תוספתא כפשוטה על סוטה ח׳

1 1-3. ברכות וקללות אילו שאמרו ישראל בשעה שעברו ישראל את הירדן, שנא' והיה ביום וכו'. במשנתנו פ"ז מ"ה: ברכות וקללות כיצד, כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל וכו'. ולא נתבאר אימתי באו להר גריזים וכו'. ומפרשת התוספתא שהברכות והקללות נאמרו מיד אחרי שעברו ישראל את הירדן, עיין מ"ש להלן שו' 80–82, ד"ה באותו היום. ובירושלמי פ"ז סה"ג, כ"א ע"ג: וכדר' ישמעאל ובו' ברכות וקללות לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו. וכן מפורש במכילתא דברים מדרש תנאים, עמ' 58 במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא. ובקדמוניות היהודים ליוסיפוס ס"ה פ"א י"ט סי' 69 מפורש כדעת ר' ישמעאל.

2 4-5. כיצד עברו ישראל את הירדן וכו'. כל הברייתא בבבלי ל"ג ב'.

3 7-8. ארון הברית הברית אדון וכו'. לא השמטתי את המוקף, משום הספק הרחוק, שמא צ"ל: הברית, ברית אדון וכו'. עיין ברד"ק יהושע ג', י"א, ויש כאן פירוש.

1 12-13. ר' יוסה או' בשלשה מקומות וכו'. בבלי שם.

1 19-21. שנים עשר מיל על שנים עשר מיל היה גובהן של מים דברי ר' יהוד'. וכ"ה בבבלי ל"ד א', אלא שנוסף שם: כנגד מחנה ישראל. ובירושלמי פ"ז ה"ה, כ"א ע"ד: כתיב ועמדו המים וכו', אמר ר' יוחנן אדם קרייה, וצרתן קרייה, שנים עשר מיל מזו לזו, מלמד שהיו המים גדושין ועולין כמצד צרתן. וכי אי זה קל, המים, או אדם, המים קלין מאדם, תדע לך שהוא כן, אלא מלמד שהיו מים גדושין ועולין כיפין על כיפין. ועיין בב"ר פ"ה, ז', סוף עמ' 36, ובוי"ר פ"י, ט', עמ' רי"ז, ובהערות ר"מ מרגליות שם. ומאגדת בראשית רפי"ז משמע שעברו בשעה שכולם היו מצומצמין בין בדי הארון, ועיין רד"ק יהושע ג', י'.

2 21-22. אמ' ר' לעזר בי ר' שמעון וכי אדם קל, או מים קלים וכו'. וכע"ז בבבלי ל"ד א' הנ"ל. ועיין בירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך, והכל הוא שם מדברי ר' יוחנן.

3 24. שהיו מגרשין ועולין וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע לנכון: נגדשין למעלה וכו'. וכ"ה "נגדשין" גם בבבלי הנ"ל, וכע"ז גם בירושלמי הנ"ל. ובכי"ו ובד צ"ל: ניגדשין ונתחברו הנו"ן והיו"ד למי"ם.

4 25-27. כשלש מאות מיל, עד שראו אותם כל מלכי אומות העולם וכו'. וכ"ה "כשלש מאות" בד. ובכי"ע: שלש מאות מיל וראו אותן וכו'. ובבבלי הנ"ל: יתר משלש מאות מיל וכו'. ובירושלמי פ"ז ה"ז, כ"ב רע"א: תני ר' אליעזר בן יעקב אומר יותר משלש מאות מיל היו המים גדושין ועולין, כיפין על גבי כיפין, עד שראו אותן וכו'.

1 33-34. עודם בעבר הירדן וכו'. בבלי הנ"ל.

2 40-41. ואם אין אתם מקבלין, באין מים ושוטפין אתכם. וכע"ז בבבלי ל"ד א' הנ"ל. ועיי"ש ברש"י, ד"ה ושוטפין. ובירושלמי הנ"ל: אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות, אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם. ועיין בתוספות ל"ד א', ד"ה עודם.

1 42. עודם בירדן, אמ' להם יהושע וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל, אלא ששם חסר "והנחתם אתם תחת מצב רגלי הכהנים בירדן", אבל אף שם הפירוש כן, עיי"ש בפירש"י, ואין סדר למקרא. ושמא "והנחתם אתם" ניסוח התנא הוא.

2 50-52. ר' יהודה אומ' ר' חלפתא ואלעזר בן מתיא וחנניה בן כינאי עמדו על אותן אבנים וכו'. וכ"ה "ר' חלפתא" גם בד. אבל בכי"ע: אבא חלפתא וכו'. וכן "אבא חלפתא" מביא בשם התוספתא כאן ביוחסין השלם 22 ע"ב, 57 ע"ב. וכ"ה בירושלמי פ"ז ה"ה, כ"א ע"ד, ובבבלי הנ"ל. ובגליון הבבלי הגיהו "ר' יוסי" במקום "ר' יהודה", אבל הגירסא "ר' יהודה" מקויימת ע"י כל נוסחאות התוספתא והירושלמי הנ"ל, וכ"ה בבבלי בכי"מ, בעין יעקב ובאגדות התלמוד, ו"אבא" הוא שם תואר. ולעצם העניין, עדיין בזמן האמוראים היו מראים את האבנים האילו, עיין מ"ש זאב בכר בצופה האנגלי, סדרא ישנה, חי"ג 1901, עמ' 322 ואילך.

3 53-54. מיכן אתה מחשב כמה היה באשכול. כלומר, משוי ארבעים סאה טען איש אחד על שכמו מקרקע הירדן יהושע ד', ה', וצא ולמד מכאן משקל האשכול, שלא היו צריכים להרים אותו מן הקרקע, והיו שנים זקוקים לישא אותו במוט, כמפורש בבמדבר י"ג, כ"ג. ועיין החשבונות בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ועיין במ"ר פט"ז, י"ד, תנחומא שלח סי' ח', הוצ' בובר סי' ט"ו.

4 59-61. נמצאו ישראל לצד אחד וארון ונושאיו לצד אחד, נשא ארון את נושאיו והעבירן בירדן. חז"ל פירשו "נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה" יהושע ד', י"ח שנתקו כפותיהם לאחוריהם אל החרבה שבעבר הירדן מזרחה, ואח"כ: ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבר ארון ה' והכהנים לפני העם שם ד', י"א, כלומר נישא באויר יחד עם נושאיו. וכל הברייתא בבבלי כאן ל"ה א'. ועיין בפירש"י שם ובפירושו ליהושע ד', י"א ובפי' הרד"ק שם. ובשמו"ר פל"ו, ד': ותדע שכביכול הוא היה סובלן, בשעה שבאו לירדן שנאמר והירדן מלא על כל גדותיו יהושע ג', ט"ו, ולא היו יכולין בני קהת לעבור, מה עשה הקב"ה, סבלם שנאמר והיה כנוח כפות רגלי הכהנים שם ג', י"ג. א"ר ברכיה הארון סובל את סובליו, ולא הכהנים סבלוהו אלא הוא סבלן שנ' נתקו כפות רגלי הכהנים. ופי' במת"כ: נתקו. משמע ע"י אחר. ובמדרש במ"ר פ"ד, כ': וישלח עוזא אל ארון האלהים ש"ב ו', ו', אמר לו הקב"ה ארון נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן, דכתיב ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם, נשא ארון נושאיו ועבר וכו'. והוא ע"פ הבבלי כאן ל"ה א'.

5 61-65. נמצאת אומ' שלשה מיני אבנים הן, אחד שהעמיד משה על שפת הירדן בערבות מואב, ואחד שנתן תחת מצב רגלי הכהנים, ואחד שהעבירו עמהן. בבבלי ל"ה ב': נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בארץ מואב, שנא' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר דברים א', ה' וכו', ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, שנא' ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן יהושע ד', ט', ואחד שהקים בגלגל, שנאמר ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו וגו' שם ד', כ'. ולפי זה אינו מונה אלא שני מיני אבנים ביהושע, אחד שהקים יהושע בתוך הירדן ונשארו שם, כמבואר בכתוב, ואחד שהקים בגלגל. ופירש"י: בגלגל. לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל קיפלום והביאום לגלגל וקבעום שם. והכוונה ששלשה מיני אבנים שמשו לזכרון לבני ישראל. ועיין באור הברייתא בתשב"ץ ח"א סי' נ"ג. ובכפו"פ פמ"ז, עמ' תרמ"א, דייק מלשון התוספתא כאן שמשה הגיע עד שפת הירדן. ובירושלמי פ"ז ה"ה, כ"א ע"ד: נמצאת אומר שלשה מיני אבני' הן, אבני המלון, ואבני' שהניח יהושע תחת כפות רגלי הכהנים ואיסטליות στήλαι שנתן להן משה. אמר ר' יוחנן פשוט הוא לן ארבעה מיני אבנים הן. אמר ר' סימון בר זביד, ויאות, אין תימר אבני המלון, לשעה היה ונגנזו. אין תימר אבנים שהקים יהושע תחת כפות רגלי הכהנים, משוקעות היו במים. אין תימר איסטליות שנתן להן משה, כבר נכנסו עמהן לארץ. אלא כן אנן קיימין, באבנים שהקים להן יהושע על גב הירדן. ולפי פשוטו משמע שר' יוחנן מפרש את הפסוק יהושע ד', ח' "כאשר צוה יהושע" שלקחו י"ב אבנים לזכרון, ועוד: "וישאו וכו' כאשר דבר ה' אל יהושע" כלומר לעיל ד', ג', והן אבנים אחרות. ועיין רש"י יהושע ח', ל', ומ"ש בכפו"פ פי"א, הוצ' לונץ, עמ' רל"ח. ועיין סדר עולם רבה פי"א, הוצ' רטנר, כ"ג ע"א, ובהערה י"א שם, ועיי"ש כ"ג ע"ב, ובהערה י"ג שם. ועיין מ"ש יוסף הכהן בקדמוניות ס"ה פ"א סי' ד' 20, שם פ"א י"ט 69. ועיין מ"ש בכר בצופה האנגלי שצויין לעיל, שו' 50–52, ד"ה ולעצם. ור' יוחנן סובר כמשנתנו פ"ז סמ"ה שעל המזבח כתבו את התורה, ואבני המלון הן אבני המזבח שהקים יהושע בהר עיבל, שנטלן והביאן למלון והניחן שם, וכ"ה בתוספתא להלן. ואבני המזבח הרי נגנזו, כמפורש בירושלמי לעיל עיין מ"ש ע"ז להלן, ובעל כרחך אתה אומר שהאבנים לזכרון היו אבנים מיוחדות שהעמידן על גב =גף הירדן, והם האבנים שראו אבא חלפתא ואלעזר בן מתיא וכו', כלעיל, שו' 52. ועיין מ"ש ביפה מראה.

6 66-71. ר' יהודה אומ' על אבני מזבח כתבוה. אמרו לו היאך למדו אותן אומות העולם את התורה. אמ' להן מלמד שנתן המקום בלב כל אומה ומלכות ושלחו נטורים שלהם והשיאו את הכתב מגבי אבנים בשבעים לשון. וכן בתוספות ל"ה ב', ד"ה כיצד: בתוספתא ר' יהודה אומר על גבי המזבח כתבוה. ובבבלי שם: ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה. ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר דברים כ"ז, ח' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואח"כ סדו אותן בסיד. אמר לו ר' שמעון לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה. אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה וכו'. ר' שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו' דברים כ', י"ח, הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן. והנה בבבלי הדברים ברורים, שר' יהודה ור' שמעון מודים שכתבו את התורה על המזבח, אלא שלדברי ר' יהודה כתבו על אבני המזבח, ואח"כ סדו את האבנים בסיד, ולדברי ר' שמעון סדו ואח"כ כתבו על הסיד. ובדרך כלל היה מקובל בעולם העתיק במצרים שסדו את האבנים בסיד כדי לעשות פרסום לדבר שיראו את הכתובות מרחוק. אבל בבבל לא היו מצויות כל כך כתובות על אבנים, וכמו שאמרו בריש שהש"ר ובמקבילות: וכי אבנים יש בבבל, כלומר, אתמה. והחוקים העתיקים כגון חוקי המורבי היו כתובים על החמר, או שחקקו על הלבנים יהזקאל ד', א'. ואם היו טחים אותן בסיד לא היה מתקיים כלל, וכמו שאמרו באבות דר"ן רפכ"ד הוצ' שכטר, ל"ט ע"א: למה הוא דומה לסיד שטוח על גבי אבנים, אפילו יורדין עליו כמה גשמים אין מזיזות אותו ממקומו וכו', דומה לסיד שניטוח על גבי לבנים, אפילו יורדין עליו גשמים קימעה מיד נימוק והולך לו. ומתוך מציאות זאת נולדו כמה חילופים בין מסורת א"י ומסורת בבל, דוגמת לוחות בני שת, שבא"י מסרו שנכתבו על אבן, ובבבל על חמר, עיין מ"ש ר"ל גינצבורג בהגורן ח"ח, עמ' 41–43. ומטעם זה פירשו בבבל שאת הכתוב באבנים טחו בטיט, לשם שמירה שלא ימחה, והוא מעין גניזת הכתב. אבל בירושלמי שיטה אחרת. ועלינו להקדים מקור חשוב מאד שלא היה נודע בזמן המפרשים ז"ל. בשנת תרע"א פרסם רש"ז שכטר בסה"י לכבוד ר' ישראל לוי, עמ' 189 קטע ממכילתא לדברים מכת"י הגניזה, קטע חשוב שלא חלו בו ידי המתקנים, אלא שנשתבש, והמו"ל לא עמד על כמה דברים עיקריים, ואנו נעתיק רק את הדברים הברורים בכ"י, ונשלים את הפערים שסימן המו"ל בנקודות וכ"ה שם: ועשית את מצותו ואת חקיו דברים כ"ז, י' בחקי ברכות וקללות הכתוב מדבר וכו', ומה ת"ל ושמרתם לעשות כל החוקים דברים י"א, ל"ב הא בחוקי ברכות וקללות הכתוב מדבר כלומר, כמפורש לעיל שם בפסוק כ"ט ואילך. בו ביום עברו ישראל את הירדן ונטלו את האבנים והעבירום והעמידום וכתבו על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב דברים כ"ז, ח'. ר' ישמעאל אומר בשבעים לשון כתבו וכו'. ר' שמעון בן יוחאי א' לא כתבו עליה אלא את משנה תורת משה שנ' ויכתב שם על האבנים את משנח תורת משה וג' יהושע ח', ל"ב. ר' יוסה בן יוסי אומ' משום ר' אלעזר בן שמעון לא כתבו עליהן אלא מה שאומות רוצין, כגון כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום אם שלום תענך וג' דברים כ', י', כי תצור על עיר ימים רבים וג' שם כ', י"ט. על אבני המזבח כתבום דברי ר' יודה. ר' שמעון א' על האבנים כתבום אמ' רבי נראין דברי ר' שמעון שאמר על האבנים כתבום שנ' על האבנים דברים כ"ז, ח' מדברי ר' יודה שאמר על המזבח כתבום. שאלו על המזבח כתבום, האיך היו אומות העולם רוצין נראה שצ"ל: רואין לקרות דין שמא צ"ל: דינן. ולמטה כתוב עליהם כל הרוצה לקבל ימין יבוא ויקבל, וגנזום בו ביום. יעמדו לברך. משתכבש ותירש וכו', עיין מדרש תנאים, עמ' 58, וירושלמי כאן פ"ז סה"ג, כ"א ע"ג. נמצאנו למדים מדברי המכילתא שמחלוקת התנאים היא בפירוש הפסוק וכתבת על האבנים את כל דברי התורה דברים כ"ז, ח', שר' יהודה מפרש על האבנים, על האבנים שנזכרו בסמוך כ"ז, ו': אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' וגו' ור' שמעון מפרש "על האבנים", על האבנים שנזכרו לעיל כ"ז, ב': והקמת לך אבנים גדלות ושדת אותם בשיד, והוא מדייק מלשון הכתוב שאמר "וכתבת על האבנים" ולא אמר וכתבת עליהן, ש"מ שלא כתבו על אבני המזבח. והמסורות בשמות התנאים חולקות. ועכשיו נבין את מסורת הירושלמי, וכ"ה שם פ"ז רה"ה, כ"א ע"ד: תני על אבני המלון נכתבו דברי ר' יודה. ר' יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו. מאן דאמר על אבני המלון נכתבו, בכל יום ויום היו אומות העולם משלחין נוטריהן ומשיאין את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון שהרי הכתובת היתה גלויה, מפורסמת ועומדת. מאן דמר על אבני המזבח נכתבו, לא לשעה היו ונגנזו? עוד הוא מעשה ניסים. נתן הקב"ה בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון. מאן דמר על אבני המלון נכתבו ניחא, ושדת אותם בשיד כלומר, כשם שנהגו בכל כתובות שנעשו לשם פרסום, מאן דמר על אבני המזבח נכתבו מה מקיים ושדת אותם בשיד. בין כל אבן ואבן. וכן בחזקוני במקומו: בשיד. להשכיב השיד בין שורה לשורה, כדי לחברן זו לזו, כעניין בנין שאר האבנים. וכן פירש ביפה מראה מדעתו. ואשר למסורת התוספתא הרי, כנראה, יש כאן השפעת הבבלי, כפי שיוצא ברור מדברי ר' שמעון להלן בסמוך, עיין מש"ש.

1 73-75. ר' שמעון או' על הסיד כתבו. כיצד, כירוהו וסדוהו בסיד וכתבו עליו וכו'. וכע"ז גם בד ובכי"ע. ולפ"ז ברור שהמחלוקת היא אם כתבו על אבני המזבח תחת הסיד, או על גבי הסיד, כשיטת הבבלי. ושמא צ"ל: כירוהן וסדוהן בסיד וכתבו עליו כלומר, על הסיד וכו'. והכוונה שלר' יהודה כתבו על אבני המזבח והסיד הרי היה רק בין אבן לאבן, כמו שאמרו בירושלמי הנ"ל, אבל לר' שמעון כתבו על הסיד, והיינו על הסיד שעל האבנים, וכיירו וסדו את האבנים, כדי שהכתב ייראה מרחוק וכמו שכתבנו לעיל וכתבו על הסיד וכו', והוא כמסורת המכילתא לדברים והירושלמי הנ"ל בשינוי שמות החולקים.

2 78-79. אם אתם חוזרין בכם, אנו מקבלין אתכם. רש"י ל"ה ב', תוס' שאנץ שם תוספות איוורא, עמ' צ"ט. ובמכילתא לדברים שהעתקנו לעיל שו' 66–71, סד"ה אבל בירושלמי: כל הרוצה לקבל ימין יבוא ויקבל. ועיין הגירסא בבבלי שם.

3 80-82. באותו היום עברו מי הירדן ובאו אל הר גרזים וכו'. בבלי ל"ו א'. ובפירוש רבינו מיוחס לס' דברים, עמ' קס"ג: באותו יום עצמו שיעברו את הירדן הלכו להר גריזים. וכן שנו רבו' בתוספת'. והכוונה לברייתא שבבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ה: כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים וכו'. אבל בנוסח המשניות עם פי' הר"מ הוצ' ר"י קאפח, וכן במשנה שבמאירי: כיון שעברו ישראל את הירדן באו להר גריזים וכו'. וכן בסע"ר רפי"א: כיון שעלו מן הירדן באו להן אל הר גריזים וכו'. ולפ"ז הכוונה: מיד שעברו ישראל את הירדן באו וכו'. והוא כתוספתא כאן.

4 82-84. ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם, שבאצל אילוני מורה, שנ' הלא המה בעבר הירדן אחרי וגו'. וכ"ה בד ובמשנתנו פ"ז מ"ה ובס"ע רבה רפי"א, ויש כאן קיצור של דרש להוכיח שלא בשיטת ר' אליעזר בספרי ראה פיס' נ"ו, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 124, ובמקבילות בירושלמי ובבבלי כאן. אבל בכי"ע ובבבלי חסר כל זה, אלא שמן ההמשך להלן מוכח שלכל הגירסאות הברייתא שלנו היא שלא כר' אליעזר הנ"ל. ובאונומסטיקון של אווזיביוס, הוצ' קלוסטרמן, עמ' 64 ובתרגום עברי חוצ' מלמד, עמ' 31, מוסר כדעת ר' אליעזר. ועיין מ"ש להלן הערה 26.

5 85. יותר מששים מיל. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל, ובכי"ע: מהלך ששים מיל. ובבבלי סנהדרין מ"ד א': דרש ר' שילא וכו' אני אמרתי והיה בעברכם את הירדן דברים כ"ז, ד', ואתם ריחקתם ס' מיל. אוקים רב אמורא עליה ודרש וכו'. וכבר העירו בתוספות שם במקומו ד"ה ואתם: ר' שילא דהכא סבר דקראי כר' אליעזר, והיה לו ליהושע לעשות כן. ויש שטענו שדווקא אצל יריחו היו שני הרים קרובים זה לזה שאפשר היה לשמוע מצד אחד את הקוראים מצד השני, אבל השומרונים שמראים את ההרים אצל שכם טועים, מפני שההרים רחוקים זה מזה עד כדי כך שאי אפשר לשמוע מצד אחד את הקוראים מן הצד השני. אבל לפי המסורת של משנתנו לא טעו הכותים, אלא שזייפו את תורתם והוסיפו אחרי "אלוני מרה" דברים י"א, ל': שכם. ועל כך אמר ר' אלעזר בר' יוסי "לסופרי כותיים זייפתם את התורה ולא ההניתם בה כלום, שכתבתם אצל אלוני מורה שכם, אף אנו למדים שזה הוא הר גריזים והר עיבל שבין הכותיים" וכו' ספרי ראה פיס' נ"ו, ירושלמי פ"ז ה"ג, כ"א ע"ג, בבלי ל"ג ב'. ואמרו בירושלמי הנ"ל בסמוך: ר' אליעזר אומר אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים, שנאמר הלא המה בעבר הירדן, מן הירדן ולכן. מה מקיים ר' אליעזר הר גריזים והר עיבל? שתי גבשושיות עשו, וקראו זה הר גריזים, וזה הר עיבל. ולפי תירוץ זה קשים מאד דברי ר' שילא בבבלי סנהדרין הנ"ל שדרש שהקב"ה התרעם על יהושע שעבר על דברי משה, שאמנם מן הכתובים מוכח שההרים הם סמוכים לירדן, כדברי ר' אליעזר, וכמו שאמרו בתוספות שם, ד"ה ואתם, אבל כיצד אפשר היה לו לדעת שעליו לבנות גבשושיות ולקרא להם שמות גריזים ועיבל? ואף דברי הירושלמי נראים דחוקים מאד. ולפיכך נראה שהעקר כגירסא הראשונה של התוספות בסוטה: שתי גבשושיות היו, וקראו זה הר גריזים וכו', והכוונה שבני המקום קראו אותם כך. ועיין גם בדברי אווזיביוס הנ"ל לעיל שו' 82–84, ד"ה ואל הר שמסר, כנראה, מסורת יהודית. והמשיכו בירושלמי שם: על דעתיה דר' יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום. על דעתיה דר' אלעזר לא זזו ממקומן.

6 86-88. וכל שעמד בפניהם מיד נתרז, שנ' את אימתי אשלח לפניך וגו'. וכ"ה בבבלי ל"ו א'. ופירש"י: נתרז. נתקלקל ברעי. ובערוך ערך תרז: מיד נתרז. פי' מיד מתחלחל ומתמלא בטנו רוח, ומשלח זמורה. וכתב בעה"ש שם על דברי רש"י הנ"ל: צ"ל מתחלחל מרעי. וטעה בזה, ורש"י נקט את לשון משנתנו במכות פ"ג מי"ד: נתקלקל בין בריעי בין במים. ובבבלי שם כ"ג א': קלה = נתקלקל בין הראשונה וכו'. ופירש"י שם: נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד כלומר, לפני שהכהו וכו'. ואף לפנינו פירושו: אימתי אשלח וכו', וכל שעמד בפניהם נתקלקל ברעי מחמת האימה, וכל ברכים תלכנה מים. ואשר לדברי הערוך, ברור שהעתיק ממקור של גאונים, כפי שמוכח מן הביטוי "ומשלח זמורה", והרי הוא בעצמו בערך זמר ד' פירש את הכתוב ביחזקאל ח', י"ז אחרת, ומדבריו כאן יוצא כפירוש אבן ג'נח ועוד ליחזקאל הנ"ל. והגאונים ניסחו ע"פ המדרשות: החלחול היה נכנס להם והיו מתרפין לפני ישראל, והורגין כלומר, ישראל אותן. ובילקוט: והיו מתריזין לפני ישראל. וכן בדב"ר הוצ' ליברמן, סוף עמ' 30: ר' יוחנן אמר חתלתו הכניס בהם הקב"ה והם מתעגלים, ולא היו יכולין לעמוד במלחמה והיו מתים. ואף "חתלתו" חלחול הוא, כמו שהראה לנכון בן חיים בס' ארץ ישראל ח"ד, עמ' 126, והגוים היו מתגעלים ומתלכלכין מן הצואה, עיין מ"ש בהוספות והשלמות לדב"ר הוצאה שניה ירושלים תשכ"ה, סוף עמ' 135 ואילך. אלא שבמדרשות דרשו כן מן הכתוב דברים ב', ל"א: ראה החלותי תת לפניך, ופירשו "החלותי" שהכניס בהם חלחול, וכמו שאמר ר' ירמיה מגילה ט"ו א': ותתחלחל המלכה אסתר ד', ד' וכו' שנצרכה לנקביה. ומכאן בא פירוש הגאונים הנ"ל, ולדבריהם אין מתחלחל אלא מתנפח, דוגמת קולית של מים המחולחלת טבול יום פ"א מ"א, ועיי"ש מ"ב, כלומר, שנכנס רוח בהלל בעבועיה, ואדם מחולחל הוא כשכריסו מתנפחת מחמת הגַזים הרוח שבמעיו. וכן כותב הגאון בגיאוניקה, עמ' 4 אוה"ג, התשובות, ברכות, עמ' 140: סבור היה בלבו שמוסכן הוא ומוחלחל, ואים ישהא עצמו מסתכן. והשלימו רבותינו בין לשון המקורות, ותכופות חלחול תחילת התרזה היא.

7 89-94. עד יעבר עמך, זו ביאה ראשונה. עד יעבר עם זו קנית, זו ביאה שניה. אמור מעתה ראויין היו ישראל לעשות להם כדרך שנעשה להם על הים, אלא שחטאו. וכ"ה בד, אלא ששם: לעשות להם נסים כדרך וכו'. וכע"ז בברייתא שבבבלי ל"ו א'. אבל בכי"ע חסר כ"ז בתוספתא. ובכפו"פ פ"י, הוצ' לונץ עמ' רל"ב: תוספות כ"ה בד"ר ראויה היתה ביאה שניה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע בגבורה לבא בזרוע. ונראה שכיוון לברייתא של הבבלי והעתיק את תורפה על פי פירש"י שם, עיי"ש בפירש"י.

1 94-95. ואחר כך הביאו את האבנים, ובנו את המזבח וכו'. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע: והביאו את האבנים שהעלו מן הירדן ובנו את המזבח וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא בתוספות ל"ו א', ד"ה ואחר. ובתוספתא אין קושי כלל, והפירוש הוא אחרי שאמרו ברכות וקללות הביאו את האבנים ובנו את המזבח, והוא כלשון משנתנו פ"ז סמ"ה. אבל בברייתא שבבבלי שם: ואחר כך הביאו את האבנים וכו' והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו וקיפלו את האבנים וכו'. וכבר העירו שהדברים סותרים למשנתנו הנ"ל, שמתחילה אמרו ברכות וקללות ואח"כ בנו את המזבח והסדר ביהושע ח' הוא לאו בדווקא. ומטעם זה מחק הגר"א אדרת אליהו פרש' ראה את המלה "וקללו", ופירש, וברכו ברכת המזון. ברם לא זו בלבד שבכל הנוסחאות שלנו כתוב וקללו וכ"ה גם בעין יעקב, אלא שהראשונים מארצות שונות כולם גורסים "וקללו", עיין בלקח טוב ר' טוביה מארץ יון במקומו, בפי' חזקוני כי תבוא שם, בילקוט יהושע רמז י"ד, בתשב"ץ ח"א סי' נ"ג ועוד בכמה מפרשים. אמנם הלשון "ברכו וקללו" אינו הגון, ובדרך כלל אומרים רבותינו בכגון דא: ואמרו ברכות וקללות. ושמא יש לפנינו שיבוש עתיק באות אחת בלבד, וצ"ל בגמרא: וברכו וקלסו וכו', כשם שאמרו בבבלי כאן י' ב': לאחר שאכלו ושתו וכו', הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. ובאמת מצאתי גירסא זו ברד"ק ליהושע ח', ל', בד"ו רפ"ח, וכ"ה בד"ח. אבל ברד"ק ד' לאיריה רנ"ד, ד"ו רע"ח, ובכ"י אחד הגירסא היא: וברכו וקללו. וצ"ע.

1 105-107. כיצד אמרו ישראל ברכות וקללות, ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וכו'. משנתנו פ"ז מ"ה. ועיין במכילתא לדברים בסה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 189 פרש' ראה, ובגנזי שכטר ח"א, עמ' 161.

2 112-114. מה ת"ל חציו אל מול הר גרזים וחציו אל מול הר עיבל וכו'. וכ"ה בכי"ע. אבל בד: והחציו אל מול הר עיבל וכו'. וכ"ה בכתוב יהושע ח', ל"ג, וכן מעתיקים את השאלה בירושלמי פ"ז ה"ד, כ"א ע"ד, ובבבלי ל"ו א', ל"ו, ב'. ועיקר השאלה היא מה פירושה של הי"א הידיעה שמשמעותה שמדברים על חצי ידוע עיין בבבלי שם ל"ו א', ובירושלמי הנ"ל בהמשך הדיון שם, או על חצי מבורר. ועל כך באה התשובה להלן.

3 114-116. מלמד שמחצה אל הר גרזים מרובה יותר משל הר עיבל, מפני שמקצת שבטו של לוי למטה. בד: מלמד ששלוחי הר גריזים מרובים משלוחי הר עיבל, מפני המקצת שבטו של לוי למטה. ובכי"ע: שמחצה והמלה "מלמד" חסרה שם מהר גריזים מרבה מהר עיבל, מפני שמקצת לוי למטה. ובבבלי ל"ו ב': תנא חציו של מול הר גריזים מרובה מחציו של הר עיבל, מפני שלוי למטה. אדרבה מפני שלוי למטה בצרי להו, הכי קאמר אף על פי שלוי למטה, בני יוסף עמהם וכו'. ובירושלמי הנ"ל: מה תלמוד לומ' והחציו, אלא מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובים בהר עיבל. למה, שאין שבטו של לוי שם, שאם היה בל שבט לוי כולו שם היו שוין. ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן אילו היה כל שבטו של לוי שם לא היו שוין למה שכבר נפלו וכו'. אמר ר' יוסי בר' בון אילו היה כל שבטו של לוי שם היו שוין וכו'. ובתוספות ל"ו א', ד"ה מאי, הביאו את הירושלמי, וכתבו: לשון הירושלמי מיושב יותר, דגרסינן התם מה תלמוד לומר והחציו, מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובין בהר עיבל, למה שאין שבטו של לוי כולו שם וכו'. ועיי"ש בתוספות שהקשו שאפילו עמדו לויים למטה עדיין מרובין בהר גריזים במניין האנשים, עיי"ש. ובפי' הירושלמי נראה שכוונת הברייתא לומר שהחצי שבהר עיבל היה יותר מבורר מפני שבהר גריזים היה מיעוט השבטים, שהרי שבט לוי שמקומו בהר גריזים, כדברים כ"ז, י"ב לא היה כולו שם, אבל אילו היה שבט לוי כולו שם היו שוין, מפני שיש כאן ששה וששה, ואין משגיחין ברוב מניין האנשים. ור' שמואל בר נחמן אומר אילו היה בל שבטו של לוי שם לא היו שוין, למה, שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף בשטים במדבר כ"ה, ט' והוא סובר שמשגיחין ברוב האנשים, ור' יוסי בר' בון סובר שמשגיחין בשניהם. ואשר לפירוש בתוספתא, אפשר שכוונתה שהרוב של הר גריזים הוא אך ורק מפני שמקצת שבטו של לוי למטה, ונמצא שהרוב הוא מחמת חסרון בשבט, אבל אילו היה למעלה לא חיינו משגיחין כלל ברוב האנשים, שהרי אי אפשר שבששת השבטים על הר גריזים יהיו בדיוק אותו סכום אנשים שבששת השבטים על הר עיבל, ובעל כרחינו אנו אומרים שלא הקפידה התורה בסכום האנשים, אלא בסכום השבטים, ובהר עיבל עמדה מחצית השבטים.

4 117-118. ר' ליעזר בן יעקב אומ' אין אתה יכול לומר לוי למטה שכבר נאמ' לוי למעלה. ובירושלמי פ"ז רה"ד, כ"א ע"ג: תני רבי אומר אי איפשר לומר וכו'. אבל בבבלי ל"ז א': תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר אי אפשר לומר וכו'. ובס' הזכרון לר"א בקראט ריש פרש' ראה, פ"ה ע"ד: והוא אומרם ז"ל בתוספתא דסוטה ר' אליעזר בן יעקב אומ' אי אתה יכול וכו', כלשון התוספתא, עיין להלן. ועיין במכילתא לדברים סה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 190 פ' ראה.

5 119-120. ואין אתה יכול לומר לוי למעלה, שכבר נאמר לוי למטה. וכ"ה בד ובמקבילות. ובכי"ע, וכן בס' הזכרון הנ"ל, חסר.

6 122-124. ר' אומ' הראויין לשרת עומדין למטה, ושאין ראויין לשרת עומדין למעלה. וכ"ה בד, בכי"ע ובס' הזכרון הנ"ל אלא ששם: והשאר למעלה. ובירושלמי הנ"ל הוא בשם ר' שמעון. ובבבלי הנ"ל: ר' יאשיה אומר כל הראוי לשרת למטה, והשאר למעלה. רבי אומר אלו ואלו למטה הן עומדין, הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, כלפי הר עיבל ופתחו בקללה. מאי על? בסמוך. והנה לדברי רבי בבבלי מובן יפה שיכלו לשמוע אלו את אלו בקלות. ולשיטת שאר התנאים פירשו שעל ראש ההר לאו דווקא אלא בשיפוע ההר רד"ק ליהושע ח', ל"ג, ומאירי למשנתנו, הוצ' ר"א ליס פ"א ע"א. והסביר במאירי הנ"ל: כדי שיהא קולן של לוים נשמע להם יפה. ואף אם נפרש את משנתנו והמקבילות כפשוטה, שעמדו על ראשי ההרים ממש, הרי יכלו העומדים על ההר לראות את הלוים הופכים פניהם אליהם כדי לברך או לקלל, והם ידעו את סדר הברכות והקללות ואמרו אמן. ועיין מ"ש לעיל שו' 85, ד"ה יותר מששים מיל, ובהערה 26 שם.

7 124-125. הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה וכו'. משנתנו פ"ז מ"ה, מכילתא לדברים ס' היובל לר"י לוי, עמ' 190 פ' ראה, גנזי שכטר ח"א, עמ' 161.

1 136-137. ברוך בכלל, ברוך בפרט, ארור בכלל, ארור בפרט. ספרי ראה פיס' נ"ה, עמ' 123, ירוש' פ"ז ה"ד, כ"א ע"ג, בבלי ל"ז א'. ופירושו, שהרי נאמר דברים כ"ז, כ"ו: ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, והוא הכלל, וכנגדן פתחו בברוך כלעיל ואמרו: ברוך אשר יקים וכו', והפרט הוא כל ברוך וברוך וכל ארור וארור. ובמכילתא לדברים סה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 190 פרש' ראה: הקיש ברכה לקללה וכו', מה קללות בקול רם ובאמן ובלוים ובכלל ובפרט ובלשון הקודש ובסתרים בארור הראשון ובעשירי נאמר בפירוש: בסתר. ובפי' הראב"ע דברים כ"ז, י"ד: וטעם להזכיר אלה י"א עבירות בעבור שיכול לעשותם בסתר וכו', ועיי"ש גם בפסוק י"ז ועיין גם בחזקוני במקומו אף ברכות בקול רם ובאמן ובלוים ובכלל ובפרט ובלשון הקודש ובסתרים.

2 137-138. ללמוד וללמד לשמור ולעשות, עיין בפירש"י ל"ז א'. ולולא דבריו ז"ל אפשר היה לפרש שחז"ל פירשו את הכתוב דברים ה', א' ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם, שאף ללמד אחרים בכלל, כלומר, קרי גם ולימדתם, כעין שאמרו בבבלי חגיגה ג' א': אמר מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו דברים ל"א, י"ב, עיי"ש בר"ח וברש"י. וכן באבות דר"ן רפי"ג: ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו, שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם אצל שכטר בטעות הדפוס: לעשות.

3 138-140. ארבע על ארבע הרי שמונה, שמונה על שמנה הרי שש עשרה. וכ"ה בד ובכי"ע. וכ"ה במדרש תנאים עמ' 57. ובבבלי ל"ז רע"ב: ארבע וארבע הרי שמונה, שמונה ושמונה הרי שש עשרה. וכן הגיהו במיוחסות להגר"א בתוספתא. ואין צורך, שכן אמרו גם במכילתא בשלח, ויסע פ"ג, עמ' 166: ארבע על ארבע הרי שמונה, שמנה על שמנה הרי שש עשרה. והיא היא, שכ"ה בכמה מקומות בספרות התנאים, עיין מ"ש לעיל ח"ג עירובין, עמ' 315, הערה 70, וכ"ה הגירסא גם בבבלי כאן בעין יעקב בסוגיין. ובירושלמי הנ"ל בקיצור: שש עשרה בריתות על כל דבר ודבר, ללמוד וללמד לשמור ולעשות והיינו ארבע כלומר, ללמוד וללמד לשמור ולעשות לשני הכללים ברוך אשר יקים וכו', ארור אשר לא יקים והן שמונה, וארבע לכל פרט לברך ולארור שהן עוד שמונה, וביחד שש עשרה.

4 140-143. ושלש בריתות עם כל אחת ואחת הרי ארבעים ושמנה בריתות. וכן בהר סיני, וכן בערבות מואב. בבבלי ל"ז ב': הרי שש עשרה וכן בסיני וכן בערבות מואב וכו', נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה. ובתוספתא משמע שהיו מ"ח בריתות בכל אחת ואחת, והיינו ט"ז בריתות שנזכרו כאן, ועל כל אחת מהן ג' בריתות של התורה בכלל, עיין בבלי ברכות מ"ח ב', ובס' המפתח לר"ן גאון שם, ועיין מ"ש להלן. ועיין בלשון המכילתא לדברים במדרש תנאים, עמ' 57 בשם רשב"י, ונעתיק אותו להלן, שו' 145–146, ד"ה ואין לך. ובבבלי ל"ז ב': וכן בערבות מואב, שנא' דברים כ"ח, ס"ט אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו', וכתיב שם כ"ט, ח' ושמרתם את דברי הברית הזאת. ורש"י ל"ז סע"א מחק בבבלי את הפסוק השני, וכתב: "דהר גריזים ודהר עיבל לא איצטריך לאתויי קרא, דעלה קאי ובה איירי, ושמרתם את דברי הברית לא גרס ליה הכא". ועיין מ"ש להלן. ואשר לשלש בריתות, רבו בהן המסורות. ובמכילתא משפטים פ"כ, עמ' 335: לא תבשל גדי בחלב אמו. ר' ישמעאל אומר מפני מה נאמר בג' מקומות, כנגד שלש בריתות שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל. אחת בחורב ואחת בערבות מואב ואחת בהר גריזים והר עיבל. וכ"ה סתם בהוספה לספרי ראה פיס' ק"ד, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 163. והדברים סתומים, ועיין ברש"י כאן ל"ז א'. אבל במכילתא לדברים פרש' ראה, מדרש תנאים,, עמ' 56: והיה כי יביאך ה' אל'יך דברים י"א, כ"ט. שלש בריתות כרת המקום עם יש', אחת בחורב, ואחת בערבות מואב, ואחת בהר גריזים ובהר עיבל, אלא שזו נאמרה ליסרם, דברי ר' ישמעאל. איזו היא הברית שכרת עימהן בחורב, שנ' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם שמות כ"ד, ז', קרא באזניהם וכו' ברכות וקללות, בסוף העיניין מהו אומ', ויקרא כ"ו, מ"ו אלה החקים והמשפטים והתורות וג'. ולפי זה הברית בחורב הן ברכות וקללות שבתו"כ. וכן מפורש במכילתא יתרו, בחדש פ"ג, עמ' 211. ועיין רש"י ורשב"ם דברים כ"ח, ס"ט. וממשיכה המכילתא לפרש' ראה: איזה הוא הברית שכרת עמהן בערבות מואב, שנ' דברים כ"ט, ט' אתם נצבים היום כלכם וג' טפכם נשיכם וג', מפני מה, לעברך בברית ה' אל'יך וגו' שם כ"ט, י"א. איזו היא הברית שכרת עמהן בהר גריזים ובהר עיבל, שנ' דברים י"א, כ"ט ונתת את הברכה על הר גריזים וג', נאמר כאן ברכה וקללה ונאמר בחורב ברכה וקללה כלומר, ברכות וקללות שבתו"כ, כמפורש לעיל ונאמר בערבות מואב ברכה וקללה, מה ברכה וקללה האמורה להלן ברית, אף ברכה וקללה האמורה כאן כלומר, בפרשת ראה ברית וכו'. ולפי זה שלש הבריתות הן: א. הברכות והקללות שבתו"כ שנאמרו בהר סיני, ברית הר סיני. ב. הברכות והקללות שבמשנה תורה, ברית ערבות מואב. ג. ברכות וקללות שבהר גריזים ובהר עיבל שהוזהרו עליהן בפרשה ראה י"א, כ"ט. ועיין להלן בסמוך. ובתנחומא נצבים סי'ג': לעברך בברית ה' אלדיך דברים כ"ט, י"א וגו'. שלש בריתות כרת הקב"ה כשיצאו ממצרים, אחת כשעמדו לפני הר סיני ואחת בחורב, ואחת כאן כלומר, בערבות מואב. ולמה כרת הב"ה עמהן כאן, מפני שאותו שכרת עמהן בסיני בטלוה, ואמרו אלה אלהיך שמות ל"ב, ד', לפיכך חזר וכרת עמהן בחורב, וקבע עליה כלומר, כאן קללה למי שחוזר בדבריו כלומר, מברית חורב, ואין לשון לעברך, אלא כאדם שאומר לחבירו תעבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה וכו', ואין אלה אלא קללה, שנאמר והיתה האשה לאלה במדבר ה', כ"ז, ללמדך כשם שמשביעין את השוטה, כך הקדוש ברוך הוא משביע את ישראל ועיין במ"ר פ"ט, סי' מ"ז. ובהוצ' בובר שם סי' ו', ובהערות שם, שיבש וסירס, משום שלא הבין את פירושו. ובגנזי שכטר ח"א, סוף עמ' 158: שלש פעמים ברת הק' ברית עם ישר' בתורה ראשונה בחורב, ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה שמות כ"ד, ח'. ואומר כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת יש' שמות ל"ד, כ"ז, והשנייה בתורת כהנים אם בחקתי תלכו וגו', ובסוף נאמר בהן אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה ויקרא כ"ו, מ"ו, והשלישית בערבות מואב והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלדיך לשמר דברים כ"ח, א', והיה אם לא תשמע בקול ה' אלדיך שם כ"ח, ט"ו, ונאמר בהן אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני יש' בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב שם כ"ח, ס"ט, וצוה לברך אותם ולקלל אותם בארץ יש' על הר גריזים והר עיבל, והיה כי יביאך ה' אלדיך אל הארץ וכו' שם י"א, כ"ט. ומדרש זה כלל את הבריתות בהר סיני לפני שעשו את העגל שמות ב"ד, ח' ואחרי שעשוהו שמות ל"ד, כ"ז, והברית השניה היא בקללות שבתו"כ, והשלישית בקללות שבמשנה תורה. ועיין בהערות הר"ל גינצבורג שם, עמ' 159, שציין למכילתא דברים ולמדרש נצבים שהבאנו. והעיר שהמדרש קרוב לסגנונו של המכילתא לדברים. ובאמת אין המדרש מתאים לאף אחת מן המסורות שהבאנו לעיל, והברית השנייה שלו היא הקללות שבתו"כ, וזה לא נמצא במקורות הנ"ל. והמסורות חלוקות. ועיין באוה"ג ברכות, הפירושים, עמ' 83, סי' רל"ד. ועיין בס' המפתח לר"ן גאון ברכות מ"ח ב' שמביא את הספרי הנ"ל ואת הבבלי בסוטה, ואח"כ מביא את דברי רב האיי שהעתיק באוה"ג הנ"ל.

1 143-145. ר' שמעון מוציא של הר גרזים ושל הר עיבל ומביא של אהל מועד. וכן מביא בכפו"פ פ"י, עמ' רל"ט, בשם התוספתא. וכ"ה בירושלמי פ"ז ה"ד, ב"א ע"ג, ובבלי ל"ז ב'. ופירשו בבבלי שם שהמקורות הנ"ל סוברים כר' ישמעאל שאמר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, ור"ש סובר כר' עקיבא שאמר שכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב. וברייתא זו שהובאה גם בבבלי חגיגה ו' א' ובזבחים קט"ו ב' לא מצאתיה בקובצי התנאים, אבל מתוך קובצי המדרשות של דבי ר' ישמעאל ור' עקיבא מוכח כשיטת הברייתא שבבבלי, שכן היא בתו"כ צו פי"ח ה"ג, מ' סע"ב: מה מילואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם בסיני ועיי"ש ה"ו וה"ז, מ' ע"ג. וכן שם בריש בהר, ק"ה ע"א: מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני, ועיי"ש בפי' הראב"ד שפירש שבא להוציא מדעת ר' ישמעאל הנ"ל. ובמכילתא דמילואים, שמיני, מ"ה ע"ד, הלכה ל"ו: ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ויקרא י', ג', זה דיבור נאמר בסיני למשה שמות כ"ט, מ"ג, ולא ידעו עד שבא מעשה לידו כלומר, באהל מועד וכו'. ועיין מכילתא יתרו, בחדש, פ"ד, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 217, ובבלי זבחים קט"ו, ב'. ועיין במכילתא לשמות ולדברים שהבאנו לעיל שו' 140–143, ד"ה ואשר, ומ"ש רמא"ש בבית תלמוד של ווייס ש"ב, עמ' 8 ואילך. וצדק, איפוא, הר"א פינקלשטין שהדפיס בספרי ראה פי' ק"ד, עמ' 163 את המאמר על שלש בריתות באותיות קטנות, משום שהוא חסר לגמרי בכת"י ברלין, אוקספורד ומדרש חכמים, ובשאר נוסחאות הוא נודד ממקום למקום סימן מובהק להוספה, והוא באמת מדבי ר' ישמעאל גרידא, ור' שמעון שהספרי בדברים מפרשת ראה ואילך סותם תכופות כמותו סובר אחרת, ואינו מונה הר גריזים והר עיבל בתוך שלש הבריתות. ועיין מ"ש להלן בסמוך בפנים. ולעצם העניין נראה שר"ש לא הוציא את הברכות והקללות שבהר גריזים ושבהר עיבל מן המניין, אלא שהוא סובר שכל הבריתות שנזכרו בתורה נכרתו בהר סיני, ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, כשיטת ר' עקיבא במצות. ומן הברכות והקללות שבמשנה תורה ואף הקללות שבהר גריזים בכלל, אלא שאינו מונה אותן במיוחד אנו למדים כמה בריתות נכרתו באוהל מועד והוא הדין בהר סיני ובערבות מואב כמו שהוא בירושלמי, והוא סובר שבפרשה זו גרידא נכרתו מ"ח בריתות. וסתם את דבריו, וכנראה שנחלקו המקורות בחשבונות. עיין להלן.

2 145-146. ואין לך כל דבר ודבר שלא נכרתו עליו ארבעים ושמונה בריתות. וכע"ז בבבלי ל"ז ב' הנ"ל. וכן במכילתא לדברים ס' הזכרון לרצ"פ חיות, עמ' ס"ז, מדרש תנאים, עמ' 57: ר' שמ' בן יוחיי אומ' אין לך דבר בתורה שלא כרת עליו המקום ארבעים ושמונה בריתות. ואילו הן, ללמד וללמד לשמור ולעשות, ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט, ארבע על ארבע הרי שמונה, שמונה על שמונה הרי שש עשרה, שלש בריתות לכל אחת ואחת הרי ארבעים ושמונה. והוא כלשון התוספתא לעיל בדברי הת"ק, אלא שלא נזכר כאן "וכן בהר סיני וכן בערבות מואב", ומפשוטה של לשון משמע שבארור ובברוך גרידא נכרתו מ"ח בריתות, ועיין מ"ש בפירושו לעיל, שו' 140–143, ד"ה ושלש. ומסורת אחרת בירושלמי פ"ז ה"ד, כ"א ע"ג, הנ"ל: ר' שמעון היה מוציא של הר גריזים ושל הר עיבל כלומר, שאינו מונה אותן במיוחד ומביא של אוהל מועד תחתיהן. וכן היה ר' שמעון אומ' אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו חמש מאות ושבעים ושש בריתות. שתים עשרה בברוך, ושתים עשרה בארור, ושתים עשרה בכלל, ושתים עשרה בפרט, הרי ארבעי' ושמונה בריתות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי מאה ותשעים ושנים בריתות, וכן בהר סיני, וכן בערבות מואב הרי חמש מאות ושבעים ושש בריתות.

3 147-148. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומ' משום ר' שמעון וכו'. בד: איש כפר עכום וכו'. אבל בכי"ע ושם בטעות: ר' שמעון בן אלעזר, בבבלי בהוצאות שלנו, בעין יעקב ועוד: איש כפר עכו. ובמכילתא לדברים מדרש תנאים עמ' 57: איש כפר אבוס, וכ"ה בירושלמי פ"ז ה"ד, כ"א ע"ג, בכי"ר אביס. ולפנינו בירושלמי: איש כפר אמום. ולהלן בתוספתא בכ"י שלנו: איש כפר עמוס. והגאונים מעתיקים בשם הבבלי אוה"ג, עמ' 250–251: איש כפר עיכוס, או עכוס. ושם הכפר נשתבש ונשתנה במקורות שלנו יותר מאיזה שם אחר, ונאספו השינויים הללו ע"י פ' רומנוף בפרוסידינגס של האקדימיה האמריקנית למדעי היהדות ח"ז, עמ' 171 ואילך.

4 148-152. אין לך כל דבר ודבר בתורה שלא נכרתו עליו חמש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בריתות כיוצאי מצרים. וכ"ה "חמש מאות אלף" גם בד ובכי"ע, והיא טעות בהשפעת "חמש מאות" שאח"כ וצ"ל: שש מאות אלף ושלשת אלפים וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמכילתא הנ"ל ספר הזכרון לרצ"פ חיות, עמ' ס"ז: אין לך דבר במצרים צ"ל: בתורה שלא כרת המקום עליו כפלים נראה שצ"ל: בריתות כיוצאי מצרים. ובירושלמי הנ"ל: ר' שמעון אומ' אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו וכו', ר' שמעון בן יהודה איש כפר אמוס אומר משום ר' שמעון אומר שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. כלומר, בריתות כרותות על כל דבר ודבר מן התורה. והסכום והמניין הזה מחייב את השכל לומר שכל ברית וברית שנכרתה עם כל אחד ואחד מיוצאי מצרים לחוד חלה על כולם יחד בבת אחת, ומטעם ערבות, כפירוש הבבלי. ובבבלי ל"ז ב': אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ובאוה"ג, עמ' 250: יש שונין כך ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכוס אמר משום ר' שמעון אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים וחמש מאות וחמשים. ויש כאן השמטה ברורה, וצ"ל: ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ועיין גם בערוך ערך ערב ב'. אבל בתוספתא, במכילתא לדברים ובירושלמי לא נזכרו מ"ח בריתות בדברי ר"ש בן יהודה בשם ר' שמעון. ועיין להלן.

5 152-155. אמ' ר', אם לדברי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עמוס שאמ' משם ר' שמעון, אין לך כל דבר ודבר בתורה שלא נכרתו עליו שלש עשרה בריתות, ויש עם כל אחת ואחת שש מאות אלף וכו'. וכ"ה "שלש עשרה" גם בד ובכי"ע. וברש"י ל"ז ב', ד"ה ר"ש בר' יהודה: ה"ג בתוספת' אמ' ר' לדברי רבי שמעון בן יהודה אין לנו כל מצו' ומצוה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות על שש מאות אלף וכו'. ואין ראייה מוכרחת מדברי רש"י שגרס בתוספתא מ"ח בריתות במקום: שלש עשרה, ורש"י, כנראה, כיוון להוציא מנוסח הגאונים שבאוה"ג, עמ' 250, הנ"ל, והעתיק מ"ח בריתות ע"פ הבבלי. ואף בירושלמי הנ"ל: רבי אומר אם כדברי ר' שמעון בן יהודה וכו', אין לך כ"ה בכי"ר כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו ארבעים ושמונה פעמים על כל פעם ופעם שש מאות וכו'. ובפ"מ שם פירש ע"פ הבבלי בערבא דערבא. אבל בק"ע פירש כפשוטו: מ"ח פעמים. כדאמרינן לעיל ברוך בכלל וכו', וכל אחד תר"ן אלף ותק"נ. והיינו שרבי הוסיף "ארבעים ושמונה פעמים". ואשר לגירסת התוספתא קשה לשבש שלש נוסחאות, ולתקן ארבעים ושמונה במקום "שלש עשרה". ויותר נראה שצ"ל: שש עשרה עיין לעיל שו' 138–140, ואילך, והסופרים שהיו רגילים במניין שלש עשרה בריתות עיין בקונקורדנציא של קוסובסקי כרך ח', עמ' 814, ערך בריתות הוסיפו באשגרת העין שלש עשרה בריתות. ובבבלי, לפי המסורת שלהם, שגרסו גם בדברי ר"ש בן יהודה בשם ר' שמעון "מ"ח בריתות" הוצרכו לפרש את דברי רבי בערבא דערבא, עיי"ש ל"ז ב', ולפי התוספתא והירושלמי אין כאן אלא ערבות גרידא לכולי עלמא.