רש"י על נדה ג׳ א:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על נדה ג׳ ע״א:ג׳ רש"י על נדה ג׳ ע״א:ט׳ »

1 נדה פתח ↗

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם יֵשׁ רַגְלַיִם לַדָּבָר, שֶׁהֲרֵי קִינֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה. הָכָא מַאי רַגְלַיִם לַדָּבָר אִיכָּא?

2 נדה פתח ↗

3 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה מאי רגלים לדבר איכא. וש"מ דקסבר ר"ש כו' ברה"י תולין. וכ"כ התוס' כאן בסד"ה ושניהם. אבל בסוטה כח בתוס' סד"ה אינו דין מוכח דגם לר"ש ס"ט ברה"י טמא ודאי ע"ש:

3 מהר"ם על נדה פתח ↗

ברש"י ד"ה מאי רגלים לדבר איכא וכו' וש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין וכו'. עי' לעיל במה שכתבתי בביאור דברי התוספות גבי הא דכתבו דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע:

3 משנה למלך על משנה תורה, הלכות מקוואות פתח ↗

שני מקואות כו'. תניא בתוספתא דמקואות פ"ב, א' שני מקואות באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו טבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות בשני ועשה טהרות טהורות בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות. ב' בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות. ג' טבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות נטמא באמצע טומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות או נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות. ד' טבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות נטמא באמצע טומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות ונגעו אלו באלו ראשונות תלויות ושניות ישרפו. ה' טבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות נטמא באמצע טומאה חמורה וטבל ועשה טהרות תלויות ואם נגעו אלו באלו שניות תלויות וראשונות ישרפו. ו' שני מקואות של מ' מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות בשני ועשה טהרות טהורות בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות. ז' בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות. ח' חזרו שנים וטבלו בשניהם אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה הטבול מטומאה חמורה טמא מטומאה קלה טהור. ט' אחד הטובל מטומאה חמורה ואחד המקיר הטובל מטומאה חמורה טמא והמקיר טהור. י' אחד הטמא טומאה קלה ואחד המקיר שניהם תלויים למה זה דומה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלכו שנים בשניהם ועשו טהרות באחד יש בו דעת לישאל ובאחד אין בו דעת לישאל ברשות היחיד שניהם תלוים ברשות הרבים את שיש בו דעת לישאל ספקו טמא את שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור. י"א שני מקואות של כ' כ' סאה אחד שאוב ואחד כשר היקר באחד מהם ועשה טהרות בשני ועשה ישרפו בראשון ולא עשה בשני ועשה ישרפו בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות הראשונות טהורות ושניות ישרפו. י"ב שתי נשים שנתעסקו בציפור הראויה להוציא דם כסלע ולאחר זמן נמצא על גבי זו כסלע ועל גבי זו כסלע שתיהן מקולקלות עכ"ל התוספתא. והנה הדין הראשון הוא פשוט דהיכא דהיו כאן שני מקואות באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ואינו יודע באיזה מהם טבל ועשה טהרות טהרותיו תלויות ואע"ג דאמרינן בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו עליו טמאות בודאי ונשרפות ומקשינן מינה להלל דכל הנשים שראו תולין עליהם מעת לעת י"ל דשאני התם דאיכא ריעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש"ה הוי טמא ודאי אבל היכא דאיכא קמן שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל ואינו יודע באיזה מהם טבל טהרותיו תלויות ומיהו לא ידעתי אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא דסתם לנו הדברים והא דאמרינן בשני ועשה טהרות טהורות הוא פשוט דהרי טבל בשני המקואות קודם שעשה הטהרות השניות וכן היכא דלא עשה בראשון ועשה בשני דטהורות דבר פשוט הוא בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות גם זה הוא פשוט ונקט אלו ואלו מונחות משום דבחלוקה השלישית יש הפרש בין היכא דהטהרות הראשונות קיימות או לא נקט הכא אלו ואלו מונחות לומר דאפילו הכי השניות טהורות. והדין השני הוא בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות השניות מטעמא דדין ראשון שהרי כבר טבל בשני המקואות והראשונות ג"כ טהורות משום דלא אמרי' העמד טמא על חזקתו אלא בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה לא משום דהוי ספק מד"ס דקי"ל דספיקו טהור כדאיתא בפ"ד דטהרות מי"א ותוספתא הלזו ס"ל כת"ק דמתניתין דפ"ב דמקואות ודלא כר' יוסי ועיין במ"ש לקמן בעלה קכ"א בשם הר"ש ודו"ק *א"ה תמצאנו לעיל דין ו'. והדין השלישי טבל באחד מהן מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות זה פשוט על פי מה שקדם שהוא ספק דברי סופרים נטמא באמצע בטומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות כלומר כיון ששתיהן קיימות הרי אלו מוכיחות אלו על אלו ושתיהן תלויות דומה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד ועשה טהרות וטבל והזה והלך בשני ועשה טהרות דאמרינן בתוספתא דטהרות והביאה הר"ש במסכת טהרות פ"ה דהרי אלו מוכיחות ופירשה הר"ש שם דהיינו כששתיהן קיימות שאין לי במה לתלות והיכא דנאכלו או נטמאו או נאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות דומה ממש לשני שבילין ואדם אחד וכבר נתבאר זה למעלה בדין השבילים *א"ה הוא בפי"ט מהלכות שאר אבות הטומאה. והדין הד' טבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות זה פשוט וכבר נתבאר למעלה נטמא באמצע טומאה קלה וטבל ועשה טהרות טהורות כדינם משום דהוי ספק ד"ס ואם נגעו אלו באלו ראשונות תלויות ושניות ישרפו וטעמא דמילתא דשניות ישרפו משום דממ"נ טמאות הם אם המקוה השני הוא הפסול הרי נטמאו הטהרות השניות ואם המקוה הראשון היה הפסול הרי נטמאו הטהרות הראשונות ושוב טמאו את הטהרות השניות במגען אבל הראשונות הם תלויות כדינם שהיה להם מקדם כיון שזה טבל מטומאה חמורה אבל אינם מתטמאים מחמת נגיעת הטהרות השניות משום דטהרות השניות פסולות בעלמא הם כך פירש הר"ש ז"ל ולא בירר למה הם פסולות דוקא ולא מטמאות ולקמן נאריך בזה. והדין הה' טבל באחד מהם טומאה קלה ועשה טהרות טהורות משום דהוי ספק דברי סופרים וכמו שנתבאר נטמא באמצע טומאה חמורה וטבל ועשה טהרות תלויות כדינם דהטובל מטומאה חמורה טהרותיו תלויות ואם נגעו אלו באלו שניות תלויות וראשונות ישרפו היפך הדין הנאמר בדין הד' והטעם בכולם שוה דהכלל הוא דהטובל מטומאה קלה טהרותיו פסולות ואינם מטמאות והלכך בדין הד' שהשניות היו מטומאה קלה אינם מטמאות את הראשונות ונשארו הראשונות כדינם והשניות ישרפו ממ"נ אבל בדין זה שהשניות הם מטומאה חמורה והראשונות מטומאה קלה אין הראשונות מטמאות את השניות ונשארו השניות כדינם והראשונות ישרפו ממ"נ וכמו שנתבאר בדין הד' בשריפת השניות. ודע דהיכא דטבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות וחזר ונטמא בטומאה קלה וחזר ועשה טהרות דאם הם קיימות קי"ל דשתיהן תלויות אם נגעו זה בזה נמי הם תלויות כשהיו ולא תימא כיון שעכ"פ אחד מהם טמא הרי נטמא חבירו במגע הא ליתא דכבר נתבאר דהטהרות שעשה הטובל מטומאה קלה הם פסולות ואינם מטמאות. והדין הששי הוא שני מקואות של מ' מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות וזה פשוט וכבר נתבאר, בשני ועשה טהרות טהורות דין זה הוא מחודש דבשלמא בדין הראשון דקתני בשני ועשה טהרות דטהורות הוא פשוט דממ"נ כבר טבל זה במקוה כשר וא"כ כשעשה זה הטהרות שניות על כורחין טהור היה אבל כאן שהמקוה האחד היה שאוב וקי"ל דגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובים וכמ"ש רבינו ריש פ"ט מהלכות אבות הטומאה ואם כן זה שטבל בשני ועשה טהרות איכא לספוקי שמא עכשיו טבל במקוה השאוב ונטמא ופוסל את התרומה וטעמא דמלתא דאמרינן דטהרותיו טהורות הוא משום דעכ"פ כבר נטהר זה מטומאה חמורה מאי אית לך למימר דלמא נכנס לטומאה קלה מספיקא לא מחתינן ליה משום דהוי ספק מד"ס וכמו שנתבאר, בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות וזה פשוט ע"פ מה שנתבאר, בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות וגם זה פשוט. והדין השביעי דב"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות וזה הוא היפך הדין השני דהתם אמרינן בטומאה קלה אלו ואלו טהורות ואילו הכא חמיר טומאה קלה מטומאה חמורה דטומאה חמורה שניות טהורות וטומאה קלה שניות תלויות וטעמא דמילתא דכל היכא שיש לו טומאה קלה ויש ספק אם טבל במים שאובין שמביאים טומאה קלה מעולם לא יצא מידי טומאתו הקלה דאף דקי"ל דספק דברי סופרים להקל היינו בספק נטמא ספק לא נטמא וכן בספק טבל ספק לא טבל אבל היכא דיש לו טומאה קלה וספק אם בטבילה זו חזר ונטמא בטומאה קלה לא נפיק מידי טומאה קלה ומש"ה הראשונות והשניות תלויות אבל בטומאה חמורה דודאי יצא מטומאתו החמורה בטבילה השניה לא מחתינן ליה לטומאה קלה מספק כן פירש הר"ש והוא דין מחודש עד מאד ודומה לזה כתב בדין י' דהיינו אחד הטמא טומאה קלה ואחד המיקר שניהם תלויים וכתב הר"ש דטעמא דמילתא הוא דמגו דתלינן בהאי דהוה ביה טומאה קלה מעיקרא מטעמא דפרישית תלינן נמי באידך ע"כ. והדבר תמוה אצלי דאם כן לפי דעתו מי שנטמא בטומאה קלה והיו לפניו שני מקואות אחד כשר ואחד שאוב ואינו יודע באיזה מהם טבל טהרותיו תלויות משום דהוה ליה טומאה קלה מעיקרא ואם כן תיקשי ליה הא דתניא בדין שמיני חזרו שנים וטבלו בשניהם אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה הטובל מטומאה חמורה טמא והטובל מטומאה קלה טהור ולפי דבריו אמאי מטהרינן ליה כיון שהיה לו טומאה קלה וכן הדמיון שהביאו בתוספתא לא יכולתי להולמו לפי שיטת הר"ש. ולי נראה כוונת התוספתא באופן אחר ובתחלה אקדים הקדמה אחת ואח"כ אפרש. דע שכל שני דברים שהם הפכיים כגון ההיא דשני שבילין ואדם אחד וטבל בינתיים הטהרות הראשונות והשניות הם תלויות משום דלא נוכל לטהר את שניהם שהרי על כל פנים אחת מהם טמאה וליכא למיתלא טומאה בהאי טפי מהאי ומשום הכי אמרינן דשתיהן תלויות ודוקא בכה"ג דכל אחת מן הטהרות לבדן היה טהורה מן הדין אבל היכא דהטהרות הראשונות היו טמאות אף אם לא היה עושה טהרות שניות וכגון ההיא שהשביל האחד היה ברה"י והשני בר"ה והלך ברשות היחיד ועשה טהרות וטבל וחזר והלך בר"ה ועשה טהרות הטהרות השניות טהורות והראשונות טמאות כיון שהראשונות הם טמאות מצד עצמם ואף שכולם קיימות אנו תולין ואומרים הטהרות הראשונות שהיו ברשות היחיד היה בשביל הטמא כדין כל ספק טומאה ברה"י והטהרות השניות היו בשביל הטהור כדין כל ספק טומאה בר"ה לפי שיש כאן דבר במה לתלות ולטמא האחד יותר מן השני. וכן כשהיה הדבר בהיפך שבתחלה הלך בשביל דרשות הרבים ואחר כך הלך בשביל דרה"י דטהרות הראשונות טהורות והשניות טמאות. וכן בדין דשני שבילין ושני אנשים דאמרינן בבת אחת שניהם טמאים דוקא כששני השבילין הם ר"ה אבל אם האחד הוא ר"ה והאחר הוא רה"י ההולך בר"ה טהרותיו טהורות כדינם וההולך ברשות היחיד טהרותיו טמאות כדינם ומעתה יתבארו דברי התוספתא בדין הששי כתב דשני מקואות אחד כשר ואחד שאוב בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות וטעמא דמלתא דהראשונות הם טמאות כיון שהיה טבול מטומאה חמורה והשניות הם טהורות מן הדין כיון דליכא טומאה חמורה והוי ספק אם נטמא במים שאובין וספיקו טהור ומשום הכי תולין דבתחלה טבל במקוה השאוב ואחר כך טבל במקוה הכשר ודוקא בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות דכל חד וחד מן הטהרות הללו מצד עצמן היה מן הדין להיות טהורות ולטהר לשניהם אי אפשר דודאי אחד מן הטהרות טמאות דאם המקוה הראשון היה השאוב הרי נטמאו הטהרות הראשונות ואם המקוה השני היה השאוב הרי נטמאו השניות ואין שום צד לתלות ולטמא בזה יותר מבזה ולטהר שניהם אי אפשר משום הכי אמרינן דשתיהן תלויות דומה למה שאמרו בדין השלישי נטמא באמצע בטומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות והכא נמי בשתיהן קיימות עסקינן ולא חילק בין נאכלו ללא נאכלו לפי שסמך על מה שביאר בדין השלישי. והדין הח' והט' דהיינו ששני אנשים טבלו האחד היה טמא מטומאה חמורה והאחר היה טמא מטומאה קלה או שהיה מיקר הטמא מטומאה חמורה טמא כדינו והטמא טומאה קלה טהור כדינו דומה למה שנתבאר בדין הו' דראשונות תלויות ושניות טהורות והדין הי' והוא אחד הטמא טומאה קלה ואחד המיקר שניהם תלויין דומה לדין הו' דהכא נמי כיון דמן הדין כל אחד ואחד היה טהור מצד עצמו ולטהר לשניהם אי אפשר דעל כל פנים אחד מהם טמא שניהם תלוין ומיהו נראה דמיירי בנשאלו בבת אחת או בנשאל עליו ועל חבירו ואליבא דר' יוסי ולא הוצרך לבאר זה לפי שסמך על המבין וכל עצמה של תוספתא הלזו לא רצה ללמדנו אלא דלא נימא כיון דהאחד הוא טמאו מטומאה קלה והאחר הוא טהור נימא תולין הקלקלה במקולקל כי היכי דאמרינן היכא שהיה האחד טמא טומאה חמורה והשני היה טמא טומאה קלה או שהיה מיקר שתולין הקלקלה במקולקל והטהרות הראשונות טמאות והשניות טהורות דשאני התם דהראשונות היו טמאות מצד עצמם אבל הכא אף הטמא מטומאה קלה הוא טהור מצד עצמו וכיון שכן אין שום צד לטמא באחד מבחבירו ומש"ה שניהם תלויין והביא דמיון לדינים אלו מן השבילים ונראה דטעות נפל בספרים והכי גרסינן בר"ה שניהם תלויין ברה"י את שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא ואת שאין בו דעת לשיאל ספיקו טהור והכוונה דבר ידוע הוא דכל ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור וברה"י ספיקו טמא ודוקא בדבר שיש בו דעת להשאל אבל דבר שאין בו דעת להשאל אף ברה"י ספיקו טהור וכגון חרש שוטה וקטן וכמו שנתבאר בפרק כשם, והנה אם היו כאן שני שבילים אחד טמא ואחד טהור והלכו שנים בשניהם ועשו טהרות באחד יש בו דעת להשאל ובאחד אין בו דעת להשאל בר"ה שניהם תלויים דכיון דמן הדין כל אחד ואחד היה טהור בפני עצמו ולטהר שניהם אי אפשר ואין צד לטמא אחד יותר מחבירו אמרינן דשניהם תלויים ואע"ג דיש יותר צד טהרה בזה שאין בו דעת לישאל שהרי אף ברה"י ספקו טהור היה ראוי לתלות השביל הטמא בזה שיש בו דעת לישאל שהוא קרוב יותר לטומאה מן האחר כיון דספיקו ברה"י טמא מ"מ כיון דהשתא בר"ה כולם מצד עצמם ספיקן טהור לא תלינן בזה יותר מזה וכולם תלויים וזה דומה לאחד הטמא מטומאה קלה ואחד המיקר דשניהם תלויים אבל אם היו השני שבילין הללו ברה"י דאז מן הדין את שיש בו דעת לישאל טמא אז אמרינן דאיהו הוא דהלך בשביל הטמא וחבירו שאין בו דעת לישאל הלך בשביל הטהור והוא דומה לדין הח' והט' דהיינו אחד שהיה טמא טומאה חמורה והאחר היה טמא מטומאה קלה דקי"ל דהראשון טמא והשני טהור משום דתולין הקלקלה במקולקל וכמבואר. וראיתי לרבינו שכתב בפירקין שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי אלו תלויות ע"כ. והנה בתוספתא שנינו באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו ויש לדקדק מההיא דכתב רבינו הטמא שירד לטבול וכו' שני מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו וטבל באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם טבל ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ע"כ. והנה המקוה שנמדד ונמצא חסר הטהרות שנעשו על גביו הם טמאות ודאי ולא תלויות וכדמוכח מריש נדה דפריך מברייתא זו להלל דסבר תולין למפרע באשה שראתה דם וכן מוכח בסוף קידושין דאמרינן מאן תנא חבית ר"ש ולא רבנן דר"ש הוא דס"ל גבי מקוה תולין ופשיטא דקי"ל כרבנן ומה שיקשה לזה ממה שפסק רבינו בפ"ה מהלכות תרומות גבי חבית כר"ש כבר עמד על זה שם מרן וכבר הארכנו בזה במקום אחר *א"ה עי' בפי"ט מהלכות שאר אבות הטומאה ויישוב דברי הר"ם ברמז תמצאנו לקמן בסמוך אך גבי מקוה משמע דהוי טמא ודאי ולפ"ז גם דין שני מקואות כו' הוי ודאי טמא שהרי כתב וכן מקוה משמע שדינם שוה ולפי זה יש לתמוה על התוספתא דקתני טהרותיו תלויות: כתבו התוס' פ"ק דנדה דף ג' ד"ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה תימה דהא רבנן מטמאין בר"ה משום דהוי תרתי לריעותא א"כ לא הוי ספק ולא שייך לסוטה מידי וכ"ת דה"פ דמשום דחזו רבנן דעשו ספק טומאה ברה"י כודאי אף שברה"ר טהרו ס"ל דהיכא דאיכא תרתי לריעותא הוי כרה"י אבל אי רה"י לא היה טמא ודאי אף היכא דאיכא תרתי לריעותא בר"ה לא היו מטמאין בודאי דהיינו שיהיה תרתי לריעותא כמו רה"י הא ליתא דהא חבית הוי ודאי טבל לרבנן משום דאיכא תרתי לריעותא דומיא דמקוה ואי טעמא דמקוה הוא משום דגמרינן מסוטה מה ענין חבית אצל סוטה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה ור"ש נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה ואומר ר"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תיקשי להו מסוטה וטעמא דרבנן משום דהוי תרתי לריעותא והוי ודאי ולא ספק ולא שייך לסוטה כלל ומש"ה מדמינן חבית למקוה ולר"ש הוי ספק דלית ליה טעמא דהרי חסר לפניך דהשתא הוא חסר וכנגד העמד מקוה בחזקת שלם איכא העמד טמא על חזקתו לכך ברה"י תולין מדינא ואע"ג דלא ילפינן מסוטה כלומר דקרא דסוטה דאיצטריך היינו לטמא ברה"י היכא דאיכא חזקה דטהרה דמדינא היה לנו לומר אוקמיה אחזקתיה וטהור הוא קמ"ל קרא דספק הוא ותולין אבל היכא דליכא חזקה אף בלא קרא דסוטה מדינא ספק הוא ולכן בחבית נמי ספק אבל בר"ה מטהר אע"ג דליכא חזקה דמסוטה ילפינן ובכל ספק טומאה אית ליה לר"ש ברה"י תולין ע"כ. וכן כתב רש"י בד"ה מאי רגלים לדבר איכא כו' וש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין דהא אין רגלים לדבר. ומ"מ צריך ליישב המשך ההלכה דלא ימנע האי ושניהם לא למדוה למאי קאי אי למקוה או לטומאה דעלמא למקוה ודאי לא קאי שהרי מקוה לפי האמת לא נלמד מסוטה ואי קאי לשאר טומאה דעלמא מי הכריחם לומר דרבנן סברי דכל טומאה ברה"י הוי כודאי משום דגמרינן מסוטה אימא דרבנן נמי כר"ש ס"ל ושאני הכא גבי מקוה דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי דכי היכי דע"כ איצטריך טעמא דתרתי לריעותא לר"ה אימא הכי נמי איצטריך לרה"י ונראה דאה"נ אלא משום דלר"ש ע"כ ס"ל דבכל טומאה דעלמא תולין מדקאמר גבי מקוה ברה"י תולין מש"ה קאמר לרבנן אין הכרח לזה דלעולם ס"ל דכל טומאה ברה"י הוי כודאי כסוגיין דעלמא ולרה"י אין צריך לטעמא דתרתי לריעותא דבלאו הכי כל טומאה נמי ספיקה כודאי והרשב"א הקשה קושיית התוספות דאדרבא ליכא חד מינייהו דעביד ליה כסוטה דהא לרבנן בר"ה טמא ואילו בסוטה טהור ולר"ש ברה"י תולין ואילו בסוטה ספיקה כודאה והיכי קאמר שניהם לא למדוה אלא מסוטה ויפה פירש ר"ת דה"ק ושניהם לא למדוה אלא ממה שהם מחלקים בין זו לסוטה כלומר ספק טומאה מהיכא גמרינן מסוטה וכל דדמי לסוטה גמרינן מינה וכל דלא דמי לה לא גמרינן מינה ורבנן סברי מקוה ברה"י דמי לה וספיקו כודאי ובר"ה לא דמי משום דאיכא תרתי לריעותא ור"ש סבר בר"ה דמי לה וברה"י כיון דהתם איכא רגלים והכא ליכא התם ודאי והכא תולין ע"כ והכל הולך אל כוונה אחת. ומדברי התוספות והרשב"א אתה הראת לדעת דלרבנן לא איצטריך טעמא דתרתי לריעותא אלא לר"ה אבל לרה"י בלאו הכי טמא מן הדין ואע"ג דהוי טומאה דלמפרע משום דאין הכי נמי דסוטה טומאה דלהבא היא מיהו כי בעינן טומאה דלהבא לעשות ספיקו כודאי היינו דוקא היכא דאיכא חזקה דטהרה אבל במקוה דבלא טעמא דתרתי לריעותא מ"מ ליכא חזקה כלל פשיטא דדמי לטומאה דלהבא וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה מעת לעת דלרבנן לא איצטריך טעמא דתרתי לריעותא לרה"י לאפוקי מדברי המנהיר דס"ל דלפי האמת ס"ל לתוס' דאיצטריך טעמא דתרתי לריעותא לרבנן אף לרה"י משום דהוי טומאה דלמפרע וליתא להדין פירושא וכמ"ש לעיל ור"ש נמי ס"ל דכל טומאה דלמפרע דליכא חזקה דתולין דומיא דחבית ומקוה וכדכתיבנא לעיל. עוד כתב הרשב"א בחידושיו על מה שפירש רש"י ז"ל דמהכא שמעינן דלר"ש כל ספיקי טומאות ברה"י אי ליכא רגלים תולין וי"מ דלא אר"ש דבעינן רגלים אלא במה שקדמה לו בדיקת טהרה כאשה שסתם נשים בדוקות הם אצל זנות והיא אומרת טהורה אני והיה לנו להאמינה אלא משום דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה אבל כל שלא קדמה לה בדיקת טהרה ספיקו ברה"י כודאי ושורפין עליה. ולא ירדתי לסוף טעמם דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להן בדיקה ונולד להן ספק נגע בהן שרץ ספק לא נגע בהן שרץ מי לא שרפינן וי"ל דשאני סוטה דקאמרה טהורה אני עכ"ד והנראה אצלי דהמפרשים הללו חולקים על רש"י וס"ל דר"ש מודה דכל ספק טומאה ברה"י ספיקו כודאי אע"ג דליכא רגלים לדבר ומאי דאיצטריך לומר דסוטה איכא רגלים הוא משום דסוטה אפילו אמרה טהורה אני אינה נאמנת ופשיטא דלא גמרינן לטומאה מסוטה בכה"ג ואם כן אמאי גבי סוטה משתנה דין זה מטומאה לזה תירץ ר"ש דשאני סוטה דאיכא רגלים ומש"ה אפילו אמרה טהורה אני אינה נאמנת אלא שאני תמיה דלפי זה אין שייכות כלל לחלוקה זו עם ההיא דמקוה אלא מילתא באפי נפשה היא ורבנן נמי צריכין להאי טעמא ולמה ייחדו טעם זה לר"ש. עוד אני תמיה דלפי מה שיישב הרשב"א דבריהם באו דברי המפרשים היפך הכוונה שכתבו אבל כל שלא קדמה לו בדיקת טהרה ספיקו כודאי ולפי מ"ש הרשב"א אפילו קדמה בדיקה ספיקו כודאי. עוד יש לחקור דלפי המפרשים הללו מ"ט דר"ש דקאמר גבי מקוה תולין בשלמא אליבא דרש"י עשאו ר"ש לספק טומאה הלזו ככל ספק טומאה דעלמא דקי"ל חולין אבל לפי המפרשים דלר"ש כל ספק טומאה טמא כודאי מה נשתנה טומאה זו דס"ל לר"ש דתולין. עוד אני חוקר דר"ש מה סובר היכא דראהו חי ונגע בו בלילה אי ס"ל כרבנן דטמא ברה"י א"כ יש לתמוה למה קאמר הכא תולין ואילו התם שורפין ואדרבא יותר יש להחמיר במקוה כיון דליכא חזקה מהיכא דראהו חי ונגע בו דאיכא חזקה דטהרה וכ"ת דהתם שורפין דוקא לקדשים וכמ"ש התוס' אבל גבי מקוה תולין אף לחולין הא ליתא חדא דהיה לו לר"ש לבאר שורפין לקדשים ותולין לחולין ועוד שהרשב"א ס"ל דההיא דראהו חי הוא אף לחולין וכמו שנבאר לקמן וא"כ נמצא דהיקל ר"ש במקוה יותר מההיא דנגע באחד וראהו חי וזהו דבר מתמיה וכ"ת דר"מ דפליג היכא דלא ראהו חי פליג נמי היכא דראהו חי וס"ל דטהור אף ברה"י ור"ש כר"מ ס"ל ומאי דקאמר הכא תולין הוא משום דליכא חזקה כלל הא נמי ליתא דמדקתני בתוספתא ומודים חכמים לר"מ היכא דראהו חי כו' משמע דבחלוקה זו לא פליגי דאי פליגי לא שייך לומר ומודים חכמים לר"מ אלא ודאי דלר"מ בדוק ושאינו בדוק הכל שוה לענין דינא ואולי ר"ש כחזקיה ס"ל דקאמר דאליבא דרבנן טהור אף ברה"י וכמ"ש התוס' בד"ה כי פליגי חזקיה אלא דאכתי קשה לר' יוחנן דקאמר טמא ברה"י מאי איכא למימר ובשלמא אליבא דרש"י ניחא דפשיטא דר"ש לית ליה בשום טומאה שורפין דהא אפילו בטומאה דלהבא לית ליה שורפין כל שכן בטומאה דלמפרע אבל אליבא דהמפרשים הללו קשה. ונראה דאפשר דעד כאן לא אמרינן דבראהו חי טמא מיהא ברה"י אלא אליבא דרבנן דחשיב ריעותא האי דהרי חסר לפנינו והכא נמי איכא למימר הרי מת לפנינו ומשום האי ריעותא אמרינן דטמא אף שהוא טומאה למפרע ובדוק אבל אליבא דר"ש דלא חשיב ריעותא ההיא דהרי חסר לפנינו ה"ה גבי נגע דלא חשיב ריעותא וכיון דליכא ריעותא מוקמינן ליה אחזקתיה דטהרה והכא גבי מקוה דליכא חזקה תולין. ולפי זה אני מסתפק אליבא דר"ש בדבר שאינו בדוק מה יהיה דינו מי אמרינן טעמייהו דרבנן משום תרתי הוא האחד שאינו בדוק והשני דהרי מת לפנינו ומש"ה מטמו ליה אף בר"ה אבל אליבא דר"ש דלא חשיב ריעותא ההיא דהרי מת כי נמי הוי דבר שאינו בדוק מאי הוי או דילמא לעולם דבר שאינו בדוק מילתא הוא דמדרבנן מיהא נעשה איזו חומרא לקדשים לחלק בין דבר בדוק לשאינו בדוק הן אמת דסברת ר"ש גבי אשה לא הוזכרה ומיהו נראה דאף דנימא דגבי נגע דמטהר הכא יאמר דתולין מיהא לקדשים משום דאיכא ריעותא מגופה וכמ"ש התוס' בסוף דבור ראשון אליבא דר"מ. ואולי דמאי דקאמר ר"ש תולין הוא מן הדין הגמור דהא כל טומאה דלמפרע אף שאינו בדוק לא גמרינן מסוטה וכמ"ש התוס' והא דאמרינן דטמא אף אליבא דהרשב"א דקאמר אף לחולין אינו אלא משום חומרא בעלמא דמן הדין אוקמיה אחזקתיה דלא גמרינן מסוטה בטומאה דלמפרע אבל גבי מקוה מן הדין הוא תולין כיון דליכא חזקה ולפי דאליבא דרבנן קאמר דטמא מן הדין הגמור קאמר ר"ש דמן הדין תולין ונ"מ דגמרינן מינה לחבית אבל לעולם דיודה ר"ש דמשום חומרא שורפין כדקיי"ל בעלמא ובהא לא מיירי ר"ש אלא במה שהוא דין גמור ומ"מ פירוש זה הוא דוחק בעיני ומלבד זה הקושיות הראשונות במקומם עומדות וכעת צל"ע. ובהא דאמרינן ואבע"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה כו' מתוך דברי התוס' מוכח דאף לפי טעם זה טעמייהו דרבנן דמטמו בר"ה הוא משום דאיכא תרתי לריעותא אך הרשב"א בחידושיו הרבה להשיב בסוגיא זו וכתב ק"ל והא לר"ש לא הוה קשיא לן אלא רה"י מ"ש מסוטה אבל ר"ה כיון דמדמי ליה לסוטה ניחא והכא לא אנח לן אלא ר"ה דניחא וקאי אבל רה"י לא אנח לן דאדרבה כל שאתה אומר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה כ"ש דתיקשי לן מה התם ברה"י טמא ודאי אף סוף טומאה ברה"י טמא ודאי. ועוד מאי חדית לן השתא דאטו מעיקרא מי לא אמרינן דטעמיה משום דגמרי לה מסוטה אלמא מיסבר קסבר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והיא היא ועוד מאי דקא מהדרינן תו טעמייהו דרבנן הא רבנן נמי דטעמייהו משום דהעמד טמא על חזקתו דכיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי משוינן ליה ומאי חדית לה השתא ומתוך הדוחק יש לי לומר דעיקר האי טעמא אינו משום דר"ש אלא אדרבה משום דרבנן דלישנא קמא הוה אמרינן דכולהו גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה והלכך קשיא להו לרבנן אי מסוטה בר"ה טהור ואיצטריכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא הא אי ליכא אלא חדא לריעותא כסוטה אף הכא בר"ה הוו מטהרי רבנן כסוטה והשתא קא נסיב ליה טעמא אחרינא ולומר דאפילו בריעותא חדא נמי בסוף טומאה נמי טמא טומאה ודאית משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה אלא העמד גברא אחזקתיה דמספיקא לא מפקינן ליה מטומאתיה ור"ש סבר דכולהו טומאות מסוטה גמרינן להו בין בתחלתן בין בסופן והלכך אף זו בר"ה דדמי לסוטה עבדינן כסוטה וספיקו טהור אבל ברה"י א"א למיגמר הכא מסוטה משום דהתם איכא רגלים לדבר אבל הכא דליכא רגלים תולין ואטעמיה קמא סמיך בהא ר"ש והכא ה"ק אבע"א ר"ש אטעמיה קמא סמיך דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה אבל רבנן לא גמרי משום דלא אפשר דהתם מספיקא לא מסקינן ליה לטומאה אבל הכא דכבר טמא היה מספיקא לא מפקינן ליה כנ"ל עכ"ד ונראה דנ"מ בין הני טעמי למקוה שהיה בחזקת כשר ונסתפק לנו אם נפסל כגון שנטל סאה ונתן סאה מים שאובין ולא ידעינן אם הוא רובו דהשתא נמי איכא לספוקי בלהבא אם מקוה זה כשר או לא וכן אם נסתפקנו אם נשתנה מראהו אם לאו וטבל בו הטמא דהשתא איכא חזקה דהעמד מקוה על חזקתו ואיכא נמי חזקה דהעמד טמא על טומאתו דלישנא קמא דטעמייהו דרבנן משום תרתי לריעותא הכא ליתא תרתי לריעותא דהא ליכא למימר הכא הרי חסר לפנינו דבנדון זה השתא נמי מקוה זה בחזקת כשר הוא דכפי לישנא קמא דטעמייהו דרבנן משום דאיכא תרתי לריעותא בנדון זה דליכא תרתי לריעותא מודים חכמים לר"ש דבר"ה טהורות אבל ללישנא בתרא אף בנדון זה ס"ל לחכמים דבר"ה טמאות דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה דדוקא תחלת טומאה הוא דאמרינן דאע"ג דליכא חזקה דטהרה כגון ההיא דתינוק שנמצא בצד העיסה דאיכא חזקת תינוק מטפח נגד חזקת העיסה וכמ"ש התוס' בד"ה גמר סוף טומאה אפ"ה בר"ה טהור דכי איצטריך למיגמר הלכתא דבר"ה טהור הוא היכא דליכא חזקה דטהרה דבדאיכא חזקה דטהרה לא איצטריך הלכתא לטהרה דמהיכא תיתי שנטמא מאחר דאיכא למימר אוקמיה אחזקתיה וכמ"ש התוס' בריש פירקין דבור ראשון ושני אבל בסוף טומאה לא גמרינן מינה משום דמספיקא לא מפקינן ליה מטומאתו. עוד נ"ל דנ"מ טובא בין הני תרי לישני כפי הרשב"א והיא ההיא ברייתא דחבית דמוקמינן לה כר"ש דדוקא אליבא דלישנא קמא דחשיב תרתי לריעותא משום דהרי חסר לפניך ומש"ה עשה ספיקו כודאי לגבי טומאה בר"ה הכי נמי גבי חבית דאיכא נמי תרתי לריעותא מחזקינן ליה בודאי טבל ואינו תרומה כלל אבל כפי לישנא בתרא מודים חכמים לר"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומאה ס"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ועשו סוף טומאה בר"ה כתחלת טומאה ואיכא חזקה דטהרה ברה"י אבל לעולם דשאני טומאה דעשה הכתוב ספיקה כודאה ברה"י אף הם עושים ספיקה כודאה בסוף טומאה אף בר"ה אבל לעולם דמידי ספק לא נפיק ולפיכך גבי חבית אמרינן דתרומה ויחזור ויתרום. ובזה ניחא דרבינו בהלכות תרומות פסק גבי חבית דהוי ספק ואילו גבי מקוה פסק כרבנן וכבר תמה עליו מרן שם. ולפי מה שכתבנו ניחא דרבינו פסק כאבע"א דקיי"ל הלכתא כלישנא בתרא ולישנא בתרא ברייתא דחבית אתיא אף כרבנן וכדכתיבנא ואף שהרשב"א בחידושיו תמה על רבינו על פסק זה דפסק בחבית דהוי ספק ובמקוה פסק כרבנן היינו משום דס"ל דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא דאיכא גבי מקוה תרתי לריעותא וכשנדקדק היטב בדברי הרשב"א נראה דהכי ס"ל דוק ותשכח דלעולם מודה לישנא בתרא דאיכא גבי מקוה תרתי לריעותא אלא דס"ל דבלאו האי טעמא נמי דתרתי לריעותא מטמאין רבנן משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי מאי דקאמר סתמא דתלמודא מעיקרא מאן תנא חבית ר"ש היא הוא בין כפי לישנא קמא בין כפי לישנא בתרא אבל אליבא דרבינו האי ואי בעית אימא חוזר בו ממאי דקאמר מעיקרא מאן תנא חבית ר"ש היא. ואפשר דהאי ואבע"א קאי לתחלת הסוגיא שהקשו ממקוה לשמאי והלל והשתא קאמר דשאני מקוה דהוי סוף טומאה וא"ת אליבא דהרשב"א מנא ליה לסתמא דתלמודא דלרבנן הוי ריעותא הא דהרי חסר לפנינו עד שנאמר דההיא דחבית ר"ש היא אימא דלהאי לישנא בתרא מודים חכמים לר"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי דם לפנינו ושאני גבי מקוה דמטמאין משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי זה ברייתא דחבית אתיא ככ"ע וכדכתיבנא. הא לא קשיא דס"ל להרשב"א דע"כ רבנן חשבי ריעותא הא דהרי חסר לפנינו שהרי מטמאין היכא דראוהו חי מבערב ונגעו בלילה ומצאו מת דטמא ברה"י משום דהרי מת לפנינו וההיא הוי אף לחולין אליבא דהרשב"א וכמו שנבאר לקמן וא"כ ע"כ טעמא הוא משום דחשיב ריעותא הא דהרי מת לפנינו ודוקא אליבא דר"ש ע"כ לא חשיב ריעותא הא דהרי חסר מדמטהר בר"ה ואם איתא דחשיב ליה ריעותא אף דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה היכי גמר להא דמקוה מסוטה שאני הכא דאיכא תרתי לריעותא אלא ודאי דלר"ש לא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו. וא"ת אליבא דרבינו כי היכי דאמרינן ללישנא בתרא דלרבנן עשו סוף טומאה בר"ה כתחלת טומאה ברה"י ומש"ה אתיא ברייתא דחבית ככ"ע הכי נמי נימא ללישנא קמא דלרבנן עשו תרתי לריעותא גבי טומאה בר"ה כתחלת טומאה ברה"י ולעולם דהכל הוא משום חומרא דטומאה דעשה הכתוב ספיקה כודאה ברה"י ולעולם דברייתא דחבית אתיא ככ"ע ומנא ליה לתלמודא דר"ש היא ונראה דהא ודאי לא קשיא כלל משום דסברא הוא דכל היכא דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי בכל דינים דבעלמא ולאו משום חומרא דטומאה הוא דאיתמר אבל היכא דליכא תרתי לריעותא ע"כ מידי ספיקא לא נפקא ודוקא לגבי טומאה חשיב כודאי משום דמצינו דעשה הכתוב ספק טומאה כודאי בתחלת טומאה ברה"י. ודע שהמדקדק היטב בדברי רש"י ז"ל שכתב ואיבעית אימא אי מסוטה גמרי רבנן הול"ל בר"ה טהור אלא לאו מסוטה מצינן למיגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש וא"כ מ"ט דר"ש דמטהר בר"ה גמר סוף טומאה ממגע טומאה ע"כ. ונראה שרש"י כיון במלות קצרות למ"ש הרשב"א דהאי ואבע"א לא אתא אלא לתת טעם אליבא דרבנן ומ"ש הרב המנהיר בפי' דברי רש"י אלו לא נהירא לי כלל והאמת יורה דרכו. ועתה נבא לבאר דברי התוס' שהקשו תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה ויש לדקדק דלמה לא הקשו קושיא זו ללישנא קמא דקאמר ור"ש סבר כי סוטה מה סוטה בר"ה טהור ה"נ בר"ה טהור היה להם להקשות דשאני התם דאיכא חזקת טהרה ולרבנן נמי תיקשי דלמאי איצטריך לטעמא דתרתי לריעותא תיפוק ליה דשאני הכא דהוי סוף טומאה. עוד יש לדקדק במה שתירצו דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתינוק וכו' אטו כי ילפינן הלכתא דבר"ה טהור בפירוש אתמר כגון ההיא דתינוק ובהא דתינוק ג"כ יקשה דאמאי טהור כיון דליכא חזקה דטהרה. עוד יש לדקדק במה שהאריכו ליישב דחיית רבנן לר"ש שכפי הנראה היא דחייה פשוטה בעצמה עד שהוקשה לתוס' דמ"ט דר"ש ונראה דתוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל בד"ה והלל דע"כ כי איצטריך קרא לאשמועינן דספק טומאה בר"ה טהור הוא אפילו היכא דליכא חזקה דטהרה משום דסוטה נמי לית לה חזקה דטהרה שהרי קינא לה ונסתרה דאי להיכא דאיכא חזקה לא צריכא הלכתא דפשיטא דמוקמינן לה אחזקתה וכמ"ש התוס' בפ' כשם דף כ"ח וא"כ ללישנא קמא שפיר קאמר ר"ש דילפי מסוטה למקוה דודאי כי איצטריך הלכתא לטהר בר"ה הוי דומיא דמקוה ורבנן נמי מודו ליה דודאי כי איצטריך קרא הוא להיכא דליכא חזקה אבל להאי לישנא בתרא דקאמר דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה אלמא דס"ל כי איצטריך קרא הוא לתחלת טומאה דאיכא חזקה ור"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי הנחה זו קושיית רבנן לא היתה משום דגבי מקוה איכא תרתי לריעותא אלא דאף דנימא דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו מ"מ לא דמי כלל דשאני מאי דטיהר הכתוב דאיכא חזקה דטהרה ולזה תמהו התוס' דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקה דטהרות ותירצו דלעולם יתד היא שלא תמוט דכי אתיא הלכתא הוא להיכא דליכא חזקה וגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקה כגון ההיא דתינוק וכו' והשתא גמר היטב ר"ש סוף טומאה דליכא חזקה מתחלת טומאה דליכא חזקה ולפי פירוש זה דחיית רבנן דקאמרי מי דמי לא תצדק כלל לזה האריכו התוספות וכתבו דטעמייהו דרבנן הוא משום דאיכא תרתי לריעותא והאריכו בזה דמפשטא דהלכתא משמע דהשתא לא אתו רבנן מטעמא דתרתי לריעותא וכמ"ש הרשב"א אלא דלתוס' לא משמע להו דיש לחלק היכא דליכא חזקה בין תחלת טומאה כגון ההיא דתינוק לסוף טומאה כגון האי דמקוה אם לא מטעם דגבי מקוה איכא תרתי לריעותא: ודע שהתוס' בפ' כשם דף פ"ח ד"ה מכאן אמרו כתבו דמאי דאמרינן דספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי מסוטה דטהור הוא דוקא בדאיכא חזקה ואיצטריך קרא דלא נימא גזירת מלך היא ככל ספק טומאה שיהיה טמא דמן הסברא אין לטהר ר"ה יותר מרה"י ונסתייעו לסברא זו מהא דריש נדה דר"ש גמר לה מסוטה טומאה בר"ה ואמור רבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי כו' ויש לתמוה דאיך לא הוקשה להם התם מ"ט דר"ש דגמר מתחלת טומאה דשפיר קאמרי רבנן דלא דמו כלל ואולי דס"ל לתוס' דרבנן ור"ש בהכי פליגי ר"ש סבר ע"כ כי אתא הלכתא הוא לטהר אפילו היכא דליכא חזקה כגון ההיא דתינוק וגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והא דאוקי לקרא בתחלת טומאה כגון ההיא דתינוק ולא אוקמיה בסוף טומאה כגון האי דמקוה הוא משום דקרא דונסתרה לא מיירי אלא בטומאה דלהבא דומיא דסוטה ולא בטומאה דלמפרע כמקוה וכמ"ש התוס' בדבור ראשון דנדה ומש"ה אוקמה להלכתא כגון ההיא דתינוק דהוי טומאה דלהבא והדר יליף סוף טומאה דהיינו מקוה מתחלת טומאה ורבנן חולקין עליו בעיקר הדין וס"ל דהלכתא אתא להיכא דאיכא חזקה דטהרה וא"כ לא דמו כלל מאי דטהר הכתוב להאי דמקוה ולפ"ז פשיטא דלאוקימתא זו דס"ל לרבנן דלא אתיא הלכתא אלא לטהר בר"ה היכא דאיכא חזקה דטהרה ההיא דחבית כרבנן נמי אתיא דטעמייהו דרבנן הוא משום דליכא חזקה ועשו לר"ה היכא דליכא חזקה כרה"י היכא דאיכא חזקה מה התם עשה הכתוב ספיקו כודאי ה"נ אבל גבי חבית פשיטא דהוי ספק והוי תרומה ויחזור ויתרום ואפשר שזו היתה שיטת רבינו שפסק בה' תרומות גבי חבית דהוי ספק ובמקוה פסק כרבנן:

1 רגלים לדבר - סימן טומאה איכא:

2 שהרי קינא לה ונסתרה - התרה בה אל תסתרי עמו ונסתרה:

3 מאי רגלים לדבר איכא - דליהוי חסר מקודם לכן דילמא השתא הוא דחסר וש"מ דקסבר ר' שמעון בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין דהא אין רגלים לדבר:

3 חכמת שלמה על נדה פתח ↗

רש"י בד"ה מאי רגלים כו' אין רגלים לדבר הס"ד:

3 אור שמח על משנה תורה, הלכות שגגות פתח ↗

מי שהיו לפניו שני שבילין כו'. הנה בתוספות כתבו ז"ל אי ברה"י איירי בחד נמי חייב דספק טומאה ברה"י טמא אבל הכא איירי ברה"ר ואוקמינן בחזקת טהרה. וצריך מובן איך יתחייב קרבן בהזה ושנה וטבל בנתיים והלך אח"ז בשביל שני אילו בעי קמן בב"ד אם מותר לבוא במקדש הלא אמרו לו דמותר לבוא רק דלכתחילה א"ל זיל טבול יעוין עו"ג דף ל"ז ותוס' עירובין דף ל"ה ושוב כי יכנס יתחייב קרבן. ועוד דהא אם השביל השני טמא הלא החיוב על מה שהלך בשביל השני ולאו שב מידיעתו הוי דאילו הוי ידע נמי אזיל, וע"ז יש לאמר דהואיל אילו אתידע ליה בברור שהטומאה בשביל שני לא אזיל הו"ל שב מידיעתו וכיו"ב אמרו ריש הוריות כיון דאילו מתידע כו' ואיהו נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינא ביה ויש לדחות ואכמ"ל. ומסתברא יותר דמיירי ברה"י ואפילו הכי בחד אינו חייב קרבן דמצאנו בירושלמי נזיר פ"ח ובפסחים פליגי אמוראי ר"ה וריו"ח אם הנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י והיינו דאף דאנן גמירי דספק טומאה ברה"י טמא אין זה דהתורה אמרה דדנין שבודאי נטמא, ז"א רק דהתורה גזרה טומאת ודאי אבל המציאות לא יוכחש שבאפשרי שלא נטמא, ואם כן הדבר שלא נטמא רק טומאתו מההלכה דשדי עליו טומאה ודאית טומאה הוי אבל טומאת מת לא קרינא ולא עדיף הך טומאה מאילו נטמא נזיר ברביעית דם שטמא מן התורה ואפ"ה אינו מגלח דלא מת עליו מת ובפרט נזיר דבטומאת התהום ג"כ טהור דכתיב עליו במחוורת לו א"כ על אופן האפשרי שלא נטמא אף דרחמנא טמאתו בכ"ז אין נזיר מגלח עליו, ותדע דדינא בגדר האפשרי ברה"י מסוטה גופיה דאם באו עדים שנטמא אין משקה אותה וכי נסתרה ברה"י מהני השקאה להתירה לבעלה ולמ"ד כשיש עדים במדה"י המים בודקין תלינן שמא זכות תלה לה ולגבי סתירה לא תלינן ודוק. ובזה מיושב מה שנתקשו התוס' בהך דמשני ריש פרק שני נזירין באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכן דא"כ אמאי מתנין יביאו שתי הקרבנות, ועיין בכ"ז בחדושי למס' נזיר. וזה כלל גדול בתוספתא דאהלות ועל ביאת מקדש שנויה במשנה נזיר דף נ"ו כל שאין הנזיר מגלח עליו אינו מוזהר על טומו"ק, וראב"ד בהשגות ביאר טעמו, וא"כ א"ש ברה"י ולגבי הבאת הקרבן הוה רק בגדר ספק השקול אם נטמא במת או לא ולכך כי הזה ושנה וטבל והלך בשני שפיר חייב קרבן ודוק: והנה בירושלמי אמר על קושיא דגמרא מר"ל על ר"ל דהכא גבי חטאות אמר ספק ידיעה מחלקת שאני תמן שאשמו קובעו, פירוש כיון דלענין חיוב קרבן אשם הוה ידיעה ומחלקת שוב לחטאות כיון דחייב אשם תלוי לא כן הכא דספק ידיעתו לא מהני מידי ומודה רשב"ל בכהן משיח שאינו מביא אשם תלוי דאינו מחלק לחטאות הך ספק ידיעה, אבל הגמרא דילן לא סברה כן מטעמא דהכא הוה ג"כ ידיעה טומאה ודאית לשרוף תרומה ולהתחייב מיתה וכיו"ב וחשובה ידיעה לכמה מילי, ואם תאמר דהואיל דחשובה ידיעה לענין אשם חשיבא ג"כ לגבי הא א"כ הכא כש"כ דחשובה ידיעה שנטמא וודאית לכמה מילי כש"כ דחשובה ידיעה להתחייב עליו אח"כ קרבן, לא כן ר"ש לטעמיה דסבר בנדה דף ב' דטומאת של רה"י אינו מתורת ודאי רק מספקא ליה וכמוש"כ רש"י שם דף ג' ד"ה מאי רגלים לדבר וש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה ברה"י דעלמא נמי תולין דהא אין רגלים לדבר וא"כ א"ש טובא דתמן מחלקת שפיר דהא מביא אשם וחשובה ידיעה לא כן הכא דלא חשובה ידיעה לכל מילי רק ידיעת ספק דגם בתרומה תולין וזה דרך נכון ודוק: ולפי מה שהבאתי בשם הירושלמי דטעמו דחשיב ידיעה לחלק לחטאות הוא דאשמו קובעו צ"ב הא דמקשה רבא תמן מצירוף המעילה לזמן מרובה אף דגם לרע"ק דסבר דאיכא במעילה אשם תלוי ואיהו הוא דאמר הך דצירף את המעילה לזמן מרובה במשנה שם בכ"ז הכא לגבי ח"ש לא שייך חיובא דאשם תלוי שיתחייב עד דיחלק לאשמות ודאין וצ"ב ואכמ"ל. ודע עוד דלפי הירושלמי דמטעם דאשמו קובעו לכן מחלק גם לחטאות א"ש קושיית הגמרא ליתני חטאת באשם ודוק:

« רש"י על נדה ג׳ ע״א:ג׳ רש"י על נדה ג׳ ע״א:ט׳ »