רש"ש על נדה נ״ז

1 רש"י ד"ה דקאכיל מינה. ותרומה טמאה באזהרה כו'. ל"ד דאינה אלא באיסור עשה כדאיתא ביבמות ס"ד עג:

2 תד"ה ובנה. וא"ת ולר"ש כו' הא אמרינן במ"ק כו' אלא על טומאת אהל. לכאורה י"ל דכיון דטומאת מגע יש להן ה"ה דמטמא כשאדם מאהיל עליהן. דזה מיקרי מגע לרבא בחולין קכה ב אף למעלה מטפח. וקרא לא ממעט כנענים אלא מאהל דהמשכה דאיירי ביה. ולהכי מציינין עלייהו. ולאביי שם י"ל ג"כ דלכן מציינין משום מאהיל עליהן בפחות מטפח. ובמו"ק לא ממעט אלא אותן שאין מטמאין אף כשמאהיל עליהן כמו עצם כשעורה דנקט שם. ועמש"כ בפסחים ט ברש"י ד"ה מי לא תנן בס"ד. אבל ז"א דהתוס' ביבמות סא הקשו דהא גבי טומאת מגע כתיב ג"כ אדם וכל אשר יגע כו' בעצם אדם. ותירצו דבנזיר דרשינן ליה לענין אהל. ור"ל במאהיל עליו כדאיתא שם. אלמא דגם מטומאת מאהיל אימעיטו. אולם מדבריהם לקמן ע ב בד"ה ואין שכתבו ועוד או בקבר גבי מגע כתיב כו' מטמאין קברי כנענים במגע כו' ע"ש. מוכח דמטמאין במאהיל עליהם וכמש"כ תחלה וצ"ע:

3 תד"ה אילן. ודוקא במהלך ע"פ כולה כו'. כצ"ל:

4 תד"ה בה"פ. ובפ"ק דמ"ק תניא ג' בה"פ הן שדה כו'. כצ"ל:

5 תד"ה אריו"ח. וא"ת ובאבד נמי כו' דילמא טמא הוא כו'. כצ"ל:

6 גמרא וקתני נמצא על שלה אותיום כו'. ה"ה דה"מ למיפרך מרישא מנמצא על שלו. אלא משום דעל צד הראשון פריך מן לאחר זמן שהוא בנמצא על שלה. מסיק מינה גם על צד השני:

7 רש"י ד"ה דאיזדקרא. ואע"ג דעברה בשוק ש"ט כו'. משמע קצת מפירושו דלתירוץ זה נמי מיירי בעברה בשוק ש"ט. ולא כן פסק בשו"ע סי' ק"צ סעיף י"ב וע"ש בס"ט ס"ק ל"ג:

8 תד"ה אימור. כדאמר בר"מ והלל כסבורה כו'. כצ"ל והקוים למחוק:

9 תד"ה ובמגעות. וכ"ש הכא דאין כאן כתם. כצ"ל ומלת אלא למחוק וכ"נ מהמהרש"א ואלא שבר"ד ט"ס:

10 בא"ד ונראה דקאי אנמצא על חלוקה כו' וקאמר כו' טמאה. הגהת מהר"ם כאן אינה מוכרחת כמבואר. אך ק"ל למה דלג התנא מטומאת עצמה דאיירי בה ונקט מגעות והסיטות:

11 תד"ה קתני. וי"ל דהתם דרוב ימיה טמאים כו'. הוא לפי דבריהם לעיל בד"ה ת"ש בסופו א"נ כיון כו'. ומה שסיימו כאן אבל הכא כו' שאין רק שעה מועטת כו'. הוא לפי מש"כ שם תחלה ומשני דמזמן רחוק כו'. וכן בד"ה אימור: