רש"י על נדה מ״ג

1 קמ"ל - דהאי לא תוך תוכו הוא אלא כגון כלי בתוך התנור ופיו למעלה מפי התנור:

2 והסיט בו את הטהור טהור - כדמפרש טעמא לקמן:

3 בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא - הטהור שהרי נשא את הזב וזב מטמא במשא דכתיב במשכב ויקרא ט״ו:י׳ והנושא אותם וק"ו לזב עצמו:

4 מאי טעמא - טהור הניסט בקנה של קומטו של זב טהור:

5 דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וגו' - והאי קרא לאו למגע איצטריך דהא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא זה הסיטו של זב מכאן למדנו זב שהסיט את הטהור טמא שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת טהרה שתטמא אלא אם כן נשא טהור את הטמא והכא בזב הוא דגלי רחמנא וכתב וידיו דדרשינן הכי היכא דהסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי:

6 לא שטף במים - מילתא אחריתי היא למילף לנטילת ידים לאכילה מהכא. אלמא הסיט זב את הטהור אינו טמא אלא א"כ הסיטו בגלוי בידיו ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא דלא כתיב ביה ידיו טמא אפילו הסיטו בקנה שבקומטו מידי דהוה אנבלה בקומטו שהיא מטמאה במשא דהא מ"מ הרי הוא נושא את הטומאה. ל"א קנה בקומטו של טהור והסיט את הזב להכי טמא שנגע הקנה בגילוי של זב ונטמא הקנה מחמת הזב וחוזר ומטמא את הטהור ואע"ג דטהור קמוט דגילויא גבי זב הוא דבעינן אבל קנה בקומטו של זב והסיט את הטהור טהור הואיל וזב קמוט וגבי זב כתיב וידיו. ושיבוש הוא מפני כמה דברים חדא דקנה פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה וא"ת בקנה חלול נהי נמי דמקבל טומאה אפ"ה אין חוזר ומטמא הטהור שהרי אין מגע של זב חוזר ומטמא אדם שאין לך נוגע בטומאה מטמא אדם חוץ מן הנוגע במת ועוד אי טומאת הטהור משום נגיעת קנה היא והרי בקומטו הוא דנגע ובית הסתרים לאו בר מגע הוא דהא אמרינן לעיל שרץ בקומטו טהור ועוד לשון הסיט אמאי נקט ועוד הסיט טהור את הזב מי נפק מהאי קרא וכל אשר יגע בו הזב כתיב והיינו אשר יסיטנו הזב ולא כתיב כל אשר יגע בזב:

7 כאילו מביא מבול - שמחמם את אבריו ומביא לידי קרי וזהו קלקול דור המבול שנאמר בראשית ו׳:י״ב כי השחית כל בשר:

8 במטלית עבה - שאינה מחממת:

9 לא שכיח - והא דתניא כל זמן שאצבע בעין מדמעת ה"מ היכא דמתחלה ממשמש וחימם את עצמו ויוצא כל שעה מעט אבל זה שנזדעזעו אבריו נעקר כל הזרע ביחד ושוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד בשעה אחת:

10 בשרו חם - אברו:

11 טמא - שמא יצא ממנו קרי ואמאי והא לא ארגיש:

12 במשמש מטתו בחלומו - דאי נפק ודאי ארגיש:

13 ויצתה בלא הרגשה - דאינו יורה כחץ:

14 לכשיטיל מים טמא - דנשתייר מן הקרי ויוצא עכשיו ואע"ג דלא נפיק בהרגשה הואיל ומעיקרא איעקר בהרגשה:

15 עובד כוכבים שהרהר - ונעקר ולא יצא:

16 וירד וטבל - לשם גירות ואח"כ יצא קריו:

17 מהו - אפי' אם תמצי לומר לגבי ישראל דכי נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה טמא דאזלינן בתר עקירה הכא לא ניזיל בתר עקירה דהיינו קולא הואיל וכשהוא עובד כובים נעקר וטהור דאמר בבנות כותים קריו טהור אפילו לב"ה:

18 או דילמא לא שנא - לחומרא כגון לגבי עקירה דהרגשה דישראל ולא שנא לקולא כי הכא אזלינן בתר עקירה:

19 שנעקרו מימי רגליה - דהוי מעין אב הטומאה:

20 וירדה וטבלה - וטהרה מזובה ואח"כ הטילתו מהו מי אזלינן בתר עקירה ומטמאו או לא:

21 דלא מצי נקיט לה - מלצאת הילכך מכי עקר חשיב ליה צורך יציאה:

22 עובדת כוכבים - סתם עובדת כוכבים מי רגליה מטמאין דחכמים גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם:

23 וירדה וטבלה - לשם יהודית אם תמצי לומר בזבה נעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה אזלינן בתר עקירה ה"מ בישראל דטומאתו מדאורייתא:

24 לח מטמא - דהחתים משמע לח שהיבש אינו חותם פי האמה דנפיל:

25 רר - משמע לח כמו שמוא"ל א כא ויורד רירו:

26 בזובו חדא - זאת תהיה טומאתו בזובו חדא רר תרי את זובו תלת לקרבן:

27 או החתים - לח:

28 מזובו טומאתו היא - מקצת זובו אית ביה טומאת זיבה:

29 שתים וקראו טמא - כי יהיה זב מבשרו חדא זובו טמא תרי טמא:

30 שלש וקראו טמא - זאת תהיה טומאתו בזובו חדא רר בשרו את זובו תרי או החתים בשרו מזובו תלת טומאתו היא:

31 על הזוב - שהטיפה עצמה טמאה:

32 לנוגע בכעדשה - דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש"ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו':

33 אין לו חלוקת טומאה - דשרץ קטן מטמא כגדול אבל קטן פחות מבן ט' אין לו קרי:

34 שום שרץ קתני - אין לך שרץ מטמא במשהו אבל ש"ז יש מטמא במשהו כגון לרואה:

35 דכוליה במקום כעדשה קאי - כלומר מתוך חשיבותיה שהוא אבר הוי חשוב במקום כעדשה:

36 תדע דמשום חשיבותא דאבר הוא דהא אילו חסר פורתא - מן האבר דהוי בציר מכעדשה מי מטמא:

37 עכבר דים - אינו מטמא כדתניא בהעור והרוטב חולין דף קכו: דעל הארץ כתיב:

38 כתנאי - נוגע אי במשהו אי בכעדשה:

39 ת"ל או איש - קס"ד מאו איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא ילפי':

40 ושמעי' בעלמא תנאי דפליגי בכמה דוכתי בדון מינה ומינה ובדון מינה ואוקי באתרא הילכך הנהו תנאי על כרחך פליגי בנוגע בקרי למ"ד דון מינה ומינה דון ש"ז משרץ דהא מקרא דשרץ ילפינן לה דמה שרץ מטמא בנגיעה אף ש"ז בנגיעה ומינה מה שרץ בכעדשה כו':

41 ואוקי באתרא - הנח ש"ז במקומה כדאשכחן בראיה דבמשהו:

42 דילמא מאו איש אשר תצא ממנו כו' ילפינן לה - ואפי' למ"ד דון מינה ומינה הוה במשהו דהא נגיעה מראיה יליף ודכ"ע דון מינה ומינה הוה דהכא ליכא פלוגתא דאוקי באתרא דהא מיניה וביה יליף:

43 איכא דתני כרב פפא - מאו איש אשר יגע בכל שרץ:

44 מתני' וזוקק ליבום - אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו אבל נולד לאחר מיתת אחיו אינו זוקק דכתיב דברים כ״ה:ה׳ כי ישבו אחים יחדו:

45 ופוטר מן היבום - אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת אבל כל זמן שמעוברת אינו מתירה לינשא:

46 ומאכיל בתרומה - בת ישראל שניסת לכהן ומת ונולד לה בן לאחר מיתתו אוכלת בשבילו בתרומה בו ביום שנולד כדכתיב ויקרא כ״ב:י״א ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ודרשינן יאכילו את אמם אבל הניחה מעוברת אינה אוכלת בשבילו עד שיולד:

47 ופוסל את מן התרומה - קס"ד כגון בת כהן שניסת לישראל ומת והניח בן יום אחד פסלה מתרומת בית אביה כל ימי חייו דכתיב ויקרא כ״ב:י״ג וזרע אין לה ושבה אל בית אביה והא יש לה זרע ובגמרא פריך אפילו עובר נמי פוסל: