רש"ש על נדה ע״א

1 רש"י ד"ה ביעתותא. או שומע ונבהל מרפיא. כצ"ל:

2 רש"י ד"ה כלים . אף הכלים. נ"ל דזה"ד שייך לסה"ד דלקמיה וכצ"ל שם משונין מכ"א להטביל אף הכלים כו':

3 במשנה רי"א א"מ משום כתם כו'

4 ובגמרא מכלל דת"ק כו'. ק"ל מדוע לא נאמר דטעמא דת"ק שמא תתעלף כמו במשנה דלעיל. ואדרבה מ"ט דר"י דלא גזר כאן. ואולי משום דלא שכיחא שתצא דם לאח"מ לכן לא גזרו בה רבנן:

5 רש"י ד"ה דם תבוסה א"ב. ספק אם נעקר כולו מחיים ס' אם נעקר מקצתו לאח"מ. ק"ל תרתי. חדא. ממש"כ לקמן בד"ה הרוג. רבותא אשמעינן דאע"ג דמספקא לן אי רובו מחיים כו'. ולא קאמר רבותא טפי דאפילו מספקא לן אי כולו מחיים משמע דזה באמת טהור. וגם ר"י שם ל"פ בזה. שנית. דכתב שם ומיהו אי הוי פשיטא לן דרובא מחיים ל"ג עלי'. ואיך כתב כאן ספק אם נעקר מקצתו לאח"מ. הא אפי' אם ודאי הי' כן נמי טהור. והכי הל"ל ס' אם נעקר רובו לאח"מ:

6 תד"ה מקור. ליטמא אפי' בפחות מרביעית משום דנגע במת. התוי"ט תמה עליהם מהא דתנן באהלות רביעית דם שחסר טהור. משם לק"מ די"ל דטהור דקאמר היינו מלהיות אה"ט לטמא אדם וכלים. אבל טומאה קלה דהיינו טומאת משקין לטמא או"מ יש בה. גם י"ל דהתם משום דשבעה לה טומאה ומיירי דחסר אח"כ. אולם זה מיבעיא ליה לרבא במנחות כד ע"ש. אלא דק"ל מהא דתניא לעיל נה ב תשעה משקין כו' ודם מגפתו כו' מטמאין טומאת משקין ברביעית. והביאו בעצמם לעיל טז לראיה דע"כ אינו מחמת שנגע במקור. וצ"ל דהכא ה"ק דהם הקשו בכריתות יג ב דאמאי בעינן רביעית דהא משקין מטמאין בכ"ש. ותירצו דכל הני לא הוויין משקין אלא מדרבנן ע"ש. וא"כ אי אמרינן דהכא ר"ל משום דנגע במקור ואפ"ה מטמא בכ"ש ע"כ נצטרך לומר דהוה משקה דאורייתא וא"כ אפי' בלא מקור יטמא משום דנגע במת. ועי' חולין פז ב תד"ה כל:

7 גמרא שאני במטה דמחלחלה. כצ"ל בב'. וכן העתיק התוי"ט בפ"ג דאהלות מ"ה:

8 רש"י ד"ה שראשון. גזור בה טומאה. הס"ד. ומה"ד

9 תד"ה ר"י. ההיא דקאמר התם בטיל כו'. כצ"ל. והוא המשך מראשית דבריהם שכתבו לרבא דמשני בזבחים בפ' התערובות ההיא דקאמר התם כו':

10 בא"ד כיון דשייך ביה טומאת ר"ד כו'. כצ"ל:

11 במשנה בש"א אף כטמא מת. כצ"ל:

12 תד"ה מערה. דאיצטריך לאשמעינן דל"ח שמא נגעה. וכמו שפי' הגמרא לקמן על הא דמקפת וקורא לה שם:

13 בא"ד אלא לגופיה דכשר לערות. כצ"ל:

14 בא"ד כי היכי דקיל מנדה כו' ושטבילתו ביום. כדאיתא ביומא ו ב:

15 תוי"ט ד"ה כמגע הב'. וא"כ משקה של קדש כו' הוי שני. מאי איריא משקה אפי' אוכל נמי וכדמקשה ממעילה דהתם הוי אוכל. ועוד כיון דדינה כמגע ט"מ הא קיי"ל בפ"ב דטהרות מ"ו דאפי' שלישי דתרומה מטמא משקה קדש להיות תחלה ופי' הרע"ב דכה"פ אה"ק מטמא משקה קדש להיות תחלה וכש"כ מגע ט"מ שהוא ראשון. ולזה י"ל דטבו"י אינו בכלל זה וכמו דאינו בכלל כה"פ אה"ת מטמא משקין להיות תחלה בפ"ח דפרה מ"ז. וכן התוס' בחולין שהביא התוי"ט נקטי נמי דאפי' משקה קדש לא הוו אלא שני. ונראה הא דנקט משקה קדש נמשך אחר לשון התוס' בחולין שם. ואינהו שפיר נקטי משקה דבה איירינן שם. והתוי"ט ל"ד במחכ"ת אגב שיטפי':

16 גמרא סד"א כו' למנגע בה מאבראי. עי' הגהת מהרש"א:

17 שם דתנן משקה טבו"י כו' ואלו ואלו אינן מטמאין ושאר כל הטמאים כו'. כדאיתא במשנה שם:

18 רש"י ד"ה צריכה טבילה. ואם ישראלית היא טובלת לביאת מקדש.

19 ובד"ה א"צ. כ' אבל לקדשים מודו כו'. וצ"ע מנ"ל לחלק בין ביאת מקדש לאכילת קודש הא תרוייהו שוין לכרת ולקרבן. ובהדיא תנן פי"ד דנגעים מ"ח דמצורע טובל ביום השמיני משום הכנסת בהונות דלא הוי רק ביאה במקצת כדאיתא ביומא ריש דף לא. ואף ר"י שם ל"פ אלא במצורע מפני שכבר טבל מבערב אבל יולדת דזה זמן ארוך שטבלה משמע דאף ר"י יודה. ואדרבה בביאת מקדש מחמרינן טפי דלב"ז שם ולר"י אפי' טהור גמור אינו נכנס עד שיטבול. ובאכילת קדש לא מצינו זה. ועט"א בחגיגה רפ"ג על הא דאיתא שם אונן ומח"כ צ"ט לקדש. גם מש"כ הילכך לאחר שהביאה כפרתה טובלת. ק"ל מדוע לא תהני אף קודם כפרה כמו לב"ש לביאת מקדש לפירושו. ואולי גם בב"ש כוונתו שתטבול לאחר כפרתה. אבל לא משמע כן בפי' הרע"ב לעיל פ"ג מ"ו. וכאן כתב כפרש"י. ועמש"כ שם:

20 תוי"ט בד"ה א"צ טבילה. קוטב דבריו דמחו"כ אף קודם כפרה מהני ליה טבילה ליגע בקדשים. וברפ"ג דחגיגה הבאתי שזה נגד גמרא ערוכה ע"ש:

21 תד"ה ואם נפל. מפרש ר"ת כמשקה תרומה כו'. כ"נ דצ"ל בכ"ף וכן לקמן:

22 במשנה וטבלה לערב ושמשה. כצ"ל:

23 בתוי"ט ד"ה שמטמאין מו"מ בסה"ד. וברפ"ק דזבים אכתוב דלבועלה תולין וא"כ קרא אסמכתא בעלמא. ותמוה מאד דהתם מיירי בבעלה ביום שלאחריו אחר טבילה הוא דתולין דאם לא תראה אח"כ הוא טהור. אבל הכא שבעלה בערב דלא ספרה עדיין כלל דספירת לילה לאו ספירה ודאי טמא ומטמא מו"מ אפי' אם לא תראה ובהכי מיירי קרא. או אפי' בבעלה ביום אחר טבילה וראתה אח"כ והוא בתוך י"א מטמא למפרע מדאורייתא: