תוספתא כפשוטה על סוטה ח׳:ז׳

7 73-75. ר' שמעון או' על הסיד כתבו. כיצד, כירוהו וסדוהו בסיד וכתבו עליו וכו'. וכע"ז גם בד ובכי"ע. ולפ"ז ברור שהמחלוקת היא אם כתבו על אבני המזבח תחת הסיד, או על גבי הסיד, כשיטת הבבלי. ושמא צ"ל: כירוהן וסדוהן בסיד וכתבו עליו כלומר, על הסיד וכו'. והכוונה שלר' יהודה כתבו על אבני המזבח והסיד הרי היה רק בין אבן לאבן, כמו שאמרו בירושלמי הנ"ל, אבל לר' שמעון כתבו על הסיד, והיינו על הסיד שעל האבנים, וכיירו וסדו את האבנים, כדי שהכתב ייראה מרחוק וכמו שכתבנו לעיל וכתבו על הסיד וכו', והוא כמסורת המכילתא לדברים והירושלמי הנ"ל בשינוי שמות החולקים.

8 78-79. אם אתם חוזרין בכם, אנו מקבלין אתכם. רש"י ל"ה ב', תוס' שאנץ שם תוספות איוורא, עמ' צ"ט. ובמכילתא לדברים שהעתקנו לעיל שו' 66–71, סד"ה אבל בירושלמי: כל הרוצה לקבל ימין יבוא ויקבל. ועיין הגירסא בבבלי שם.

9 80-82. באותו היום עברו מי הירדן ובאו אל הר גרזים וכו'. בבלי ל"ו א'. ובפירוש רבינו מיוחס לס' דברים, עמ' קס"ג: באותו יום עצמו שיעברו את הירדן הלכו להר גריזים. וכן שנו רבו' בתוספת'. והכוונה לברייתא שבבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ה: כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים וכו'. אבל בנוסח המשניות עם פי' הר"מ הוצ' ר"י קאפח, וכן במשנה שבמאירי: כיון שעברו ישראל את הירדן באו להר גריזים וכו'. וכן בסע"ר רפי"א: כיון שעלו מן הירדן באו להן אל הר גריזים וכו'. ולפ"ז הכוונה: מיד שעברו ישראל את הירדן באו וכו'. והוא כתוספתא כאן.

10 82-84. ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם, שבאצל אילוני מורה, שנ' הלא המה בעבר הירדן אחרי וגו'. וכ"ה בד ובמשנתנו פ"ז מ"ה ובס"ע רבה רפי"א, ויש כאן קיצור של דרש להוכיח שלא בשיטת ר' אליעזר בספרי ראה פיס' נ"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 124, ובמקבילות בירושלמי ובבבלי כאן. אבל בכי"ע ובבבלי חסר כל זה, אלא שמן ההמשך להלן מוכח שלכל הגירסאות הברייתא שלנו היא שלא כר' אליעזר הנ"ל. ובאונומסטיקון של אווזיביוס, הוצ' קלוסטרמן, עמ' 64 ובתרגום עברי חוצ' מלמד, עמ' 31, מוסר כדעת ר' אליעזר. ועיין מ"ש להלן הערה 26.

11 85. יותר מששים מיל. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל, ובכי"ע: מהלך ששים מיל. ובבבלי סנהדרין מ"ד א': דרש ר' שילא וכו' אני אמרתי והיה בעברכם את הירדן דברים כ"ז, ד', ואתם ריחקתם ס' מיל. אוקים רב אמורא עליה ודרש וכו'. וכבר העירו בתוספות שם במקומו ד"ה ואתם: ר' שילא דהכא סבר דקראי כר' אליעזר, והיה לו ליהושע לעשות כן. ויש שטענו שדווקא אצל יריחו היו שני הרים קרובים זה לזה שאפשר היה לשמוע מצד אחד את הקוראים מצד השני, אבל השומרונים שמראים את ההרים אצל שכם טועים, מפני שההרים רחוקים זה מזה עד כדי כך שאי אפשר לשמוע מצד אחד את הקוראים מן הצד השני. אבל לפי המסורת של משנתנו לא טעו הכותים, אלא שזייפו את תורתם והוסיפו אחרי "אלוני מרה" דברים י"א, ל': שכם. ועל כך אמר ר' אלעזר בר' יוסי "לסופרי כותיים זייפתם את התורה ולא ההניתם בה כלום, שכתבתם אצל אלוני מורה שכם, אף אנו למדים שזה הוא הר גריזים והר עיבל שבין הכותיים" וכו' ספרי ראה פיס' נ"ו, ירושלמי פ"ז ה"ג, כ"א ע"ג, בבלי ל"ג ב'. ואמרו בירושלמי הנ"ל בסמוך: ר' אליעזר אומר אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים, שנאמר הלא המה בעבר הירדן, מן הירדן ולכן. מה מקיים ר' אליעזר הר גריזים והר עיבל? שתי גבשושיות עשו, וקראו זה הר גריזים, וזה הר עיבל. ולפי תירוץ זה קשים מאד דברי ר' שילא בבבלי סנהדרין הנ"ל שדרש שהקב"ה התרעם על יהושע שעבר על דברי משה, שאמנם מן הכתובים מוכח שההרים הם סמוכים לירדן, כדברי ר' אליעזר, וכמו שאמרו בתוספות שם, ד"ה ואתם, אבל כיצד אפשר היה לו לדעת שעליו לבנות גבשושיות ולקרא להם שמות גריזים ועיבל? ואף דברי הירושלמי נראים דחוקים מאד. ולפיכך נראה שהעקר כגירסא הראשונה של התוספות בסוטה: שתי גבשושיות היו, וקראו זה הר גריזים וכו', והכוונה שבני המקום קראו אותם כך. ועיין גם בדברי אווזיביוס הנ"ל לעיל שו' 82–84, ד"ה ואל הר שמסר, כנראה, מסורת יהודית. והמשיכו בירושלמי שם: על דעתיה דר' יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום. על דעתיה דר' אלעזר לא זזו ממקומן.

12 86-88. וכל שעמד בפניהם מיד נתרז, שנ' את אימתי אשלח לפניך וגו'. וכ"ה בבבלי ל"ו א'. ופירש"י: נתרז. נתקלקל ברעי. ובערוך ערך תרז: מיד נתרז. פי' מיד מתחלחל ומתמלא בטנו רוח, ומשלח זמורה. וכתב בעה"ש שם על דברי רש"י הנ"ל: צ"ל מתחלחל מרעי. וטעה בזה, ורש"י נקט את לשון משנתנו במכות פ"ג מי"ד: נתקלקל בין בריעי בין במים. ובבבלי שם כ"ג א': קלה = נתקלקל בין הראשונה וכו'. ופירש"י שם: נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד כלומר, לפני שהכהו וכו'. ואף לפנינו פירושו: אימתי אשלח וכו', וכל שעמד בפניהם נתקלקל ברעי מחמת האימה, וכל ברכים תלכנה מים. ואשר לדברי הערוך, ברור שהעתיק ממקור של גאונים, כפי שמוכח מן הביטוי "ומשלח זמורה", והרי הוא בעצמו בערך זמר ד' פירש את הכתוב ביחזקאל ח', י"ז אחרת, ומדבריו כאן יוצא כפירוש אבן ג'נח ועוד ליחזקאל הנ"ל. והגאונים ניסחו ע"פ המדרשות: החלחול היה נכנס להם והיו מתרפין לפני ישראל, והורגין כלומר, ישראל אותן. ובילקוט: והיו מתריזין לפני ישראל. וכן בדב"ר הוצ' ליברמן, סוף עמ' 30: ר' יוחנן אמר חתלתו הכניס בהם הקב"ה והם מתעגלים, ולא היו יכולין לעמוד במלחמה והיו מתים. ואף "חתלתו" חלחול הוא, כמו שהראה לנכון בן חיים בס' ארץ ישראל ח"ד, עמ' 126, והגוים היו מתגעלים ומתלכלכין מן הצואה, עיין מ"ש בהוספות והשלמות לדב"ר הוצאה שניה ירושלים תשכ"ה, סוף עמ' 135 ואילך. אלא שבמדרשות דרשו כן מן הכתוב דברים ב', ל"א: ראה החלותי תת לפניך, ופירשו "החלותי" שהכניס בהם חלחול, וכמו שאמר ר' ירמיה מגילה ט"ו א': ותתחלחל המלכה אסתר ד', ד' וכו' שנצרכה לנקביה. ומכאן בא פירוש הגאונים הנ"ל, ולדבריהם אין מתחלחל אלא מתנפח, דוגמת קולית של מים המחולחלת טבול יום פ"א מ"א, ועיי"ש מ"ב, כלומר, שנכנס רוח בהלל בעבועיה, ואדם מחולחל הוא כשכריסו מתנפחת מחמת הגַזים הרוח שבמעיו. וכן כותב הגאון בגיאוניקה, עמ' 4 אוה"ג, התשובות, ברכות, עמ' 140: סבור היה בלבו שמוסכן הוא ומוחלחל, ואים ישהא עצמו מסתכן. והשלימו רבותינו בין לשון המקורות, ותכופות חלחול תחילת התרזה היא.

13 89-94. עד יעבר עמך, זו ביאה ראשונה. עד יעבר עם זו קנית, זו ביאה שניה. אמור מעתה ראויין היו ישראל לעשות להם כדרך שנעשה להם על הים, אלא שחטאו. וכ"ה בד, אלא ששם: לעשות להם נסים כדרך וכו'. וכע"ז בברייתא שבבבלי ל"ו א'. אבל בכי"ע חסר כ"ז בתוספתא. ובכפו"פ פ"י, הוצ' לונץ עמ' רל"ב: תוספות כ"ה בד"ר ראויה היתה ביאה שניה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע בגבורה לבא בזרוע. ונראה שכיוון לברייתא של הבבלי והעתיק את תורפה על פי פירש"י שם, עיי"ש בפירש"י.