רש"ש על חולין קכ״ה

מהדורה: דפוס וילנא ראם

מקור חולין קכ״ה
1 וְקוּלִית הַמּוּקְדָּשִׁין, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים – טָמֵא.
2 קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם סְתוּמִים – טְהוֹרִים, נְקוּבִים כׇּל שֶׁהוּא – מְטַמֵּא בְּמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … וְהַנּוֹשֵׂא״, אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע – בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע – לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא.
3 גְּמָ׳ נוֹגֵעַ – אִין, אֲבָל מַאֲהִיל – לָא.
4 הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא כְּזַיִת בָּשָׂר – בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! דְּלֵיכָּא כְּזַיִת בָּשָׂר.
5 וְאִי דְּאִיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ מִבִּפְנִים – טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! דְּלֵיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ בִּפְנִים.
6 וְאִי מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, אֵבֶר מְעַלְּיָא הִיא, בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: זֹאת אוֹמֶרֶת, מוֹחַ בִּפְנִים אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ.
7 בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ? דְּלֵיכָּא כְּזַיִת. אִי הָכִי, בְּמוּקְדָּשִׁים אַמַּאי מְטַמֵּא?
8 וְתוּ, קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ כִּי נִיקְּבוּ, אַמַּאי מְטַמְּאוּ?
9 הָא לָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא דְּלֵיכָּא כְּזַיִת, סֵיפָא דְּאִיכָּא כְּזַיִת. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מִילֵּי מִילֵּי קָא מַשְׁמַע לַן.
10 רֵישָׁא קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוֹחַ מִבִּפְנִים אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ. מוּקְדָּשִׁין מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שִׁימּוּשׁ נוֹתָר מִילְּתָא הִיא, דְּאָמַר מָרִי בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עַצְמוֹת קָדָשִׁים שֶׁשִּׁימְּשׁוּ נוֹתָר, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.
11 נְבֵלָה, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא כְּזַיִת, נִיקְּבָה – אִין, לֹא נִיקְּבָה – לָא.
12 אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁשִּׁפָּהּ.
13 וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קוּלִית שֶׁשִּׁפָּהּ לְאׇרְכָּהּ – טְמֵאָה, לְרׇחְבָּהּ – טְהוֹרָה, וְסִימָנָיךְ – דִּיקְלָא.
14 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם דְּאִיכָּא כְּזַיִת, וּמוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, וּמַאי נוֹגֵעַ דְּקָתָנֵי – מַאֲהִיל.
15 וְאִי מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ כִּי לֹא נִקְּבוּ, אַמַּאי טְהוֹרִים?
16 אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר גִּידֵּל, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּאִיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ, גַּבֵּי מֵת – טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, נְבֵלָה – כֵּיוָן דְּמִתְקַשְׁקֵשׁ הוּא, נִיקְּבָה – אִין, לֹא נִיקְּבָה – לָא.
17 אָמַר רַבִּי אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא – הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וּמַאֲהִיל עַל חֲצִי זַיִת, אוֹ חֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו – טָמֵא.
18 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חַד שְׁמָא הוּא – מִשּׁוּם הָכִי מִצְטָרֵף.
19 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תְּרֵי שְׁמֵי נִינְהוּ – מִי מִצְטָרֵף? וְהָתְנַן: זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד – מִצְטָרֵף וְטָמֵא, מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת – טָהוֹר!
20 אֶלָּא מַאי חַד שְׁמָא הוּא? אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל
21 הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת – טָהוֹר.
22 וְאִי חַד שְׁמָא הוּא, אַמַּאי טָהוֹר? אֶלָּא, קַשְׁיָא רֵישָׁא.
23 אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּטוּמְאָה רְצוּצָה בֵּין שְׁנֵי מִגְדָּלִים עָסְקִינַן, וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, דְּכוּלַּהּ נְגִיעָה הִיא.
24 וּמַאן תַּנָּא דְּקָרֵי לְאֹהֶל ״נוֹגֵעַ״? רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְלֹא תַרְוָוד רָקָב מְטַמֵּא בְּמַגָּע, וּבְמַשָּׂא, וּבְאֹהֶל.
25 בִּשְׁלָמָא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, הָא קָא טָעֵין לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ, וְהָא קָא מַאֲהֵיל אַכּוּלֵּיהּ. אֶלָּא נוֹגֵעַ – הָא לָא נָגַע בְּכוּלֵּיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: מַאי ״נוֹגֵעַ״ – מַאֲהִיל.
26 וְהָא קָתָנֵי ״נוֹגֵעַ״, וְהָא קָתָנֵי ״מַאֲהִיל״! אָמַר אַבָּיֵי: לְמַטָּה מִטֶּפַח – אֹהֶל נְגִיעָה, לְמַעְלָה מִטֶּפַח – אֹהֶל גְּרֵידָא.
27 רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מִטֶּפַח נָמֵי אֹהֶל נְגִיעָה הוּא, וְהֵיכִי דָּמֵי אֹהֶל גְּרֵידָא? בְּהַמְשָׁכָה.
28 אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲבִילֵי מִטָּה וּסְרִיגֵי חַלּוֹנוֹת חוֹצְצִין בֵּין הַבַּיִת לַעֲלִיָּיה, שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס טוּמְאָה לְצַד שֵׁנִי.
29 פְּרָסָן עַל פְּנֵי הַמֵּת בַּאֲוִיר, הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – טָמֵא, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – טָהוֹר.
30 הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לְמַטָּה מִטֶּפַח, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – אַמַּאי טָהוֹר? מֵת בִּכְסוּתוֹ הִיא, וּמֵת בִּכְסוּתוֹ מְטַמֵּא!
31 אֶלָּא לָאו לְמַעְלָה מִטֶּפַח, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״נוֹגֵעַ״.
32 אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם לְמַטָּה מִטֶּפַח, וּדְקָאָמְרַתְּ: מֵת בִּכְסוּתוֹ הוּא – מֵת בִּכְסוּתוֹ מְבַטֵּל לֵיהּ, הַאי לָא מְבַטֵּל לֵיהּ.
33 וְתֶהֱוֵי כְּטוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה? קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: טוּמְאָה טְמוּנָה אֵינָהּ בּוֹקַעַת.
34 וּמְנָא תֵּימְרָא? דִּתְנַן: תֵּיבַת הַמִּגְדָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתָהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ – הַבַּיִת טָמֵא; טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר.
35 מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ טוּמְאָה לָצֵאת, וְאֵין דֶּרֶךְ טוּמְאָה לִיכָּנֵס.
36 וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל הוּא לְהוֹצִיאָהּ לַחֲצָאִין, אוֹ לְשׂוֹרְפָהּ בִּמְקוֹמָהּ.
37 וְקָתָנֵי סֵיפָא: הֶעֱמִידָהּ בַּפֶּתַח, וּפִתְחָהּ לַחוּץ – טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ, הַבַּיִת טָהוֹר; טוּמְאָה בַּבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר.
פירוש רש"ש על חולין קכ״ה
1 תד"ה נוגע. אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח. עי' מהרש"א. ובתור"ע ביאר יותר ואף היכא דא"א לבא לידי מגע לא מטמא משום שומר כו' צ"ל דהתם מיקרי אתיא לכלל מגע דאילו מאהיל על העצם שנגד המוח טמא משום טומאה בוקעת ועולה והוי כמגע. וק"ל דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתיה דזה נקרא מגע עד שחידש לנו ריו"ח. ואינו אלא אליבא דרבא ולא לר"ז ואביי כמש"כ לקמן רש"י ותוס' בד"ה ומאן תנא. ול"נ דדוקא בקולית נבלה דלטמא השומר במגע צריך שתהא הטומאה בעצמה ראויה לטמא במגע. אבל הכא לענין שיהא השומר מטמא באהל די לנו שתהא הטומאה עצמה ראויה לטמא באהל. והרי ראויה היא אם האהיל כנגדה:
2 רש"י ד"ה חוצצין. בין בית לעליה שלא תכנס טומאה לצד שני שעליה כלומר לעליה. משמע דאם היה הטומאה בעליה אינה יורדת לתוך הבית אפי' אם היו נקובים בפותח טפח. אבל לשון הרי"ף והרא"ש בהל' טומאה וכן עליתא דע"ג ביתא אי איכא ארובה בין ביתא לעליתא בפ"ט והוה מיתא בחד מינייהו איתסר ליה לכהנא למיעל לתרוייהו. וכ"נ ממשניות דמס' אהלות וצ"ע:
3 בא"ד וכל נקב העשוי לאויר שיעורו כמלא אגרוף. צ"ע דבפי"ג דאהלות מ"ב איתא דשיעורו מלא מקדח. ומלא אגרוף איתא שם במ"א ובמ"ג להיכא דלא נעשה בידי אדם במתכוון ועמש"כ שם:
4 רש"י ד"ה הנוגע כנגד הנקב טמא. דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום כו'. משמע דבתקרה כה"ג אפי' מונח המת כנגד הנקבים הנוגע למעלה כנגדן טהור דכיון דאין בהן פותח טפח נחשב כסתום. אבל בטוש"ע ביו"ד סי' שע"א ס"ב איתא ארובה שבין בית לעליה ואין בה פ"ט וכזית מן המת למטה בבית כנגד הארובה הבית טהור והעליה טמאה. וע"ש בב"י העתקת לשון הרא"ש בזה וצ"ע:
5 תד"ה ומאן תנא. אבל רבא דלא מפיק אלא אהל דהמשכה ליכא למיפרך מידי כו'. תימה א"כ מאי מתרץ ריו"ח אכתי איכא לאקשויי נוגע או מאהיל גופיה דנכלל ג"כ בנוגע אין אהל בהמשכה לא. וי"ל דכיון דאשמעינן דטומאה בוקעת ועולה לטמא את המאהיל עליו ממילא ידעינן דה"ה דמטמא באהל דהמשכה עי' תד"ה נוגע אין: והנה מדלא מוקי הש"ס מתניתין כר"מ דרפ"ג דאהלות דאמר דאף הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כח"ז חכמים מטמאין. אלמא דאפי' אהל דהמשכה מיקרי נגיעה. ע"כ ראיה למה שפירשתי שם דר"מ לא פליג שם אלא אמאהיל על כח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז. אבל בנוגע בכח"ז וד"א מאהיל עליו ועל כח"ז גם הוא מודה דלכ"ע טהור. ותיובתא להקדמונים דמפרשי דר"מ פליג גם בזה וצע"ג:
6 בא"ד דכאילו נגיעה היא כיון שאין בהמשכה. כצ"ל:
7 תד"ה טומאה. דא"מ טומאה דעשוי לנחת הוא. שם בס"פ מסיימת המשנה גופה בד"א כו' והמגדל בא במדה:
8 תד"ה יכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה כו'. כצ"ל: