רש"י על נדה כ״ח

1 וטהרו לו פתחים קטנים - הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות פ"ג מ"ו המת פתחו בארבעה בד"א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח:

2 ר' יוחנן - דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר:

3 ברובע - רובע הקב:

4 קטבלא - עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת:

5 אפודרא - אבן שייש. ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר:

6 דאיחרך איחרוכי - המת ולא נעשה אפר:

7 אין נותנין לה ימי טוהר - דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא:

8 אימר הרחיקה לידתה - הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני:

9 ניתני ולנדה - שכל דמים שתראה יהיו טמאים שלא יהיו לה ימי טוהר והכי איבעי ליה למיתני תשב לזכר ולנקבה ולנדה כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה דדלמא נקבה הואי וימי טוהר לא יהיה לה שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב והיינו לנדה. ולקמן בהאי פירקא נדה דף ל. מפרש למה הוזכר זכר שאם תראה לסוף ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א תהא מקולקלת עד יום מ"ח:

10 הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל - דכיון דתני לנדה משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא קמ"ל מדלא תני לנדה אלא לזכר ולנקבה דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל ומיהו ימי טוהר לית לה אימר הרחיקה לידתה:

11 ויתן יד - אלמא לידת יד קרויה לידה:

12 והא קרא קאמר - רב הונא אלמא לידה דאורייתא קרי ליה:

13 מתני' לזכר ולנקבה - ימי טוהר לזכר וימי טומאה דנקבה:

14 תשב לנקבה בלבד - אפי' הוי טומטום זכר בתר נקבות אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה:

15 מסורס - דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו:

16 גמ' איצטריך - אע"ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה היכא דאיתיליד זכר בהדיה נימא זכר הוא דמוכחא מילתא דהיא הזריעה תחילה קמ"ל:

17 לובן - דומה לקרי:

18 אודם - דומה לדם נדות:

19 אין חייבין על ביאת מקדש - דלמא טהור הוא וקמייתי חולין בעזרה דאין זכר מטמא באודם ואין נקבה מטמאה בלובן:

20 ואין שורפין עליהם תרומה - אלא תולין כי חזאי אודם איכא למימר זכר הוא ואין אודם מטמא בו ואי חזאי לובן איכא למימר נקבה היא ואין לובן מטמא בה הילכך תולין:

21 ראו אודם ולובן כאחד - דממ"נ טמא אפ"ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן כדמפרש טעמא:

22 תשלחו - היינו שילוח טמאים ממקדש:

23 רבי אליעזר היא - דבעי לענין קרבן טומאה עד דידע במאי איטמי אבל לרבנן דלא בעו בשאר טומאות עד דידע במאי איטמי הכא נמי מחייבי דלא דרשינן זכר ודאי נקבה ודאית:

24 השרץ ונעלם - או בנבלת שרץ ונעלם ממנו:

25 על העלם שרץ - שנטמא וידע ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה חייב:

26 ואינו חייב על העלם מקדש - אם כשנכנס למקדש זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש ונכנס שאינו סבור שזה מקדש וכשיצא נזכר פטור:

27 שרץ ונבלה - לפניו וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכשבא למקדש שכח אותו ומשיצא נזכר:

28 ר' אליעזר - דאזכר שם שרץ סבר דבעינן עד דידע אם בשרץ איטמי כו':

29 הזב את זובו לזכר ולנקבה - ולדרוש נמי זכר ודאי נקבה ודאית מטמא בזיבה ולא טומטום:

30 לזכר לרבות מצורע - שהוא מוקש לזב להיות מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים כזב דכתיב ביה ויקרא ט״ו:ח׳ וכי ירוק הזב וגו':

31 פרט לכלי חרס - טמא שאין טעון שילוח מן העזרה:

32 הוה אמינא כלי מתכות לא - טעון שילוח ולהכי שני בדיבוריה למדרש כל שיש לו דין הנוהג בזכר ובנקבה דהיינו טהרה במקוה:

33 מוכל טמא נפקא - דאף כלי מתכות בעי שילוח ועל כרחין הוה דרשינן אדם ודמי ליה ולא כלי חרס שאין לו טהרה:

34 עד נקבה - משמע כל מי שיש לו דין שהוא מזכר עד נקבה שיש להן טהרה:

35 אי הכי - לעיל קאי. כיון דאמר רב לענין שילוח זכר ודאי ולא טומטום בשאר טומאות נמי כגון טומטום שנטמא במת או בשרץ ונכנס למקדש יפטר:

36 הזכר - והיה ערכך הזכר:

37 תלמוד לומר הזכר - ה"א דריש:

38 אם נקבה - אם קדריש:

39 ההוא מיבעי ליה - למכתב זכר ונקבה: