רש"ש על נדה ע׳

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מפרשים:
1 גמרא אי כר"י האמר אשם קבעה כו'. כצ"ל:
2 רש"י ד"ה השני מה תהא עליו. הנ"מ אשם שמתן דמו דומה כו'. כצ"ל:
3 רש"י ד"ה הכל הולך אחר החטאת. אם הביא בדלות מקריב נמי עולתו בדלות כו'. לפמש"כ בנזיר נט ב בס"ד יהי' פירושו דיכול להביא עולתו בדלות ואם ירצה להביא עולת בהמה תע"ב. אבל סוף דבריו מקריב נמי עולה בעשירות הוא לעיכובא:
4 רש"י ד"ה ואי כר"ש. והילכך אפי' כו' כשהוא עשיר יכול להביא כו'. כצ"ל:
5 תד"ה היא. דבשמעתין דיבמות כו' דהולד של צרות לשוק כשר דקאמר כו'. כצ"ל:
6 בסה"ד דלא נילף מאלמנה לכה"ג ומעבד כו'. כצ"ל:
7 תד"ה למחרת. אוכל בקדשים לאחר ס' יום. כצ"ל וכ"ה במשנה דנזיר שם. וכ"ה בדבריהם לקמן בסה"ד:
8 בא"ד נזיר טמא אתה כו' הזה ושנה וגלח כו'. כולן לשון ציווי הן הזה כו':
9 בא"ד בסה"ע אבל אשמו אינו מעכבו כו'. מש"כ המהרש"א וכן לא חשיב כו' ועולת בהמה דמצורע מספק כו' ע"ש. לכאורה תמוה דהרי מביא בתגלחת שניה עולת בהמה משום ספק נזירת טהרה כמש"כ התוס' לקמן. ויכול להתנות עליה דאם הוא מצורע מוחלט וא"כ לא עלו לו הימים למנין הנזירות. דימי צרעתו וימי ספורו א"ע למנין נזירות. תהא עולה זו לעולת מצורע. אבל ז"א דקרבנות דמצורע צריך להביאן למחרת יום תגלחתו כדאר"ע בנזיר מד ב במשנה. והעולה דספק נזירות טהרה היא ביום התגלחת. ועי' בתוס' שם נה ב:
10 בא"ד בע"ב כר"ע דאמר במס' נזיר כו'. הוא שם מד ב במשנה:
11 בא"ד לפיכך ישהא כו' שיהא אחר טהרת צרעתו כו'. כצ"ל:
12 בסה"ד ומוכח נמי כו' למחרת של ס' והיא כו'. כצ"ל:
13 גמרא וטעון מתנת בהונות. כצ"ל:
14 שם בן השונמית מהו שיטמא. הא דלא שאלו על בן הצרפית שקדום. י"ל עפ"י מש"כ הרד"ק שם בשם י"א שלא מת מכל וכל. ומש"כ בבן השונמית דגם בו יש לפרש כן ונסמך בזה על תשובת ר' יהושע ואין חי מטמא. תמוה דהרי שאלתם היה אלאחר שהחייהו כדפרש"י:
15 שם הרבה עשו כן ולא הועילו. כזה ביומא מז:
16 תד"ה וסמיכה. דתנן כל כו' ואילו אשם לא מפיק. להדיא איתא בזבחים יא ולרבנן כו' אף אשם טעון סמיכה. וכן הביאו התוס' עצמם משם שם ה בד"ה מה. ודבריהם בקדושין נה ב ד"ה ודלמא שכ' ואשם אין טעון סמיכה צ"ע. וכבר העיר בזה הגרי"פ:
17 תד"ה כאן קודם גז"ד. וי"ל דלעולם שינויא דהכא עיקר כו'. אמ"ג דתרוויהו אמת ומה שחסר זה גילה זה. מ"מ קרו לדהכא עיקר דמוקי גם לההוא קרא דאשר לא ישא פנים בישראל נמי:
18 תד"ה כאן בעושה כו'. דאילו קודם גז"ד פשיטא דהקב"ה מקבל תשובה. ל"י אהיכי קאי האי פשיטא דאי אקרא דלא אחפוץ כו'. מאי פשיטותא הכתוב משמיע לן מדותיו של הקב"ה דמנקה לשבים. דמשורת הדין הנפש החוטאת היא תמות כדאיתא במדרשים. וי"ל:
19 תד"ה ואין. ועוד או בקבר גבי מגע כתיב כו'. עמש"כ לעיל נז בס"ד:
20 בסה"ד ולא אאדם. עי' מהרש"א. קושייתו כבר הקשו התוס' ביבמות ריש דף סא ונשארו בתימה. ומה שציין שם הגרי"פ דבב"ב כתבו ישוב לזה. ע"ש דישובם אינו עולה לקושיא זו:
21 תד"ה מתים. אבל בן השונמית פשיטא להו כו'. כצ"ל: