רש"ש על נדה ל״ח

1 ד"ה אף. צ"ל כימי זיבה בכ"ף:

2 רש"י ד"ה כיצד. בלא עת נדתה הן י"א ימים כו'. כצ"ל:

3 בא"ד וביום ס"ב ילדה נקבה. כצ"ל צא וחשוב ותמצא שכ"ה. ומוכח דהני מ' ונ' יום הם מחוץ ליום הלידה. וא"כ גס ב' שבתות דר"י ור"ש יל"פ דהיינו לבד יום הלידה. וק"ל דלפ"ז הא דלקמן בע"ב דיש מקשה כ"ה יום כו' וי"ד שהולד מטהר. ר"ל ולמחר ביום כ"ו ילדה. אבל אם עבר עליה גם יום כ"ו ולא ילדה עד כ"ז תהוי זבה. ויש לכוון בזה בפשוט מה שסיימה הברייתא שם וא"א שתתקשה כ"ו יום בלא ולד ולא תהיה זבה ומדוע נדחקו הרבה ר"ש ורבא שם לתרוצה. וי"ל:

4 תד"ה להיות. ור"ח פי' כו'. דברי מהר"ם בזה מגומגמין וא"א להולמן בלתי הגהה:

5 תד"ה שיפורא. אבל אחדש לבנה קרי שפיר חדשה אפי' יום א'. אולי יכוונו למש"כ בחידושי לאו"ח סי' תקמ"ט דרה"ח נקרא ג"כ לפעמים חדש סתם ע"ש. וכמו והשבתי כו' חדשה הושע ב. וכן מדוע את הולכת אליו היום לא חדש כו' מלכים ב ד׳:כ״ג. ותיבת כו' שבדבריהם ל"י לכוונה. ונראה למוחקה והוא באמת ט"ס ובדפו"ר איתא בתוס' "בו" במקום "כו'" :

6 בא"ד ואם קשתה ברמ"א ורמ"ב ורמ"ג שמא נקלט הזרע כו'. כ"נ שהיה גי' מהר"ם. ועי' מהרש"א:

7 גמרא שנאמר ויהי לתקופות הימים כו'. כצ"ל וכן במס"ק חסר ו' קדמאה. ומשמע דמלא ו' בתראה וכ"ה בכה"ס שראיתי. והרש"א בח"א נמשך אחר גי' הספר וקרא ג"כ הפ' בפתח ע"ש. ושגה במחכ"ת:

8 רש"י ד"ה אלא מרביעי ואילך. דאי מתעברה למו"ש שמא תלד לרע"ג כו'. הוא שלא בדיוק דמיום העבור עד הלידה לא נמשך יותר מן רע"א יום. אלא דר"ל דאי תשמש במו"ש שמא תלד לרע"ג מיום השמוש דחיישינן שמא לא תקלט הזרע להתעבר עד יום הג'. וכן מש"כ לקמן ואם נתעברה בשני ר"ל ג"כ ואם תשמש:

9 רש"י ד"ה מכלל כו'. ומהכא גמרינן לעיל. הוא בד' לו ב:

10 במשנה כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הולד. נל"פ דר"ל דמשיצא הולד טמא ומטמא לח ויבש. דדם לידה גופה לא טהרה רחמנא לכ"ע. ולא כדם טהרה של מצורעת דלא מטמא אלא לח אף לב"ה לעיל לד. וכ"מ בכריתות סוף ד' ז במשנה שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאין. וע"כ ר"ל כמו ברואה בליל פ"א. וכן כל דמים שהיא רואה בתוך טומאת לידתה השניה. ואולי נפ"ל ממיעוטא דממקור דמיה. והרווחנו בזה לדעת דרשה אחריתא שכ' התוס' לרבנן מדמיה. ואין להקשות לרבנן דאמרי לטהורי מק"ו. דהרי ימי לידתה אין ראויין לרבה כדלעיל לז ב. ואפ"ה טמא דמה כדם נדה. זה אינו כלום. דהרי גם בימי נדתה אינה נעשית נדה ע"י. דאפי' בלידה יבשתא ולא ראתה עד סוף השבוע טובלת לערב וא"צ למנות מינה שבעה כדמוכח לקמן מב ע"ש ברש"י ד"ה טומאה בלועה ועי' ס"ט סי' קצ"ד סק"ב בד"ה אך והטיפה עצמה מטמאה כמו כן בימי זיבתה לח ויבש ודו"ק בכ"ז: