רש"ש על נדה ס״ד

1 גמרא ראתה יום חמשה עשר לחדש זה ויום ט"ז לח"ז כו'. כצ"ל:

2 שם דיקא נמי דשבקינן ליום עשרים כו' ש"מ. הרא"ש נסתייע מזה לפסוק כשמואל הואיל דדייקא ברייתא כוותי'. ותימה דהא אף לרב ניחא דמודה בלמודה כדלעיל. וזהו דאשמעינן דברגילה אינה מצטרפת ראייה ראשונה. שוב מצאתי בס"ט סי' קפ"ט סק"י בשם הרמ"ה שדחה הראיה כדאמרן:

3 שם תנ"כ דר"פ היתה למודה כו' הותר יום שלשים. ועפרש"י. וק"ל דלמא ש"ה שכבר ראתה ביום כ' שלפניו דאמרינן דאורח בזמנו בא וחזרה לקדמותה והוה כמו עקירה ב' מיום ל'. ובפרט לפי מה שפסק הטוש"ע בסי' קפ"ט סעיף י"ד הביאו הד"ח אות כ"ו ע"ש. אח"ז ראיתי בס"ט שם סקי"ט שעמד בזה ע"ש:

4 רש"י ד"ה לא קבעה לה וסת. וראשונה בכלל. הס"ד. ומה"ד

5 ושינתה ליום כ"א:

6 ד"ה ה"ג. מותרים. הס"ד. ומה"ד

7 תד"ה איתמר. והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש שתהא השניה נראה דילוג כו' כגון כו' ושלישית בכ"א כו'. ל"ד אלא דה"ה אם השלישית היתה ג"כ בכ' אין ראשונה מצטרפת לקביעת וסת דהפלגה מכ' לכ'. אף דהשניה נראית הפלגה מן הראשונה וכ"ה בדבריהם בב"ק לז ב. ובזה מובן קושייתם מראה שור ונגח שור ולא נגח ודו"ק. אבל יותר נ"ל ממש"כ ובעינן שתשלש בדילוג כלישנא דשמואל. דבציורם אף השניה אינה מן המנין גם לרב. והא דכתבו דאין הראשונה מן המנין כוונתם עליה וקראוה ראשונה מפני שהיא קודם ראית הדילוג וכמו הראשון אדם תולד עי' פסחים ה. וכן מוכח מריש דבריהם שכ' והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש. היתכן זה הלא באיזה יום שתראה יש לו שיעור בכמה לחדש הוא. אלא ע"כ כוונו להשניה דלא ראתה ביום שיש לו שיעור בחדש שנוכל לקרותה ראיית דילוג ביחס הראשונה. ובזה אתיין לנכון דבריהם לעיל ט ב בד"ה פחתה. רק דשם יש השמטת סופר וכצ"ל ואחר ט"ו יום ואחר ט"ז יום. כי גם בלא"ה קשה למה דלגו ט"ו ונקטו ט"ז וכמו שמדקדק הש"ס לקמן כה"ג. אולם דעת הפוסקים אינה כן ובטלה דעתי. ופירוש הס"ט בסי' קפ"ט סק"ה בכוונת דבריהם דשם לא מחוור כלל ע"ש:

8 בא"ד דא"כ כו' בדרבי ורשב"ג קמיפלגי ל"פ בראייה ראשונה לחוד. כלפי דלמסקנא פליגי בה לחוד נקטי כן. דלפי הס"ד ל"פ בה כלל דלכ"ע אינה עולה למנין אלא דלרב גם זולתה קבעה לה וסת בשתי ראיות הדילוג שלאחריה כרבי:

9 שם בסה"ד אלא בג' ראיות של דילוג ראשון. נ"ל להגיה של דילוג אחרון. דלרב לא נצרך כלל דבשני סדרים סגי. וה"ה דפליגי נמי בסדר השני דלרב סגי בב' ראיות שהם ט"ז תמוז וי"ז אב כמש"כ הס"ט:

10 תד"ה ואינה. כמו ט"ז וי"ז. כ"נ דצ"ל:

11 בסה"ד דאין לחוש בדילוג משום חדא זימנא. ל"ד אלא ה"ה תרין. דהא הכא כבר דילגה ב"פ:

12 רש"י ד"ה ונאסר. ולא עקרתו אלא ב"פ שהרי כו' לאו עקירה היא כו'. קשה דאפי' אם נאמר דעקירה היא מ"מ נוכל לומר כשראתה עוד פעם בכ' אורח בזמנו בא וחזרה לקדמותה שהרי עדיין לא קבעה לה וסת אחר. עי' ש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"א. ואפשר לכוון גם לשון רש"י לזה וכ"מ בש"ך שם:

13 גמרא ממאי מדקא מפליג בסיפא כו'. לכאורה אין זה דיוק כ"כ דיל"פ דראתה דקתני בסיפא קאי על הב' חלוקות דרישא:

14 רש"י בריש מתניתין. ואפילו רואה כו'. פשוט דר"ל אפי' רואה עתה וכדאיתא לעיל יא ב ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מ"ת. והתו"ח נראה שהבין כוונתו להא דארנב"י בגמרא ואפי' ראתה. ול"ד:

15 תד"ה על בסופו. וכצ"ל כו' כלומר שיש לתלותו כו'. לכאורה אינו מובן מדוע לא נפרש הבידוע דשם כפשטיה משום דדרך דם כשנפל על הבגד להיות נדהה מראיתו ע"י כבוס ראשון לכן כשיכבס עתה ולא נדהה. בידוע שכבר נתכבס פעם אחד. ואולי כוונתם כיון דמספיקא מטמאין למפרע א"כ ל"ל בידוע. וע"כ הוא ל"ד. ועי' מו"ק ה ב בד"ה יש בה שפי' לישנא דבידוע דשם ג"כ כפי מה שכתבו כאן:

16 תד"ה דשרי למיבעל לכתחלה. אע"ג כו' אבעילה שניה כו'. מפרש"י נראה דל"ג גם הכא תיבת לכתחלה: