב דיעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה אלא בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הויא הילכך אפי' בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי לה:

2 ותרצה לדרבי נחמיה הכי כו' - דהא דאמרן לעיל ועשו שתי נשים באיש אחד כו' לאו סיפא דמילתיה דרבי נחמיה הוא אלא פירושא דמילתיה הוא דאנו פרשין לה הכי:

3 כי פלגא ופלגא דמי - כלומר כי חד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמיה אספיקא ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדם ואתא ברישא הוה ליה כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתניתין דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול:

4 ותרתי בפסולי עדות למה לי - למתני מתני הלך אחר רוב דיעות:

5 לחומרא - שתשתה:

6 לקולא - להקל מעליה שלא תשתה:

7 לא אזלינן - בתר רוב דיעות בפסולי עדות והיכא דשתים אומרות נטמאת ואחד אומר לא נטמאת כיון דאיכא הכחשה כל דהו נימא אוקי האי לבהדי הנך ואוקי מילתא אספיקא ותשתה קא משמע לן:

8 מתני' אלו נאמרין בכל לשון גרסינן:

9 פרשת סוטה - מה שהכהן אומר לה ולא אמרי' צריך לאומרה בלשון הקודש כדרך שנכתב ובספרי אמרי' דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן ה"א ניגמר מיבמה בקל וחומר ומה יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש סוטה חמורה לא כל שכן:

10 ווידוי מעשר - בשנה השלישית בערתי הקודש מן הבית דברים כו שהוא מוציא כל מעשרותיו ומבערן מביתו ואין יכול עוד להשהותם ונותן מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים ומעשר שני של שתי שנים שעברו מעליהו לירושלים עכשיו אם לא העלהו ומתוודה בערתי הקדש זה מעשר שני וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ואומרו בכל לשון כדיליף לקמן ולא אמרינן בלשון זה הזקיקו הכתוב לאומרה בלה"ק:

11 ושבועת העדות ושבועת הפקדון - בכל לשון שהשביעוהו וכפר ולא הודה חייב קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות ואשם גזילות בשבועת הפקדון:

12 ואלו נאמרין בלה"ק - ולא אמרינן נגמר מהנך דלעיל שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם ואין צריך לאומרן בלה"ק כדכתיב בכולהו משום דבהני כתיב עיכובא:

13 מקרא ביכורים - שהיה קורא מארמי אובד אבי עד סוף כל הפרשה:

14 וחליצת יבמה - היא אומרת מאן יבמי וגו' והוא אומר לא חפצתי לקחתה ואחר החליצה היא אומרת ככה יעשה לאיש וגו':

15 ברכות וקללות - שאמרן יהושע וישראל. בהר גריזים והר עיבל:

16 ברכת כהנים - נשיאות כפים:

17 ברכת כהן גדול - ביום הכפורים אחר עבודת היום שלפני ולפנים היה קורא בתורה את הפרשה ומברך שמנה ברכות כדמפרש במתניתין:

18 ופרשת המלך - מפרש בסוף פירקא והיא פרשת הקהל:

19 ופרשת עגלה ערופה - ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל וגו' דברים כא:

20 פרשת משוח מלחמה - שם כ והיה כקרבכם אל וגו' שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם וגו:

21 כיצד - כמו מנין:

22 ולהלן הוא אומר - בברכות וקללות של הר גריזים ולקמן מפרש התם גופיה מנא לן:

23 אינו צריך - ללמדה בגזרה שוה שמעצמה היא למידה:

24 וענתה ואמרה ככה - דמשמע כלשון זה תאמר:

25 שבשומרון - אצל שומרון:

26 למטה באמצע - בין שני ההרים:

27 מכאן ומכאן - על ההרים:

28 הפכו - הלוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כל הארורים היו אומרים תחלה בלשון ברכה:

29 אלו ואלו - שבהר גריזים ושבהר עיבל והא דכתיב ואלה יעמדו לברך לא שהיו השבטים מברכין ומקללין אלא הלוים העומדים בין שני ההרים הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה:

30 הביאו את האבנים - כדכתיב ובנית שם מזבח וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב:

31 ונטלו את האבנים - סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים כדכתיב והעלית עליו עולות שם כז:

32 ולנו במקומן - בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים:

33 גמ' ה"ג - ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה:

34 אל האשה - משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון:

35 על מה היא שותה - כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה:

36 ובמה היא שותה - בכלי מאוס במקידה של חרש:

37 ועל מה נטמאת - מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שעל ידי כך באות לידי וצבתה בטנה:

38 ובמה היא נטמאה - משמיעין אותה הלכות המים המאררים על איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה והיא מזידה וברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה:

39 וכל כך למה - לנו להודיע בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים יחזקאל כ״ג:מ״ח אלא הך למה:

40 שלא להוציא לעז - שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה גם כן לא היו בודקים אותי:

41 ה"ג וידוי מעשר מנלן דכתיב ואמרת וגו' ויליף אמירה אמירה מסוטה:

42 א"ל רב זביד לאביי ונילף אמירה אמירה מלוים א"ל דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה:

43 שבחו - לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי דברים כ״ו:י״ג היינו שבח עצמו:

44 בקול נמוך - מדלא כתיב ביה ענייה:

45 וגנותו - כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע:

46 מפני מה תקנו - שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע שמואל א א:

47 שלא לבייש את עוברי עבירה - המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם:

48 שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה - לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש:

49 צערו - צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים:

50 טמא טמא יקרא - כלומר סורו מעליו שטמא הוא:

51 והאיכא כו' - כלומר והרי יש סימנים אחרים להכירה:

52 למעלה מחוט הסיקרא - דכתיב ויקרא ד על קרנות ובעולה לא כתב קרנות והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא וכן שאר כל הדמים:

53 התם כהן - לחודיה הוא דידע ולא שאר כל העולם ואין בשת בכך:

54 מכסיא - הנקבות של נקבה:

55 באליה - בזנב ולא ניכר:

56 שעירה מאי איכא למימר - שאין לה זנב וניכר הנקבות:

57 דאיבעיא ליה לאתויי כשבה - אם היה לו בשת שהרי כל החטאות של יחיד רצה כשבה רצה שעירה חוץ מחטאת עבודת כוכבים שכתיב בה עז בת שנתה בפרשת שלח לך אנשים:

58 התם נייתי וניכסיף - הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה:

59 ככתבה - בלשון הקודש:

60 הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו - פלוגתא היא במסכת ברכות דף טו.: