רש"י על נדה ל״ד

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור נדה ל״ד
1 רֶגֶל הֲוָה, וְטוּמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל כְּטׇהֳרָה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן, דִּכְתִיב: ״וַיֵּאָסֵף כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים״, הַכָּתוּב עֲשָׂאָן כּוּלָּן חֲבֵרִים.
2 מַתְנִי' דַּם נׇכְרִית וְדַם טׇהֳרָה שֶׁל מְצוֹרַעַת, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ.
3 דַּם הַיּוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא טָבְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כְּרוּקָּהּ וּכְמֵימֵי רַגְלֶיהָ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ.
4 וּמוֹדִים בְּיוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁהִיא מְטַמְּאָה לַח וְיָבֵשׁ.
5 גְּמָ' וְלֵית לְהוּ לְבֵית שַׁמַּאי ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב״ — בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּזִיבָה, וְאֵין הַגּוֹיִם מְטַמְּאִין בְּזִיבָה, אֲבָל גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן שֶׁיְּהוּ כְּזָבִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם?
6 אָמְרִי לָךְ בֵּית שַׁמַּאי: הָהוּא בִּזְכָרִים אִיתְּמַר, דְּאִי בִּנְקֵבוֹת הֵיכִי לַעֲבֵיד? לִיטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ — עֲשִׂיתוֹ כְּשֶׁל תּוֹרָה, לִיטַּמֵּי לַח וְלָא לִיטַּמֵּי יָבֵשׁ — חִלַּקְתָּ בְּשֶׁל תּוֹרָה.
7 אִי הָכִי, רוּקָּהּ וּמֵימֵי רַגְלֶיהָ נָמֵי! כֵּיוָן דְּעָבְדִינַן הֶיכֵּרָא בְּדָמָהּ, מִידָּע יְדִיעַ דְּרוּקָּהּ וּמֵימֵי רַגְלֶיהָ דְּרַבָּנַן.
8 וְלַעֲבֵיד הֶיכֵּרָא בְּרוּקָּהּ וּמֵימֵי רַגְלֶיהָ, וּלְטַמּוֹיֵי לְדָמָהּ? רוּקָּהּ וּמֵימֵי רַגְלֶיהָ דִּשְׁכִיחִי — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, דָּמָהּ דְּלָא שְׁכִיחַ — לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.
9 אָמַר רָבָא: זוֹבוֹ טָמֵא, אֲפִילּוּ לְבֵית שַׁמַּאי; קִרְיוֹ טָהוֹר, אֲפִילּוּ לְבֵית הִלֵּל.
10 זוֹבוֹ טָמֵא, אֲפִילּוּ לְבֵית שַׁמַּאי — דְּהָא אִיכָּא לְמֶעְבַּד הֶיכֵּרָא בְּקִרְיוֹ.
11 קִרְיוֹ טָהוֹר, אֲפִילּוּ לְבֵית הִלֵּל — עֲבוּד בֵּיהּ רַבָּנַן הֶיכֵּרָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִשְׂרוֹף עֲלֵיהּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים.
12 וְלַעֲבֵיד הֶיכֵּרָא בְּזוֹבוֹ, וּלְטַמּוֹיֵי לְקִרְיוֹ? זוֹבוֹ דְּלָא תְּלֵי בְּמַעֲשֶׂה — גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, קִרְיוֹ דִּתְלֵי בְּמַעֲשֶׂה — לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.
13 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: נׇכְרִית שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע מִיִּשְׂרָאֵל — טְמֵאָה, וּבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע מִן הַנׇּכְרִי — טְהוֹרָה. מַאי לַָאו טְהוֹרָה גְּמוּרָה? לָא, טְהוֹרָה מִדְּאוֹרָיְיתָא, טְמֵאָה מִדְּרַבָּנַן.
14 תָּא שְׁמַע: נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל טְמֵאָה בְּכׇל מָקוֹם,
15 וַאֲפִילּוּ בִּמְעֵי גּוֹיָה. וְשֶׁל נׇכְרִי טְהוֹרָה בְּכׇל מָקוֹם, וַאֲפִילּוּ בִּמְעֵי יִשְׂרְאֵלִית, חוּץ מִמֵּי רַגְלַיִם שֶׁבָּהּ.
16 וְכִי תֵּימָא, הָכִי נָמֵי טְהוֹרָה מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל טְמֵאָה מִדְּרַבָּנַן. אַטּוּ מֵי רַגְלֶיהָ מִדְּאוֹרָיְיתָא מִי מְטַמְּאוּ? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּה: טְהוֹרָה אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן. שְׁמַע מִינָּה.
17 אָמַר מָר: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל טְמֵאָה בְּכׇל מָקוֹם, אֲפִילּוּ בִּמְעֵי גּוֹיָה. תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַב פָּפָּא, דְּבָעֵי רַב פָּפָּא: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּמְעֵי גּוֹיָה מַהוּ?
18 בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה — לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא, כִּי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ — לְאַחַר שְׁלֹשָׁה מַאי?
19 יִשְׂרָאֵל דְּדָיְּיגִי בְּמִצְוֹת — חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וּמַסְרִיחַ, גּוֹיִם דְּלָא דָּיְיגִי בְּמִצְוֹת — לָא חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וְלֹא מַסְרִיחַ, אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים — חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ וּמַסְרִיחַ? תֵּיקוּ.
20 דַּם טׇהֳרָה שֶׁל מְצוֹרַעַת, בֵּית שַׁמַּאי כּוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״לַזָּכָר״ — לְרַבּוֹת מְצוֹרָע לְמַעְיְנוֹתָיו, ״וְלַנְּקֵבָה״ — לְרַבּוֹת מְצוֹרַעַת לְמַעְיְנוֹתֶיהָ.
21 מַאי מַעְיְנוֹתֶיהָ? אִילֵּימָא שְׁאָר מַעְיְנוֹתֶיהָ — מִזָּכָר נָפְקָא! אֶלָּא לְדָמָהּ, לְטַמֵּא דַּם טׇהֳרָה שֶׁלָּהּ.
22 וּבֵית שַׁמַּאי? נְקֵבָה מִזָּכָר לָא אָתְיָא, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְזָכָר שֶׁכֵּן טָעוּן פְּרִיעָה וּפְרִימָה, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, תֹּאמַר בַּנְּקֵבָה דְּלָא.
23 וּבֵית הִלֵּל? לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְקֵבָה וְלָא בָּעֵי זָכָר, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה נְקֵבָה, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה פְּרִיעָה וּפְרִימָה, וְאֵינָהּ אֲסוּרָה בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה — רַבִּי רַחֲמָנָא מַעְיְנוֹתֶיהָ, זָכָר — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
24 אִם אֵינוֹ עִנְיָן ״לְזָכָר״ — תְּנֵהוּ עִנְיָן לִנְקֵבָה, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְמַעְיְנוֹתֶיהָ — תְּנֵהוּ עִנְיָן לְדָמָהּ, לְטַמֵּא דַּם טׇהֳרָה שֶׁלָּהּ.
25 וּבֵית שַׁמַּאי? זָכָר מִנְּקֵבָה לָא אָתֵיא, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִנְקֵבָה שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה מֵאוֹנֶס, תֹּאמַר בְּזָכָר דְּלָא.
26 וּבֵית הִלֵּל? קָיְימִי בִּמְצוֹרָע, וּפָרְכִי מִילֵּי דְּזָב? וּבֵית שַׁמַּאי? שׁוּם טוּמְאָה פָּרְכִי.
27 וְאִיבָּעֵית אֵימָא, אָמְרִי לָךְ בֵּית שַׁמַּאי: הַאי ״לְזָכָר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, ״לְזָכָר״ — כֹּל שֶׁהוּא זָכָר, הַאי, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן. וּבֵית הִלֵּל, נָפְקָא לְהוּ מִ״זֹּאת תּוֹרַת הַזָּב״ — בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן.
28 אָמַר רַב יוֹסֵף: כִּי פָשֵׁיט רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּזָב, בָּעֵי הָכִי: רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב קָטָן מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא בְּמַגָּע? ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע״ אֲמַר רַחֲמָנָא.
29 כֹּל שֶׁשִּׁכְבַת זֶרַע שֶׁלּוֹ מטמא מְטַמְּאָה — רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ מְטַמְּאָה, וְהַאי כֵּיוָן דְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁלּוֹ לֹא מְטַמְּאָה — רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה נָמֵי לֹא תְּטַמֵּא. אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּאִילּוּ אִיהוּ חָזֵי תַּרְתֵּי — מִצְטַרְפָא, מְטַמְּיָא?
30 אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, ״זֹאת תּוֹרַת הַזָּב״ — בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, מָה גָּדוֹל — רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ מְטַמְּאָה, אַף קָטָן — רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה נָמֵי מְטַמְּאָה.
31 בָּעֵי רַב יוֹסֵף: רְאִיָּיה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצוֹרָע מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא בְּמַשָּׂא? מְקוֹם זִיבָה מַעְיָן הוּא וּמְטַמֵּא, אוֹ דִילְמָא לָאו מַעְיָן הוּא?
32 אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, ״זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ — לִימֵּד עַל הַזּוֹב שֶׁהוּא טָמֵא. בְּמַאי? אִילֵימָא בְּזָב גְּרֵידָא
פירוש רש"י על נדה ל״ד
1 רגל הוה וטומאת עם הארץ - דלאו צדוקי דדרך אשתו להראות דם:
2 כטהרה שוינהו רבנן - ברגל. אבל צדוקי דסתמא בועל נדה הוא נהי נמי דטומאת עם הארץ ליכא טומאת בועל נדה איכא:
3 ויאסף וגו' - בפלגש בגבעה כתיב ומיניה שמעינן בכל זמן שישראל נאספים למקום אחד קרי להו חברים ורגל היינו אסיפה:
4 מתני' בית שמאי מטהרין - בדם עובדת כוכבים אע"ג דברוקה ובמימי רגליה מודו דחכמים גזרו עליהם להיות כזבין לכל דבריהם אפי' הכי דמה טהור. וטעמא מפרש בגמרא דשיירו בה רבנן למיהוי היכרא דטומאתה מדרבנן:
5 ודם טוהר של מצורעת - ואע"ג דמעיינות מצורעת כגון רוקה ומימי רגליה הוי אב הטומאה כדאמר בהמפלת לעיל נדה דף כח: לזכר לרבות מצורע שמעיינותיו טמאים כשל זב דכתיב ביה וכי ירוק הזב בטהור אפילו הכי דם טוהר שלה טהור דלאו מעיין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא כדאמרינן בפ"ב לעיל נדה דף יט: גבי דם הירוק:
6 וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה - שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין גבי דם עובדת כוכבים מטמא מדרבנן שגזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם והך היכרא הוא דעבוד בה דאילו דישראלית מטמא לח ויבש ודעובדת כוכבי' לח ולא יבש כרוקה וכמימי רגליה דאמר לקמן בפרק דם הנדה דאין מטמאין יבשין ודם טוהר של מצורעת נמי אע"ג דדם לאו מעיין הוא דין מעיין אית ליה דרחמנא רבייה כדאמר בגמרא:
7 דם היולדת - שעברו ימי טומאת לידה ולא טבלה:
8 בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה - מטמא לח ואינו מטמא יבש והכי תני לה בהדיא בתוספתא דעדיות דנדה כל זמן שלא טבלה הרי היא בנדתה לכל דבריה הלכך רוקה ומימי רגליה בטומאתן ולקמן בפרק דם הנדה נדה נו. ילפינן מקראי דאין רוק של זב מטמא יבש ודמה נמי אף על גב דדם טוהר הוא לבית שמאי כדאמר בגמרא דביומי תליא רחמנא והא מלו ומשום מעיין נמי ליכא לטמויי דהא אין מתעגל ויוצא אפילו הכי רבנן גזור עליה הואיל וטמאה היא גזרה לאחר ז' אטו תוך ז' ומיהו לא גזור עליה שיטמא לח ויבש כלפני ז' דעבוד בה היכרא דלידעו דטומאתה מדרבנן ולא נשרוף עליה תרומה וקדשים. ואע"ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי אלא מטהרי לגמרי והיינו טעמא כדאמר בגמרא משום דחיישינן דלמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש התם הוא דכל טומאת עובד כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן ואיכא הרחקה טובא הלכך טהרו את דמה לגמרי להיכרא דלידעו דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן דלא נשרוף תרומה עלייהו ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר הלכך גזור ושיור בה להיכרא דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא:
9 ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש - דטומאתן מן התורה כל זמן שלא טבלה דקסברי ביומי וטבילה תלא רחמנא:
10 גמ' גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן - משום שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:
11 עשיתו כשל תורה - דכיון דליכא היכרא אתי למשרף עליה תרומה וקדשים:
12 ליטמא לח ולא יבש - כדקאמריתו:
13 חלקת בשל תורה - אתי לחלק בדם ישראלית שהוא של תורה ולמימר דמטמא לח ולא יבש הילכך שיירוה ולא גזור בה שום טומאה כי היכי דניהוי היכרא לטומאת עובדי כוכבים דמדרבנן היא ולא נשרוף עליה תרומה:
14 אי הכי רוקה ומימי רגליה נמי - דלגבי ישראלית לח ולא יבש כי מטמית להו בעובדת כוכבים עשיתו כשל תורה דקיי"ל בפ' דם הנדה לקמן נדה דף נד: רוקו וניעו מטמאין לחין ולא יבשין ונעביד היכרא ברוקה דעובדת כוכבים ומימי רגליה לטהרן לגמרי:
15 דם לגבי רוק לא שכיח חשיב ליה:
16 זובו - של עובד כוכבים:
17 טמא אפילו לבית שמאי - דמקילי בדם האשה בזוב של זכר מודו שהטיפה מטמא אחרים במגע:
18 קריו טהור אפילו לבית הלל - עבדי ביה היכרא דלידעו דטומאת עובדי כוכבים דרבנן דב"ה נמי היכרא בעו כדאמרינן בדם העובדת כוכבים ברוקה ובמימי רגליה ולא טמאוהו לח ויבש כישראלית וגבי זב דגבי ישראל נמי כל טומאותיו לחין ולא יבשין אי לא מטהרי חדא מינייהו לגמרי ליכא היכרא:
19 קריו תלוי במעשה - אין קרי בא אלא ע"י חימום:
20 עובדת כוכבים שפלטה כו' טמאה - השכבת זרע אבל בעובדת כוכבים לא שייכא בה טומאה כבהמה דעלמא:
21 טהורה - הטיפה אלא קריו טהור:
22 ואפי' במעי עובדת כוכבים - שאם תפלטנו על הבגד תטמאנו:
23 חוץ ממימי רגליה שבה - דאי פתיכי במימי רגליה טמאים כדאמרינן לעיל גזרו עליהם שיהו כזבים אבל קריו טהור כדאמרינן עבדו ביה רבנן היכרא:
24 כי מיבעיא ליה לאחר ג' - דלגבי ישראלית טהורה כדאמר במסכת שבת בפרק ר"ע:
25 דדייגי - יראים וחרדים במצות ומתוך דאגתן מתחממין:
26 חביל - חם:
27 שאר מעינותיה - כגון רוקה ומימי רגליה דאתו מזב דכתיב ביה ויקרא ט״ו:ח׳ וכי ירוק הזב ומיניה נפקי שאר מעיינות:
28 מזכר נפקא - כיון דאתרבי מצורע למעינותיו אתרבי מצורעת לכל מעינותיה דאיכא דכוותיהו בזכר:
29 אלא לדמה - דליתיה בזכר:
30 ואסור בתשמיש המטה - בשבעת ימי ספירו דכתיב וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שנאמר דברים ה׳:כ״ז שובו לכם לאהליכם:
31 תאמר בנקבה - מצורעת דליתא בכל הני. בכריתות בפרק ד' מחוסרי כפרה כריתות דף ח: איש פורע ופורם ואין אשה פורעת ופורמת וגבי תשמיש נמי מחוץ לאהלו כתיב ולא מחוץ לאהלה הילכך לא אתיא מזכר ואיצטריך לנקבה לגופה ולעולם לשאר מעינות. ומהיכא דנפקי שאר מעינות ליכא למימר דילפינן לדם דשאר מעינות ילפינן מרוק מה רוק שמתעגל ויוצא הוא מתאסף תחלה יחד ואחר כך יוצא ודם לאו מתעגל ויוצא הוא:
32 ואם אינו ענין לשאר מעינותיה - דנפקי מלנקבה:
33 שכן מטמאה באונס - לגבי זיבה:
34 ופרכי מילי דזב - בתמיה:
35 ה"ג ואי בעית אימא אמרי לך ב"ש האי לזכר מיבעי ליה כל שהוא זכר כו' - ול"ג נקבה כל שהיא נקבה כו' דא"כ מעינות למצורע מנא להו אלא לנקבה לרבות מצורעת למעינותיה ויליף זכר מנקבה למעינות והאי לזכר דמייתר להו לב"ה דרשי ליה ב"ש לזב קטן שמטמא בזיבה בן יומו ולא נפקא להו מאיש איש דסבירא להו דברה תורה כלשון בני אדם ותינוקת קטנה נפקא להו מאשה ואשה כדילפינן בריש פירקא ואייתר להו לנקבה דהכא לרבות מצורעת למעינותיה וב"ה נמי לא דרשי איש איש מיהו נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן מטמא בזיבה:
36 כי פשיט - כי דריש:
37 מהו שתטמא - שניה לא מיבעיא לן דהא מרבינן לה מלזכר כל שהוא זכר והתם תרתי ראיות כתיבי והזב את זובו וראשון של זב גדול נפקא לן מהאי קרא זאת תורת הזב דהיינו חדא ראייה דחדא זיבה כתיב בקרא ויקרא ט״ו:ל״ב ואשר תצא ממנו שכבת זרע איתקש ראייה ראשונה לקרי אבל דקטן מאי מי אמרינן כיון דלקרי איתקש לא משכחת לה אלא בגדול דאיתיה בקרי אבל קטן דליתיה בקרי ליתיה בראייה ראשונה. או דילמא כיון דאילו חזי קטן ראייה אחריתי מצטרפת לקמייתא טומאת שבעה כדין זב בעל שתי ראיות:
38 מטמא - נמי כשל גדול טומאת ערב בקרי:
39 ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא - של איש טהור לא תבעי לך דודאי לא מטמא במשא דאיתקש לקרי וקרי לא מטמא במשא כדתנן בפ"ק דמסכת כלים ושניה נמי לא תבעי לך דאפילו באדם טהור מטמיא במשא כדאמר לקמן בפרק דם הנדה נדה דף נה. זוב מטמא במשא ויליף לה מזובו טמא הוא וההוא בראייה שניה כתיב דמנה הכתוב שתים וזב בעל שתי ראיות זב גמור הוא לטומאה אלא שאין טעון קרבן כי תיבעי לן ראשונה דבאדם דעלמא לא מטמיא אלא במגע הכא במצורע מאי מקום זיבה מעיין הוא ואיתרבי מלזכר לרבות מצורע למעיינותיו ומעיינות מטמאו במשא כדאמר בפרק דם הנדה לקמן נדה דף נה: וכי ירוק הזב בטהור במה שביד טהור:
40 או לאו מעיין הוא - והויא כשאר ראייה ראשונה של כל אדם דבמגע מטמיא:
41 זובו טמא - היינו ראייה שניה שהרי מנה הכתוב שתים זב מבשרו זובו טמא:
42 לימד על הזוב שהוא טמא - ואמר בדם הנדה שם דף נה. דהאי קרא לרבות למגע לא איצטריך דלא גרע משכבת זרע אלא למשא:
43 אילימא בזב גרידא - דלאו מצורע למה לי קרא לטיפה עצמה פשיטא: