רש"ש על נדה מ״ו

1 גמרא הא גופא קשיא כו' הא יג"ש גופא סימן והדר כו'. ק"ל כיון דמוקמינן לקמן להא דריב"י בעודן בו. א"כ דוקא דרישא דבי"ג גופא סימן ג"כ אינו אלא בעודן בו. וסיפא דקתני בן יג"ש ויום א' סימן היינו אפילו בנשרו מיד. ודיוקא דבי"ג גופא שומא ג"כ איכא למימר דהיינו בנשרו ולא סתרו דיוקי אהדדי כלל. ודברי הגר"א ז"ל בא"ע סי' קנ"ה סקנ"ו תמוהים בזה מאד. וגם יש ט"ס בדבריו וצריכין תיקון:

2 שם מכלל דמ"ד חוששין חולצת והא חוששין בעלמא קאמר. נראה דה"ה דה"מ לאקשויי מהא דרבא דאמר ואינה חולצת. ומש"כ המהרש"א בשם התוס' שפי' בהא דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו הוא בשבת קנא דמצינו לשון חוששין לקולא. בתוס' שם לא נמצא מזה מאומה. רק רש"י עצמו פי' שם כן. ועי' מה שהבאתי בגיטין עג ב:

3 שם בסה"ע שנאמר איש כו' לא יחל דברו. כצ"ל בלא ו' וכן בפרש"י:

4 רש"י ברה"ע. דגמרו למילתיה בין כו'. כצ"ל:

5 רש"י ד"ה והוא שעודן בו. כשהגדיל. וכן בתוס' בשנת י"ג. ובקדושין טז ב ברש"י ד"ה מבן תשע שכ' ועודן בו כשהגיע לי"ב כו' נראה דט"ס הוא וצ"ל לי"ג כו' אבל אם נשרו קודם י"ג ל"פ כו':

6 רש"י ד"ה אבל מעיקרא. דמכי עברה שתא די"ב לא בעל. כצ"ל:

7 גמרא ת"ל זה הדבר. כצ"ל וכן ברש"י:

8 שם אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין עליו להפרישו. לכאורה קשה מזה לשיטת התוס' בשבת קכא דבהגיע לחינוך לכ"ע מצווין להפרישו. ועי' בהגר"א ז"ל או"ח סי' שמ"ג סק"ח:

9 שם ר"י תני לה ול"ס לה. עי' הגהות הב"ח ועמש"כ בעירובין ד' צו ב בס"ד. ואין סתירה עלי מפרש"י כאן שזווגם אהדדי. שלא פי' כן אלא בדעת המקשן:

10 תד"ה ריו"ח. ובהביא ב"ש נמי לא מיירי דא"כ כו'. תימה דא"נ דכלפני הזמן ג"כ לא א"ש דאכתי הוי התראת ספק דהא אותן שערות לא מהני אף אם יהיו לאח"ז דשומא נינהו עי' לקמן מח ב. וי"ל בדוחק עפ"י מה שהבין המל"מ בפ"ב מהל' אישות הי"ח בשיטת ר"ת בתוס' לקמן מט בד"ה ואב"א. דלר"י בהביאה תוך הפרק אינה נעשית גדולה בהן עד שחשיכה. ואז נעשית גדולה על אותן השערות עצמן ע"ש. אולם בחדושי להרמב"ם הקשיתי עליו בזה: