רש"ש על חולין כ״ז

1 במשנה רי"א עד שישחוט את הוורידין. לשון הרע"ב הואיל וצוליהו כולו כאחד כו' ושחיטה כו' ל"ד אלא כו' קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק ע"י מליחה. מליחה מאן דכר שמה. ונראה להגיה ע"י צלייה:

2 רש"י ד"ה אאחד בעוף. דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. עי' לעיל כא ב בתד"ה ואינו מבדיל שכתבו בההיא דהעור והרוטב שהביאו דלא שייך למיגזר דלמא לא אתי למיעבד רובא היכי דליכא משום חייסא. וכש"כ לגזור כולי האי שנים אטו חד. ויותר הנל"פ דגזרו שנים אטו בהמה. וטעם דכולי סימנים ה"נ כדי שיצא הדם יפה עי' לקמן כט דאטו רובא ליכא למגזר לדעת התוס' שכתבתי ועמש"כ שם בע"ב בתד"ה למה:

3 רש"י ד"ה דלא לישוויה גיסטרא. ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא. וצ"ל ע"כ דאגמרי' רחמנא למשה דהותר בחתיכת הסימנין לבדן וא"כ אתי ושחט לפ"ז לאסור חתיכת המפרקת. אבל ללשון ראשון איכא למימר דלא אגמריה אלא מקום שחיטה מן הצואר. ואתי ושחט להורות דל"צ אלא חתיכת סימנים. וחתיכת המפרקת לא איכפת לן אם עביד אם לא ועי' במרדכי:

4 רש"י ד"ה מנין לרבות. כדאמרינן בזבחים צמר כו' והטלפים בזמן שהן מחוברין יעלו שנאמר והקטיר כו'. כצ"ל:

5 תד"ה ותו. אבל אכתי ל"י כו' אי מן העורף כו' ולהכי אתא כו' ממקום ששח. לכאורה הא גם מול העורף נכפף כששוחה צוארו וא"כ אכתי ל"י אי מן העורף כו':

6 תד"ה מדקאמר כו'. לא אתא כו' אלא כו' אבל אכתי ל"י כו'. לפמש"כ לעיל דהנך דלעיל עיקר לימודם אתא למעוטי מן העורף לא א"ש לישנא דותנא מייתי לה מהכא:

7 תד"ה ופדר. מה שמקשים לכתוב חד ראש ותרי פדר כו'. אבל איפכא ל"ק להו דלכתוב תרי ראש וחד פדר. משום דנראה דאין קפידא בהתגלות בה"ש אלא בשעת הולכה או כשהוא מונח. אבל כשנוטלו ומקטירו ל"ל בה כאן הערה=והיא קושית התוס' ביומא כו ע"א ד"ה נותן פדר על וכו' ותירוצו כמותו ע"ש ועוד תירצו וז"ל א"נ י"ל אי לא כתיב הך קרא לא הוה דרשינן ליה אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים עכ"ל. פי' אי לא הוה כתיב ראשו ופדרו אלא ראשו לבד לא הוה דרשינן קרא קמא את הראש ואת הפדר שחופהו וכו' אלא הוה דרשינן קרא קמא את הראש ואת הפדר שחופהו וכו' אלא הוה דרשינן שראש ופדר קודמין לכל הנתחים וק"ק שא"א לפרש קרא קמא הכי דהא קא' וערכו בני אהרן את הנתחים את הראש ואת הפדר ואדרבא אי הוה דרשינן הכי הוה דרשינן שצריך להיות באחרונה כסדר הכתוב וצ"ע. ועי' מראה יחזקאל. אזני יהושע.:

8 רש"י ד"ה אין שחיטה לעוף מה"ת. והיקשא דז"ת לאקושי בהמה כו'. ועל הא דפריך לקמיה מאי חזית כו' שדייה אחיה לא פי' לנו הקישא דפהמו"ק למאי אתא. אבל אשכחנא בבכורות לג דר"ע דריש ליה להתיר בכור בע"מ אף לעובד כוכבים ואההוא היקשא דר"א הקפר קאי כדאיתא בתוס' שם לב ב:

9 בא"ד ואין נבלת עוף כו' או הרגה במכה שלא ע"י סימנים אבל נחירה כו'. מבואר דנחירה הוא ג"כ בסימנים. ועי' תוס' לעיל כ בד"ה לא אמרן. וזה אישתמיט מהתוי"ט לקמן פ"ה מ"ג בד"ה ונתנבלה שכתב דנוחר לא מתעבדא מילתא כלל בסימנים ע"ש: